כך הפכו ארבעה גרפים על חשיבות הבידוד לכתבה הכי נקראת בהיסטוריה של ה"וושינגטון פוסט"

העיתונאי הארי סטיבנס ואוניברסיטת ג'ונס הופקינס בנו ארבעה מודלים שונים להתפרצות הקורונה • הכתבה הפכה לוויראלית לא פחות מהקורונה וגרפה מאות אלפי שיתופים • "גלובס" מביא לכם מדי יום גרף אחד על הקורונה ומה שאפשר ללמוד ממנו 

אישה בבידוד בספרד / צילום: Associated Press
אישה בבידוד בספרד / צילום: Associated Press

הנגיף שהחל להתפשט בסוף שנת 2019 במחוז חובאי שבסין, נראה למשך תקופה קצרה כמו חלום בלהות רחוק. במהירות רבה הוא החל לזלוג מהמזרח הרחוק אל המערב, ואילץ כמעט את כל המדינות בעולם לנסות להתמודד עם תחלואה הולכת וגוברת, שבכוחה לגרום לקריסת מערכות הבריאות ולמותם של בני אדם רבים. רק בשבוע שעבר, הכריז ארגון הבריאות העולמי שהקורונה היא מגפה, ומאז מספר החולים המאומתים בעולם קפץ בכ-100 אלף בני אדם. מרבית החולים כיום מצויים מחוץ לסין, שהצליחה להכיל את ההתפשטות ומתחילה אט אט לחזור לשגרה.

המגפה החדשה, שהמחקר בנוגע אליה נמצא רק בראשיתו, היא עובדה בשטח. מנהיגים ברחבי העולם נדרשים לייצר אסטרטגיית התמודדות מקומית כדי למתן את מספר הנדבקים, ולקבל החלטות בתנאי אי ודאות, כאשר למשבר הבריאותי הגדול, ישנן השלכות כלכליות וחברתיות, והוא נותן את אותותיו בכל תחום בחיינו. המדינות השונות נדרשות ללמוד מניסיון הקצר הטווח של שכנותיהן, ולנסות ליישם את המודלים שעבדו טוב יותר. נכון לשעה זו, ברור ברחבי העולם שהדרך להיאבק במגפה מחייבת בידוד חברתי, שיאפשר למערכות הבריאות להתמודד עם העומס באופן הניתן להכלה, ולטפל בחולים בצורה מיטבית.

בסימולציה שפורסמה בוושינגטון פוסט, נוצרו ארבעה תרחישים שמדמים את עקומת הנדבקים, המבריאים והבריאים, לפי עומק הבידוד החברתי שהוטל על האוכלוסייה.

הסימולציה של הוושינגטון פוסט - ארבעה תרחישים
 הסימולציה של הוושינגטון פוסט - ארבעה תרחישים

התרחיש הראשון מראה אזור שבו ממשיכים התושבים ב'עסקים כרגיל', וחיים את חייהם ללא כל התייחסות למשבר הבריאותי המורכב. במצב הזה, האוכלוסייה נדבקת בטור הנדסי - כלומר, במהירות רבה, וכמעט כל האוכלוסייה באזור מודבקת באותו הזמן, באופן שבו מערכת הבריאות לא יכולה להתמודד עם העול. בסימולציה השנייה, ישנו ניסיון לסגר על אזור מתוחם - בדומה לסגר שהוטל תחילה על חובאי, בו לא הייתה אפשרות לצאת או להיכנס מהמחוז אך לא נקבע בתחילה ריחוק חברתי. במצב הזה, בתוך האזור הסגור ישנו חולי גדול, אך למרות הסגר, ככל שאין ריחוק חברתי - המגפה מצליחה לצאת מהסגר ולהתפשט. המחלה אמנם מתפשטת לאט יותר, אך מגיעה לחלקים גדולים באוכלוסייה.

המקרה השלישי, הינו ריחוק או בידוד חברתי בינוני. לא מדובר בסגר הרמטי, אלא במצב שבו האוכלוסייה יכולה לצאת 'להתאוורר' בצורה ספורדית, לצאת לעבודה, או שישנם אנשים שלא מקשיבים לבקשה לא לצאת מהבית. האנשים שמפרים את הבקשה לבידוד, הם אלו שיידבקו, אך אחוז נרחב מהאוכלוסייה, כלל לא נדבק. הסימולציה הרביעית הינה בידוד חברתי אגרסיבי, בו רק שמינית מהאוכלוסייה מורשית לצאת החוצה, ולכן מספר האינטראקציות יורד וסיכויי ההדבקה פוחתים. במצב זה, כמעט ואין נדבקים במחלה.

האם כל מקום בעולם יכול לאמץ את המודל הסיני של בידוד חברתי אגרסיבי, להותיר בבתים את מרבית האוכלוסייה לתקופה ארוכה בזמן שהחולים המאומתים מוצאים החוצה מן הבתים לטיפול רפואי, עד הצלחת מיגור הנגיף? לא בטוח. ישנם מודלים נוספים, כמו למשל שיטת הפעולה של דרום קוריאה, שמבצעת בדיקות מרובות ומבודדת את החולים מן האוכלוסייה, תוך עדכון שוטף ושקוף של הציבור על התקדמות הצעדים, כשהיא מיישמת לקחים מהתפרצות מגפת המרס, אותה חוותה על בשרה. אך הסימולציות הללו מאפשרות לראות באופן ברור את יעילות הבידוד החברתי, לעומת כל אמצעי אחר, בעת התפשטות מגפה, וממחישות עד ההתנהלות האישית משפיעה על המאבק בקורונה.

אובמה צייץ, נשיא ונצואלה השתמש בנתונים

הסימולציה שלפניכם לקוחה מכתבה שפורסמה ב-14 במרץ בעיתון "הוושינגטון פוסט" האמריקאי, במטרה להמחיש לציבור את חשיבותו של סגר או בידוד חברתי, ותפקידו של כל אזרח בעצירת התפשטות המגפה. באמצעות מספר סימולציות, הראה העיתון כיצד טפטוף ראשוני של מגפה, הופך במהירות לזרם קבוע, וכיצד ניתן לעצור את הזרם לפני שיהפוך הרסני.

בעזרת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שפיתחה מודל שבוחן את התפשטות המגפה במצבי בידוד שונים באוכלוסייה, נוצרו סימולציות 'נושמות' באמצעות כדורים המדמים בני אדם. כל סימולציה מדמה כפר שבו חיים 200 איש, בו חולה אחד מסתובב באופן רנדומלי במרחב, וכאשר הוא פוגש באדם בריא - הוא מדביק אותו. כל הרצה שונה מזו שקדמה לה, שכן פיזור האנשים ותנועתם בכפר רנדומליים, כאשר נתוני ההדבקה וחוקי הבידוד נותרים זהים.

הארי סטיבנס, שכתב את הטקסט, עובד בוושינגטון פוסט בקושי חצי שנה, וחתום עכשיו על הכתבה שהפכה במהרה להיות אחת מהכתבות הכי נקראות בהיסטוריה של אתר הוושינגטון פוסט. סטיבנס חשב על הרעיון כאשר בסופי השבוע לימד את עצמו לכתוב קוד, ובנה משחק עם כדורים קופצים המתנגשים זה בזה. כשצוות העיתון חיפש דרך להמחיש בצורה ויזואלית את ההדבקה, הוא הציע להם את הרעיון שלו. הוא יצר קשר עם אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שהתגייסה למשימה, במטרה לפרסם את הסיפור יום לפני חג פטריק הקדוש, שבו אנשים רבים יוצאים לרחובות ונפגשים בכדי לחגוג במשותף. נציין כי הציוץ של סטיבנס זכה ל-383 אלף פיברוטים, המקבילה של טוויטר ללייקים. הציוץ צויץ מחדש 125 אלף פעם.

מאז הפרסום, נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, צייץ את הכתבה עם המלצתו למעל 114 מיליון עוקביו, ואפילו נשיא ונצואלה, ניקולס מאדורו, הציג את האינפוגרפיקות במסיבת עיתונאים שערך. חוקי הוויראליות עשו את שלהם, והעיתונאי הבכיר של הפוסט, פול פרהי, צייץ: "זהו הסיפור הכי נקרא בהיסטוריה של האתר שלנו, אפילו יותר מחשיפת קלטת 'אקסס הוליווד' של דונלד טראמפ". בנוסף, הפוסט תרגם את הכתבה לשפות רבות ובהן ספרדית, איטלקית וסינית, בכדי להנגיש את המידע לקהלים רחבים ולנסות לחולל שינוי ציבורי בשעה שבה הוא כה נדרש.

צרו איתנו קשר *5988