רשות המסים תשלם לנישום הוצאות חסרות תקדים של 290 אלף שקל

זאת לאחר שבית המשפט קבע כי הרשות ניסתה להתנער מהסכם שומה שערכה עם אותו נישום ולחייבו, שלא בצדק, במס בהיקף כ-30 מיליון שקל

השופט מגן אלטוביה / צילום: בירן בוצ'צ'ו
השופט מגן אלטוביה / צילום: בירן בוצ'צ'ו

רשות המסים חויבה בהוצאות חסרות תקדים בהיקף 290 אלף שקל לטובת נישום, לאחר שבית המשפט קבע כי הרשות ניסתה להתנער מהסכם שומה שערכה עם אותו נישום ולחייבו, שלא בצדק, במס בהיקף כ-30 מיליון שקל. בית המשפט מתח ביקורת על ניסיון ההתנערות של הרשות מההסכם באמצעות "טענה טכנית" לפיה הנישום לא חתם על ההסדר.

רשות המסים טענה כי לאחר סגירת ההסדר וטרם חתימתו, הנישום החליף את רואה החשבון שייצג אותו, ובינתיים הרשות חזרה בה מההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים. בית המשפט קבע כי הסדר המס תקף למרות שהנישום לא חתם עליו, בין היתר מאחר שהחתימה הסופית נדחתה בשל עניינים פנימיים ברשות המסים, ולא עקב התנהלותו של הנישום.

פסק הדין סובב סביב עניינו של רוני לרנר, שהחזיק באמצעות חברה, יחד עם אחרים, בשתי חברות זרות, ואלה החזיקו בתורן בחברות אחרות. פקיד השומה קבע כי העברת המניות בשתי החברות הזרות לידיו של לרנר היא הכנסה חייבת מדיבידנד ולחלופין הכנסה מ"דיבידנד בעין", בהיקף של כ-30 מיליון שקל, וכי על הכנסה זו חל מס בשיעור 25%.

מנגד טען לרנר כי החברות החזיקו במניות בנאמנות לטובתו ולחלופין שימשו כ"צינור" כשכל תכליתן החזקת המניות - ולכן העברת המניות לידיו אינה בגדר אירוע מס.

בבסיס הטענות של לרנר עמד הסדר מס שנערך בין לרנר לרשות המסים (ונישומים נוספים), לפיו העברת המניות מהחברות הזרות לידי כל אחד מחברי קבוצת היחידים לא תחויב במס אלא בעת מכירת המניות. פרטי ההסדר סוכמו סופית בין באי-כוחו של לרנר לרשות המסים, אך ההסדר לא נחתם באופן רשמי על-ידי לרנר במועד החתימה הראשון (הגם ששאר הנישומים כן חתמו עליו).

הרשות טענה כי ההסדר אינו תקף וביקשה לחייב את לרנר במס גבוה רטרואקטיבי נכון למועד העברת המניות לידיו, ולא למועד מכירתן על-ידו. בשומת במס נקבע שיעור מס בהיקף 25% על הכנסותיו של לרנר, לאחר שפקיד השומה קבע כי הוא בעל מניות מהותי.

שופט בית המשפט המחוזי מגן אלטוביה קיבל את הערעור שהגיש לרנר על השומות הללו וקבע כי הסדר המס שנחתם בין הצדדים תקף, וכן כי החברות הזרות פעלו להחזיק במניות, לייצג את בעלי המניות בהתאם להוראותיהם, לקבל את הדיבידנדים בחברות האחרות ולחלקם לבעלי המניות על-פי שיעור החזקתם; ולכן - מדובר בהסדר נאמנות, לפיו החברות הזרות שימשו כנאמנים המחזיקים במניות עבור בעלי המניות, ואילו בעלי המניות, ובהם לרנר, היו הנהנים.

מנגד, בית המשפט לא התערב בקביעת רשות המסים לפיה המס על הכנסותיו של לרנר יהיה בשיעור 25%, וקבע כי משאין חולק כי בעלי המניות החזיקו באמצעות החברות הזרות במניות של חברות אחרות בשיעור העולה על 10%, יש לראות בלרנר כבעל מניות מהותי. 

דרישת מס של כ-30 מיליון שקל

הערעור סבב סביב שומות בצו שקבע פקיד שומה תל-אביב 3 ללרנר לשנות המס 2007 ו-2008. בשנות המס הללו החזיקו לרנר, באמצעות Pembroke Trading Ltd ועוד 10 יחידים (בהם תושב חוץ), בחברת Rockmore Holdings LTD ("רוקמור") וב-Sidmore Holdings LTD ("סידמור"). רוקמור התאגדה בשנת 1999 באיי הבתולה הבריטיים (BVI), ואילו סידמור התאגדה בשנת 2002 ב-Turks and Caicos Islands.

סידמור החזיקה בכ-21.1% ממניות חברת Livermore Investment LTD ("ליברמור"), שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים ועסקה בהימורים באינטרנט. בשנת 2005 נרשמה ליברמור למסחר בלונדון.

רוקמור החזיקה בכ-21.1% ממניות חברת Tradal LTD ("טרדל"), חברה-אחות של ליברמור. במקביל להנפקתה בבורסה רכשה ליברמור את פעילות טרדל, אגב הקצאת כ-3% ממניות ליברמור לבעלי המניות בטרדל.

במסגרת הנפקת ליברמור בבורסת לונדון התחייבו בעלי המניות שלא למכור את מניותיהם עד ליום 10 ביוני 2006, ובמשך שנה לאחר מכן למכור את מניותיהם רק באמצעות חברת החיתום. בסמוך להנפקת ליברמור בבורסה בלונדון ביקשו חלק מקבוצת היחידים לממש את החזקתם במניות ליברמור. לשם כך פנו בכתב לרשות המסים במאי 2006, באמצעות רואה חשבון, בבקשה להסדר מס, לפיו העברת המניות מסידמור ורוקמור לידי כל אחד מחברי קבוצת היחידים תבוצע מבלי שהעברת המניות תחויב במס אלא בעת מכירת המניות.

בין קבוצת היחידים באמצעות רואי החשבון המייצג לבין רשות המסים נוהל משא-ומתן במשך מספר חודשים, ובסופו של המשא-ומתן נוסח הסכם שומה סופי, לפיו העברת המניות מרוקמור וסידמור לידי בעלי המניות תיחשב כמכירה, אולם חישוב התמורה ותשלום המס יידחו ליום מכירת המניות על-ידי כל אחד מבעלי המניות או עד ל-30 בנובמבר 2011, לפי המוקדם מהם.

בינואר 2007 נחתמו הסכמי שומה (באמצעות רואה החשבון המייצג) עם שניים מבעלי המניות שתיקם התנהל בפקיד שומה תל-אביב 5.

במאי 2007 הועברו מניות ליברמור שהוחזקו בסידמור לידי חלק מבעלי המניות, ובכלל זה הועברו ללרנר מעל 8.3 מיליון מניות. בינואר 2008 הועברו מניות ליברמור שהוחזקו ברוקמור לידי בעלי המניות, וללרנר הועברו כ-360 אלף מניות.

בדצמבר 2011 הוצאה ללרנר שומה, לפיה העברת המניות בשנות המס 2007 ו-2008 היא הכנסה חייבת מדיבידנד ולחלופין הכנסה מ"דיבידנד בעין", שהמס עליה יהיה כ-29.4 מיליון שקל בשנת המס 2007 וכמיליון שקל בשנת המס 2008. נקבע כי על הכנסה זו חל מס בשיעור 25%, בשל היות לרנר בעל מניות מהותי.

השגה שהגיש לרנר על קביעה זו נדחתה, וכך הגיע המקרה אל פתחו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

בהודעת הערעור שהגיש טען לרנר כי קביעתו של פקיד השומה - לפיה הכנסתו החייבת מדיבידנד בשנת המס 2007 עמדה על סך כ-55 מיליון שקל - יסודה בטעות, וכי ההכנסה החייבת מדיבידנד בשנת המס האמורה צריכה להיות כ-25.6 מיליון שקל.

באשר לשנת המס 2008, לרנר טען כי קביעתו של פקיד השומה - לפיה הכנסתו החייבת מדיבידנד עמדה על סך כ-3.8 מיליון שקל - יסודה בטעות, וכי ההכנסה החייבת מדיבידנד בשנת המס 2008 צריכה להיות כ-2.9 מיליון שקל.

לרנר ערער גם על שיעור המס בו חויב, כאשר לטענתו, היה צריך לחייבו בשיעור מס של 20% כבעל מניות, ולא בשיעור מס של 25% כבעל מניות מהותי.

הרשות אינה יכולה להיתלות בפגם טכני

בית המשפט קיבל כאמור את מרבית ערעורו של לרנר, וקבע בין היתר כי בשומה לשנת המס 2007 יש להפחית מההכנסה החייבת שיוחסה לו סך של כ-29.3 מיליון שקל; ובשומה לשנת המס 2008 יש להפחית מההכנסה החייבת כמיליון שקל.

עוד חויבה רשות המסים כאמור לשלם ללרנר הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין בסך 290 אלף שקל, וזאת בהתחשב במספר דיוני ההוכחות שנדרשו והימשכות ההליך.

השופט אלטוביה קבע כי לאחר שההסדר גובש באופן מלא, רשות המסים ניסתה לחזור בה מן ההסדר באופן חד-צדדי, תוך שליחת הודעה למייצגי הנישומים, בהם לרנר. עוד צוין בפסק הדין כי הרשות ניסתה להסתמך על העובדה שההסדר לא נחתם על-ידי חלק מהנישומים במועד גיבושו הסופי, למרות שהיא עצמה מנעה את החתימה על ההסדר בהמשך וטרם הודעות הביטול.

בית המשפט ביקר בחריפות את ניסיונה של רשות המסים לחזור בה מן ההסדר באופן הזה, וציין כי "רשות המס, ככל רשות מינהלית, שעה שהיא מביעה עמדתה באמצעות נציג מוסמך ולאחר תיאום, אין זה ראוי כי מי מאנשיה ימצא להתחרט בדיעבד ולהיתלות בפגם טכני לצורך כך. כפי שלא מצופה שכך ינהג נישום, קל וחומר מצופה מרשות ציבורית שאנשיה ישקלו מכלול שיקוליהם קודם להצגת מצג שממנו עולה כי הושגו מכלול ההבנות. ככל שסבר מי מפקידי השומה כי אין ההבנות מקובלות עליו, היה עליו להבהיר זאת במפורש. חתימת ההסכם, האישור המוקדם, מעידה כי הייתה גמירות דעת לגבי כל הנוגעים בדבר".

עוד ציין השופט אלטוביה כי "פקיד השומה הפר את הסכם המס בעצם משלוח ההודעה החד-צדדית על ביטול הסכם המס והתנערותם החד-צדדית של פקידי השומה מהסכם המס, כאשר לא פעלו לחתום על יתר הסכמי המס בחוסר תום-לב ובהמשך הוציאו שומות מס המנוגדות להוראות הסכם המס".

בעקבות קביעה זו התעוררה השאלה מהי התרופה לה זכאי לרנר (הנפגע) נוכח הפרת הסכם המס על-ידי פקיד השומה, ועל כך ענה השופט כי על-פי סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הנפגע מהפרת החוזה זכאי לתבוע את אכיפתו. "על כן, מקובלת עליי טענת המערער (לרנר, א' ל"ו), לפיה זכאי הוא ליהנות מהוראות הסכם המס, באופן ששווי מכירת מניות ליברמור לצורך חיובו במס ייקבע לפי שער המניה ביום 30.11.2010 (המועד המאוחר שנקבע בהסדר המס, א' ל"ו)", קבע השופט.