ביה"ד: משרד עו"ד עלול לשאת באחריות להטרדה מינית שביצע לקוח נגד עובדת

בהחלטה תקדימית שהותרה לפרסום כעת, איפשר ביה"ד למתמחה במשרד מוכר לנהל תביעת פיצויים נגד המשרד, בגין מעשי הטרדה מינית שלטענתה ביצע בה אחד מלקוחותיו • כן איפשר לה לנהל בביה"ד את התביעה נגד הלקוח

בית הדין לעבודה מציב תמרור אזהרה למשרדי עריכת הדין: אתם עלולים לשאת באחריות משפטית להטרדות מיניות / צילומים: רפי קוץ, shutterstock, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
בית הדין לעבודה מציב תמרור אזהרה למשרדי עריכת הדין: אתם עלולים לשאת באחריות משפטית להטרדות מיניות / צילומים: רפי קוץ, shutterstock, עיבוד: טלי בוגדנובסקי

בית הדין לעבודה מציב תמרור אזהרה למשרדי עריכת הדין: אתם עלולים לשאת באחריות משפטית להטרדות מיניות שביצעו לקוחות שלכם, אם הן בוצעו בתחום המשרד נגד עובדת שלו.

בהחלטה בעלת היבטים תקדימיים שהתקבלה כבר באפריל 2017, אך הותרה לפרסום בימים האחרונים, איפשר בית הדין האזורי לעבודה בחיפה למתמחה שהועסקה במשרד עורכי דין, לנהל תביעת פיצויים נגד המשרד בגין שורת מעשי הטרדה מינית, שלטענתה ביצע בה אחד מלקוחותיו.

עוד קבע בית הדין כי יש לו סמכות עניינית לדון גם בתביעת המתמחה נגד הלקוח עצמו. זאת, למרות שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הלקוח למתמחה. ההחלטה החשובה התקבלה על-ידי השופטת אביטל רימון-קפלן, שפרשה מאז קבלתה ב-2017 מכס השיפוט, אך הייתה אסורה לפרסום עד היום. בימים אלה היא הותרה לפרסום על-ידי השופט טל גולן, הגיעה לידי "גלובס", ונחשפת כאן לראשונה.

הסכסוך בין המתמחה לבין משרד עורכי הדין והלקוח שלו, שלטענתה הטריד אותה, הסתיים זה מכבר מחוץ לכותלי בית הדין לעבודה, בפשרה שפרטיה נותרו חסויים. אולם להחלטה של בית הדין לאפשר לתבוע משרד עורכי דין בגין הטרדה מינית שביצע לקוח שלו, כמו גם למתן אפשרות לנהל תביעה נגד הלקוח עצמו בבית הדין לעבודה, יש השלכות רוחב, והיא פותחת אפשרות לניהול תביעות דומות.

הטרדות מילוליות

ראשית הפרשה באוקטובר 2014, אז החלה המתמחה, שנכנה א', את תקופת ההתמחות שלה בעריכת דין במשרד עורכי דין חיפאי מוכר. ב-16 ביולי 2015, אחרי תום תקופת ההתמחות בת שנה, וכשכבר עבדה כעורכת דין במשרד אחר, הגישה א' תביעה נגד המשרד לתשלום הפרשי שכר וזכויות שונות בגין תקופת עבודתה במשרד. במסגרת תביעה זו, עתרה א' בנוסף לחיוב המשרד ואחד מלקוחותיו, שיכונה ב', בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק. זאת, בגין סדרת מעשי הטרדה מינית, שלטענתה ביצע בה הלקוח במהלך עבודתה במשרד עורכי הדין.

עיקר הטענות שהעלתה המתמחה היו להטרדות מיניות מילוליות מצידו של ב', אך היא טענה גם כי אירע לפחות מקרה אחד שבו הוא נישק אותה בניגוד לרצונה. ב' ומשרד עורכי הדין הכחישו בתוקף את הטענות של א'. בהמשך כאמור, ההליך הסתיים בפשרה מחוץ לכותלי בית הדין - ולאור הפשרה, בדחיית התביעה.

איש סוד

כבר בתחילת ההליך המשפטי כפרו המשרד והלקוח, ב', בסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעה נגד הלקוח.  עו"ד רון אביב, שייצג את המשרד, ועו"ד מארק רוזן, שייצג את ב', טענו כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתביעת הפיצויים נגד ב', שכן הוא לא היה המעסיק של א', לא היה ממונה מטעמו של המשרד, ולא היה עובד של המשרד.

ב' ציין כי כתב התביעה שהגישה א', לא גילה ש-ב' היה לקוח של המשרד, מאחר ש-א' טענה שהוא (ב') היה "ממונה מטעמו". לטענת המשרד וב' - "א' לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה כדי להוכיח את הטענה העובדתית הבסיסית, מה היה מעמדו של ב' במשרד עורכי הדין, שכן ב' לא העסיק את א', לא קיבל את א' לעבודה, לא ראיין אותה, לא שילם לה שכר, לא נתן לה משימות, לא פיקח אחריה, ולא עשה שום מעשה שיש בו משום פיקוח או כוח שליטה כזה או אחר, בין ב' לבין א'". 

הנתבעים הוסיפו וטענו כי: "כל שהוכח הוא שמדובר באדם, עובר אורח פשוט, שעה שמשרדי הנתבעת (משרד עורכי הדין, ח' מ') הם לא יותר מאשר זירת האירוע (של ההטרדה המינית שאף הוא הוכחש על-ידי הנתבעים, ח' מ')".

מנגד טענה א', באמצעות עו"ד הדר פלד-טל, כי ב' היה "איש סודו וחברו הקרוב של בעלי משרד עורכי הדין, והציג עצמו לא אחת כבעל סמכות במשרד. למשל, "כמי שרשאי במחי יד אחת לאפשר או לא לאפשר את המשך העסקתה במשרד, וכבעל השפעה רבה ועמוקה על המתרחש והמתנהל במשרד". עוד טענה א' כי בעלי המשרד, התיר ל-ב', שהיה לקוח שלו, להתערב במה שקורה במשרד לרבות ב"מה שקורה בין עובדים".

השפעה רבה

במסגרת המשפט שנוהל בפני השופטת רימון-קפלן הוגשו תצהירי עדות של בעלי המשרד, של עורכת דין ומנהלת המשרד, של מזכירת המשרד, ושל שני עורכי דין נוספים שהועסקו בו. בתום קריאת העדויות קבעה השופטת כי לפי גרסאות כל הצדדים, ב' לא היה לקוח רגיל של המשרד אלא איש סודו וחברו הקרוב של בעליו, עו"ד ג'. לדבריה, ב' גם הציג עצמו בפני א' כמי שיש לו אינטרס מיוחד במשרד, וכמי שיכול להשפיע על קבלת עובדים או פיטוריהם.

עוד לדברי השופטת, בתקופה שבה התמחתה א' במשרד "נהג ב' לבקר בקביעות במשרד, ומעבר לקשריו ההדוקים עם בעלי המשרד קשר קשרים אישיים, חלקם קרובים מאוד עם שאר עובדי המשרד שהיו 'שופכים את ליבם' בפניו, עד שראו בו 'הפסיכולוג של המשרד', והוא היה פותר להם בעיות אישיות ובעיות בין העובדים במשרד לבין עצמם ויוזם שיחות גישור בין העובדים". כן פסקה השופטת כי ל-ב' הייתה השפעה רבה על בעלי המשרד וכי לעתים טיפל המשרד בתיקים שלו ללא שגבה ממנו שכר טרחה.

עם זאת, השופטת ציינה כי ל-ב' לא היה תפקיד רשמי במשרד עורכי הדין, ולא היה חולק כי הוא לא קיבל את א' לעבודה, לא קבע את שכרה, ולא הטיל עליה משימות מקצועיות.

סמכות לדון

לאחר שקבעה את התמונה העובדתית ביחס למעמדו במשרד של הלקוח, שנטען כי הטריד מינית את המתמחה, פסקה השופטת כי לאור מעמדו יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה נגדו ונגד המשרד, בגין הטענות להטרדה מינית מצידו. השופטת ניתחה את הפסיקה הקיימת וכתבה כי "מרכז הכובד בסוגיית סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות בעילה של הטרדה מינית, הוא מסגרת העבודה שבה התרחשה ההטרדה הנטענת, וההגנה החלה על העובד במקום העבודה, שבצידה אחריות וחובת המעסיק כלפי העובד לספק לעובד מקום עבודה מוגן מפני הטרדה מינית".

לדברי השופטת, עיקר ההטרדה המינית הנטענת של א' על-ידי ב', התרחשה בתוך מקום העבודה. כלומר, במשרד עורכי הדין הנתבע. עוד ציינה השופטת כי ב' לא היה לקוח רגיל של המשרד ובנסיבות אלו "המחשבה של א' כי ב' שימש כממונה מטעם המשרד, גם אם לא היה עובד שלו, איננה נטולת אחיזה במציאות, וגם אם אין בה בפני עצמה כדי לקבוע לגופם של דברים בשאלת המרות, הרי שהיא מגלה מחלוקת אמיתית בין הצדדים". השופטת פסקה כי במקרה של ספק אם התקיימו יחסי מרות (בין א' לב'), יש סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה נגד המשרד.

באשר לסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעת הפיצויים של א' נגד ב' עצמו, נאמר בהחלטת השופטת: "מקום בו שוכנענו כי תביעתה של א' נגד משרד עורכי הדיו מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, הרי שגם שיקולי מדיניות שיפוטית ויעילות מטים את הכף לעבר המסקנה שאין מקום לפצל את הדיון בין שתי ערכאות (בית הדין לעבודה ובית משפט 'רגיל', ח' מ') ולברר את ההטרדה המינית בשתי ערכאות נפרדות".

לסיכום, איפשר בית הדין לעבודה למתמחה לנהל תביעת פיצויים בגין טענות להטרדה מינית של לקוח משרד עורכי הדין שבו עבדה, נגד המשרד ונגד הלקוח עצמו, בבית הדין לעבודה.