שלום עכשיו, סיפוח עכשיו: כשנתניהו, ברק ואולמרט סירבו לחכות לבחירות

הלחץ על נתניהו ליישם מיד חלקים מתוכנית טראמפ הצית ויכוח: מתי מותר לקבל הכרעות מדיניות סמוך לבחירות, ואילו ראשי ממשלה קיבלו לכך אור ירוק? זמן טוב להיזכר במאבקים נגד יוזמות קמפ דיוויד, טאבה ופינוי האוריינט האוס • המשרוקית של גלובס

אהוד ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון, קמפ דיוויד, שנת 2000 / צילום: לע"מ
אהוד ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון, קמפ דיוויד, שנת 2000 / צילום: לע"מ

התביעה מראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז מיד על סיפוח הבקעה הגיעה לשיאה ביום חמישי בעצרת המונים בכיכר פריז בירושלים. "אני חושש שאם לא תהיה ריבונות לפני הבחירות, היא לא תהיה גם אחרי הבחירות", אמר לקהל דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן שמכהן גם כראש מועצת יש"ע, "זו תהיה בכייה לדורות". אבל בדברים של אלחייני מקופלת השאלה שעוררה בשבועות האחרונים מחלוקת בין מצדדי הסיפוח ומתנגדיו: האם מותר בכלל לממשלה להכריע בשאלות מדיניות גורליות רגע לפני בחירות, שאחריהן אולי תיכון ממשלה אחרת עם תפיסות אחרות?

הנצחת השליטה הישראלית בבקעת הירדן היא חלק מתוכנית מדינית שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מגבש כבר כמה שנים. אבל אף שבספטמבר 2018, בפגישה עם נתניהו, הבטיח הנשיא לפרסם את התוכנית "תוך חודשיים-שלושה" - פרטיה נחשפו בפועל רק בינואר האחרון, פחות מחודש וחצי לפני הבחירות לכנסת ה-23. מקורבי נתניהו הזדרזו אז להודיע שהממשלה תבצע את סיפוח הבקעה עוד לפני שהישראלים והישראליות ילכו לקלפי, אבל בינתיים זה לא התרחש.

מתנגדי התוכנית הציגו טיעונים שלפיהם לנתניהו אין מנדט למעשה כזה. איציק שמולי מהעבודה-גשר-מרצ הפנה לקריטריונים שקבע היועץ המשפטי לממשלה, שמציבים גבולות לפעולות של ממשלת מעבר ערב בחירות. לדברי שמולי, "פעולות שיש בהן לשנות סדרי עולם ולקבוע עובדות בשטח - עובדות שהממשלה הבאה הנבחרת לא תוכל לשנות" מעוררות קושי רב, ואינן בסמכותה של ממשלת המעבר.

התומכים נשענו על טענות היסטוריות כדי להפריך את הדברים. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד (ימינה) מחתה שכאשר השמאל ביקש לקדם תהליכים מדיניים בתקופת בחירות, למשל במקרה של אהוד ברק ב-2001 ואהוד אולמרט ב-2008, בג"ץ אישר זאת; ואילו כשהימין מעוניין בכך - למשל כשנתניהו ביקש לסגור את האוריינט האוס ב-1999 - בג"ץ בלם אותו. גם שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' (ימינה) השתמש בטיעון הזה: "ברק, אחרי שהתפטר כבר מתפקידו כראש הממשלה והכנסת פוזרה - בתקופת בחירות - הלך לקמפ דייוויד, ובג"ץ נתן לדבר הזה לגיטימציה". ואילו ח"כ יריב לוין (הליכוד) סייג את העיקרון המשפטי שציין שמולי: "יש קביעה של היועץ המשפטי לממשלה שכאשר ישנה הזדמנות מדינית יוצאת דופן, וכאשר התנאים שנוצרו עלולים להשתנות לאחר מכן - מוצדק לקבל החלטה".

לא מפסיקים לדבר
 לא מפסיקים לדבר

מה באמת מלמדות העובדות ההיסטוריות? בעוד שבוויכוח על הלגיטימיות של הכרעות מדיניות אנחנו לא מוסמכים לשפוט, נחזור כאן אל התקדימים הרלוונטיים וניזכר איך פעלו הפוליטיקאים ומה אמרו המשפטנים.

האוריינט האוס: הסגירה נבלמה בלי פסק דין

באפריל 1999, כחודש לפני הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה, הורה ראש הממשלה דאז נתניהו לסגור את האוריינט האוס - מסמלי התנועה הלאומית הפלסטינית. האוריינט האוס, בית מידות בירושלים השייך למשפחתו של המנהיג הפלסטיני פייסל חוסייני, שימש מאז שנות ה-70 לפעילות ציבורית פלסטינית. לימים שכנה בו נציגות של אש"ף. אחרי הפסקה של כמה שנים, הוא חזר לפעול בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו, והלשכה הדיפלומטית ששכנה בו הייתה נציגות מדינית בלתי רשמית של הפלסטינים בירושלים. בלשכה התארחו מנהיגים מן העולם, והיא הפכה לסמל למאמץ הפלסטיני להשיג הכרה בינלאומית.

עד ההחלטה של נתניהו נהגו גורמים ישראליים לאיים מעת לעת להשבית את הפעילות באוריינט האוס, אבל לא עשו זאת. נתניהו הלך רחוק מהם: הוא הורה לשר לביטחון פנים אביגדור קהלני לסגור שלושה מהמשרדים שפעלו בבית, וביניהם הלשכה המשפטית. קהלני, שלא היה שלם עם המהלך, הוציא צו סגירה, אך נמנע מלבצע אותו מיד. הוא העניק למפעילי המשרדים ארכה של שבועיים לקיום שימוע.

בינתיים הבחירות הלכו וקרבו. עם תום תקופת השימוע הגישו כמה אקדמאים ישראלים עתירה לבג"ץ נגד הסגירה. טענתם: ההחלטה לסגור את המשרדים לא נבעה משיקולים ענייניים אלא משיקולים פוליטיים שקשורים לבחירות הקרבות.

בג"ץ הסכים לשמוע את העתירה, ולכן הוציא צו ביניים נגד הסגירה. זה קרה שבועות ספורים לפני הבחירות, וכשאלה נערכו, הדיון המשפטי עדיין לא התקיים. בבחירות הפסיד נתניהו לברק, ופחות מחודש אחרי מינוי ראש הממשלה החדש הודיעה המדינה לבג"ץ שהיא לא מתכוונת לסגור את המשרדים. העתירה בוטלה אפוא בלי שהשופטים נדרשו לפסוק מפורשות אם החלטת נתניהו הייתה לגיטימית, אבל אכן הביאה לסיכול ההחלטה.

טאבה: הפסגה שהולידה הלכה

התקדים המשפטי החשוב בדבר הכרעות מדיניות ערב בחירות נקבע ב-2001, על רקע המגעים בין ברק ליאסר ערפאת. ברק החל לעסוק במשא-ומתן עם הפלסטינים כשנתיים קודם, זמן קצר אחרי שנבחר לראשות הממשלה במאי 1999. בספטמבר 1999 הוא נפגש עם ערפאת בשארם א שייח', וביולי 2000 בקמפ דיוויד, שם ניסה לדחוף להשגת הסכם.

הפגישה בקמפ דיוויד, בניגוד לטענה של סמוטריץ', התקיימה לפני שברק התפטר מתפקידו. ממשלתו לא הייתה אז ממשלת מעבר. אבל הנסיעה של ברק לארצות-הברית עוררה התנגדות עזה בממשלתו, והביאה לפרישתן של ש"ס והמפד"ל. לקואליציה של ברק לא נותר רוב בכנסת.

העובדה שברק ייצג ממשלת מיעוט הספיקה להלל וייס ולמשה פייגלין להגיש עוד ביולי עתירה ראשונה לבג"ץ, שבה טענו כי מאחר שאיבד את הרוב בכנסת - אין לו סמכות לשאת ולתת עם הפלסטינים, ובוודאי לא להגיע עימם להסכמים. אבל הדיון בעתירה התעכב, ובינתיים העולם לא קפא על שמריו: פסגת קמפ דיוויד נכשלה, כעבור חודשיים פרצה אינתיפאדת אל אקצא, ומעמדו הפוליטי של ברק הלך ונשחק. בדצמבר 2000 הוא התפטר מראשות הממשלה.

עם התפטרות ברק נקבע מועד לבחירות חדשות במרץ 2001, כשלושה חודשים קדימה. אבל הכנסת עצמה לא התפזרה, ולא עמדה לבחירה מחודשת: בגלל חוק הבחירה הישירה שהיה אז בתוקף, התפטרות ברק חייבה בחירות לראשות הממשלה בלבד.

המגעים המדיניים לא הוקפאו גם אחרי ההתפטרות. בדצמבר 2000 התקיימו בוושינגטון שיחות בין ישראלים לפלסטינים בדרג בינוני. ברק וערפאת קבעו בסופו של דבר להיפגש בטאבה בסוף ינואר 2001, כשבוע בלבד לפני הבחירות.

בינתיים הוגשו נגד ברק עתירות נוספות. בינואר 2001 מסר היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין את חוות-דעתו לבג"ץ. רובינשטיין טען שיש לאפשר את המשך המגעים בשל מה שמכונה "עקרון הרציפות": התהליך המדיני החל הרבה לפני שהממשלה הפכה לממשלת מעבר. כמו כן, הוא טען שהפסקת המגעים עלולה לגרום נזק לשכנותיה של ישראל. רובינשטיין התחייב בפני השופטים שאם יחתום ברק על הסכם - ולו בראשי תיבות - ההסכם יובא לאישור הממשלה ואז לאישור הכנסת.

בג"ץ התפנה לבסוף לדון בעתירות יומיים בלבד לפני הפסגה, וכעשרה ימים לפני הבחירות. השופטים נדרשו לפסוק בשאלה אם ראש ממשלה שהתפטר, ואשר ממשלתו איבדה את אמון הכנסת, יכול לנהל מו"מ מדיני, ובעיקר, אם הוא יכול לקבל החלטות שישפיעו השפעה מהותית על עתיד המדינה.

ברוב של שישה מול אחד החליטו שופטי בג"ץ לדחות את העתירות, ובכך נתנו אור ירוק לקיום פסגת טאבה. הנשיא דאז אהרון ברק מנה שלוש סיבות להחלטתו. הראשונה הייתה עקרון הרציפות, שנשען על כך שהמגעים לא היו "פעולה ממשלתית חדשה". בכך קיבל ברק את עמדת רובינשטיין. סיבה שנייה הייתה שאפילו בימי ממשלת מעבר ראוי לבית המשפט להתרחק עד כמה שניתן מהתערבות ביחסי החוץ של ישראל, שהם בסמכות הממשלה.

הסיבה השלישית, והמכרעת בעיני ברק, קשורה בנסיבות הפוליטיות המיוחדות שכמה מהדוברים בימינו נוטים לשכוח אותן. למרות התפטרות הממשלה, הכנסת לא התפזרה, ועמדו לפניה עוד שתי שנות פעילות סדירה. ברק הסביר שעל פי חוק, כל הסכם שתחום הממשלה עם הפלסטינים יהיה טעון אישור של הכנסת, בין אם באשרור ובין אם בתיקון חוקים וחוקי יסוד. כיוון שחברי הכנסת שעדיין נהנים מאמון העם יצטרכו לסמוך ידיהם על ההסכם, ברק לא יוכל לכבול את ידי הממשלה הבאה באופן שיפגע ברצון הבוחר.

פסק הדין הזה נודע לימים כהלכת וייס. פסגת טאבה הסתיימה בלא כלום, וברק וערפאת אפילו לא קיימו את הפגישה המתוכננת ביניהם.

אולמרט ואבו מאזן: "אמשיך עד יומי האחרון"

בספטמבר 2008, בצל ההליכים המשפטיים נגדו, הגיש אהוד אולמרט את התפטרותו מראשות הממשלה. ציפי לבני, שזכתה לפני כן בפריימריז לראשות מפלגת קדימה, לא הצליחה להרכיב ממשלה חדשה. בסוף אוקטובר פוזרה הכנסת והבחירות נקבעו לפברואר 2009.

אולמרט לא הרפה מעיסוקו באפיק המדיני, בפרט מול יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן (מחמוד עבאס). גם הפעם הולידה ההתעקשות עתירה לבג"ץ: ח"כ לימור לבנת מהליכוד הגישה בנובמבר 2008 עתירה שבה דרשה מאולמרט לחדול מקיום המו"מ עם הפלסטינים, וייתכן גם עם סוריה. לבנת טענה כי "גם אם לא יניב המשא-ומתן הסכם, הרי לעצם ניהול המשא-ומתן המדיני חשיבות רבה, שכן העמדות שיוצגו בו עלולות לכבול את ידיהן של ממשלות עתידיות בישראל".

אולמרט ואבו מאזן נפגשים ב-2008 / צילום: משה מילנר , לע"מ
 אולמרט ואבו מאזן נפגשים ב-2008 / צילום: משה מילנר , לע"מ

אלא שלא הייתה מחלוקת על כך שאולמרט עסק במגעים הרבה לפני שהתפטר. גם לבנת הסכימה שהלכת וייס אמורה לחול על אולמרט, אלמלא הבדל חשוב: בניגוד לברק, אולמרט אינו מתמודד שוב בבחירות, ולא מבקש את תמיכת הציבור שיאפשר לו להשלים את המו"מ. לכן אין לו מנדט להשפיע על מדיניות הממשלה העתידית. לבנת ציטטה דברים שאמר אולמרט בישיבה לזכר יצחק רבין שקיימה הכנסת בנובמבר 2008. אולמרט הודיע שהוא מתחייב להמשיך במו"מ עם הפלסטינים עד יומה האחרון של ממשלתו, כדי "שלא יהיה אפשר לחמוק מהסכם בעתיד".

השופטים החליטו פה אחד שהלכת וייס דווקא תקפה גם במקרה הזה: מכיוון שהמו"מ התקיים ברציפות עוד לפני התפטרותו של אולמרט, עקרון הרציפות חל עליו. כמו כן, הם הזכירו את קביעת בית המשפט מ-2001 שעל הרשות השופטת להיזהר מלהתערב בהחלטות מדיניות, ונשענו גם על חוות-דעתו של היועץ המדיני לראש הממשלה שלום תורג'מן, שטען כי הפסקת המגעים תגרום נזק למדינת ישראל.

רשימת מקורות:

בדיקת המשרוקית - בצלאל סמוטריץ' על המו"מ שקיים ברק ערב הבחירות

בג"ץ - פסק הדין בעתירת האקדמאים נגד סגירת האוריינט האוס, 1999

בג"ץ - פסק הדין בעתירת וייס ופייגלין נגד ברק, 2001

בג"ץ - פסק הדין בעתירת לימור לבנת נגד אולמרט, 2008

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988