עברנו את פרעה, נעבור גם את הקורונה: שייקה לוי, דב מורן ואחרים על לילות סדר בלתי נשכחים

ילדה בת שלוש על כיסא בסלון של סבא וסבתא

עו"ד מיכל הלפרין
בת 54, הממונה על התחרות

ירושלים, אפריל 1970. ליל הסדר נחגג בשנה זאת, כבכל שנה, אצל סבא וסבתא בדירתם הקטנה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים.

סבי וסבתי, נכנסו אל התופת והאימה של מלחמת העולם השנייה כאנשים דתיים שגדלו במשפחות דתיות. הם יצאו מן המלחמה, לאחר שנים של רעב ורדיפה, ספקנים הרבה יותר. הם הפכו לחילונים גמורים, נמנעו מבית הכנסת ומתפילות ובעיקר סלדו מן הממסד הדתי.

אבל כל אורחות החיים החילוניים (האנטי-דתיים), השתנו בבת אחת בערב פסח. לפתע היה ביתם של סבא וסבתא מתמלא בתכונה דתית ובהקפדה רבה על מצוות ומנהגי החג: החמץ היה מסולק; כלים יפים ששרדו מגרמניה היו נשלפים מן הארונות העליונים; צלחת הסדר הגדולה הייתה נשלפת ואיתה כלים מיוחדים עשויים אבן בהט; סכו"ם הכסף, שנעשה בו שימוש רק בערב אחד פעם בשנה, היה מוברק; וסבתי הייתה מוציאה מהמטבח שגודלו כשלושה מ"ר מאכלים שבימי חול היו נחשבים בעיניה לפזרנות חסרת אחריות.

בני המשפחה כולם היו מתקבצים בשעה שבע בערב (בדיוק) במיטב בגדיהם להסב אל שולחן החג.

בראש השולחן החגיגי ישב סבי, שבימי חול כאמור לא ממש הקפיד על חוקי הכשרות ניהל ביד רמה את הסדר בשלמותו - מקדש ועד נרצה. הוא לא פסח על אף מצווה ועל אף מילה.

ליל הסדר היה אירוע שאת ההתרגשות לקראתו קשה היה לילדה קטנה להכיל. המפגש עם בני הדודים, ההסבה עם המבוגרים אל השולחן הגדול, ההיתר להישאר ערים עד סיומו של אחרון השירים, התבשילים שעליהם לא נחסך דבר, האפיקומן שעליו נוהל משא ומתן עיקש וארוך. אם היה מתקיים בליל הסדר רק אחד מכל אלה - דיינו. ההתקבצות של כל ההתרחשויות האלה לערב אחד הפכו את ליל הסדר בכל שנה לאירוע קסום.

בליל הסדר של אפריל 1970 נוספה עוד סיבה להתרגשות ולתכונה. לליל הסדר קדם שבוע של חזרות והכנות. פעם אחר פעם חזרתי על המנגינה והמילים לאוזניו הביקורתיות של אחי הגדול. ובהגיע האות - מיד אחרי הא לחמא עניא - נעמדתי על הכיסא הכבד. בשמלה בצבע טורקיז בתספורת קצרה, עם זוג משקפיים עבים ובקול בוטח, וצלול שאלתי לראשונה "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".

וכך נותרה התמונה של ילדה בת שלוש בשמלת טורקיז עומדת על כיסא בסלון של סבא וסבתא בדירה בירושלים, זיכרון מעורר געגוע של ליל סדר של ילדות.

רמת הגולן-רמת גן-רמת הגולן, וטנק מלא במים

דב מורן, בן 65
שותף מנהל בקרן הון סיכון גרוב וונצ'רס

חורף 73’/74’ היה קר מאוד. קר ומכאיב לישראל שאחרי מלחמת יום כיפור.

הייתי עתודאי שהתגייס לתוך המלחמה. במקום טירונות חי"ר של 3 חודשים עשו לנו מסלול מקוצר: חודש טירונות בבית אל הקפואה, חודש "מקצועות" בג'וליס (אני נפלתי למגמת נהגי טנקים) וחודש צמ"פ (אימוני צוות-מחלקה-פלוגה) במעברי הג’ידי שבסיני. 3 חודשים אחרי הגיוס כבר היינו ברמת הגולן שבה עדיין נמשכו הקרבות עם הסורים. הפגזות. פשיטות קומנדו. הרוגים ופצועים מדי יום. אני רוצה לספר על הסדר של 1974, זה שחל כמה ימים אחרי שהגעתי לשם. אבל קודם לסיני והמעבר הזה לרמת הגולן.

סיני הייתה חמה וטובה. שביתת הנשק עם המצרים נחתמה לפני שהגענו, והתאמנו כל יום במרץ, מודעים לכך שיש מצב שהמלחמה תתחדש. אבל האויב האמיתי היה הרוח המדברית שלפעמים נשאה עמה את אוהלי הברזנט שלנו. אני זוכר את המג"ד בא לערב הסיום שלנו ומסביר לנו כמה שהוא סלד מהרעיון ששולחים לו עתודאים נטולי ניסיון וניסה לשכנע את האוגדה לרדת מזה. "בסוף הייתם נפלאים ואני ממש מרוצה מכם וביקשתי שתישארו אצלי עד לסיום השירות שלכם". וואו. היינו גאים בעצמנו. למחרת ב-4:00 בבוקר העירו אותנו בחיפזון. "אתם עולים לרמת הגולן".

אני זוכר את הנסיעה לרמת הגולן. היא לקחה יום שלם. באחת העצירות בדרך מישהו מהחבר’ה הצליח להתקשר להוריו ואלו התקשרו לאחרים, וכך, באיזה שלב התחיל להשתרך אחרי האוטובוסים שלנו צי של רכבים פרטיים. הורים נוסעים אחרי ילדיהם לקרב. הגענו בקרוב לחצות לרמת הגולן, שם הופרדנו - חצי לחטיבה 7 וחצי לחטיבה 188. אני לחטיבה 188, גדוד 51 כמדומני. פלוגה ב’. פלוגה קטנה. 10 טנקים על השפיץ של תל אביטל. לילה רמת-גולני צלול. חשכה טוטאלית. מפעם לפעם רואים יציאות של פגזים או פגז תאורה יורד בשלווה מעל המובלעת. כשהרמתי את הראש לשמיים, הרגשתי ממש קרוב לכוכבים. קרוב לאלוהים. כל-כך שונה מסיני.

כמו הרבה דברים בצה"ל של אז - בלגן. אף אחד לא הודיע לאף אחד שאנחנו מגיעים, אז הש"ג העיר איזה רס"ר שגרר אותנו, 7 חבר’ה, למקלט. "תישנו כאן הלילה", הוא אמר, אבל ישנו שם איזה שבוע על מזרנים שמצאנו ופרסנו על הרצפה. בוקר. קמים למקום הבוצי ביותר בעולם. וקר. יש לנו מעילי בד שקבלנו בטירונות. הרס"ר בא אלינו עם שקיות של גטקעס - לבנים, ארוכים וחמים. אז לבשנו גטקעס והסתובבנו בבסיס הזעיר הזה בלי שאף אחד התייחס אלינו. ואז הגיע פסח.

חלק מהחבר’ה דגל בכך שהכי טוב שלא נדבר עם אף אחד, אולי צה"ל שכח אותנו וככה נוכל להעביר את הזמן בנעימים. אבל לקראת פסח אזרנו עוז ללכת לרס"ר "שלנו". "מה עם יציאה לפסח?", כך אנחנו. הוא אומר לנו: "לא יודע. אתם אמורים להחליף כאן הסדרניקים שעוברים ליחידה אורגנית שלהם. אין לי מושג מתי". ביום שישי, ערב הפסח, כבר היינו חברים שלו: "משה, יאללה, סדר לנו יציאה. ממילא אף אחד לא שם לב אלינו". עובד? זה הרי אף פעם לא עובד. אבל זה עבד. "יאללה. חבר’ה סעו, אבל תחזרו במוצאי החג ושאף אחד לא ידע מזה".

נשמע טוב, נכון? רק שזה היה הקצה המזרחי של רמת הגולן המופצצת והבית שלי היה ברמת גן. איך מגיעים? טרמפים.

שעתיים המתנה למרגלות תל אביטל שרק יעבור איזה רכב וייקח אותנו משם. צומת מַסעדה. גשר אריק. ראש פינה. חיפה. הרצליה. רמת עמידר. הגעתי הביתה ברגל אחרי עוד חצי שעה של הליכה, 5 דקות לפני כניסת החג. המשפחה שלי הייתה בשוק. איש מהם לא ציפה לראות אותי. אני זוכר עד עכשיו את האור שזרח מפניה של אימי והשמחה של כולם. זה אולי היה הסדר המתוק של חיי.

אני חושב שלמחרת ישנתי כל היום ומיד במוצאי החג חזרתי בטרמפים לרמת הגולן. נסיעה מייאשת. מי נוסע לתל אביטל בשעות הקטנות של הלילה? טוב, מתברר שהיה מישהו.

ב-6:00 בבוקר, אחרי 4-3 שעות שינה, נכנס מישהו למקלט "שלנו". "קומו. קומו. איפה הייתם בחג? הייתם אמורים לקבל את הטנקים. טוב... אין עכשיו זמן להסברים. התחלנו בירידה לכיוון נפאח. על השרשראות. יש פה שני נהגים, נכון? רוצו מהר לטנקים. החבר’ה שלכם ייסעו במשאית וייקחו עבורכם את הציוד שלכם. מהר מהר".

אני רץ לכיוון הטנקים. הטנקים כבר בתנועה. שני טנקים עומדים. אני רץ לאחד מהם. מפקד הטנק כבר בעמדה שלו. "אהלן, אני עמוס. יאללה כנס. ניסע". אני רוצה להיכנס לתא הנהג, אבל מגלה שהתא מלא במים. מעל גובה הכיסא. "אני לא יכול להיכנס. מלא מים", אני אומר לו. בינתיים שאר הטנקים מתחילים להיעלם לנו. "כנס וסע", הוא אומר לי. אני נכנס, תוך שנייה המעיל שלי והגטקעס ספוגים במים. אני מצליח להניע ואנחנו מתחילים בגלישה מההר, אבל כאשר הטנק לוקח את הירידה, המים מכל הטנק זורמים לתא הנהג וממלאים אותו עד לכתפיי. ואלו מים קרים. טמפרטורה של מעלות בודדות.

אני לא יודע כמה זמן לקחה הנסיעה לנפאח. הרבה. כי טנקים נתקעו (לא שלי!) והיה צריך לגרור אותם ולהמתין ולחצות כבישים בנוהל השריון. הגענו. הגעתי, יותר נכון, וזה לא היה טריוויאלי כי כשרציתי לצאת מהטנק לא הצלחתי. היו צריכים לחלץ אותי. עינוי סיני. אבל בגדול. לקחו אותי לחדר, החליפו לי את הבגדים לבגדים יבשים והכניסו אותי מתחת לכמה שמיכות צמר עד שהצלחתי להפסיק את נקישות השיניים.

רק מה? היה שווה את ליל הסדר הזה.

ארבע כוסות של דם והרבה מרור

יהודה משי זהב
בן 60, יו"ר זק"א

שואלים ותוהים בני משפחתי, הילדים והנכדים, איך, איך נחגוג השנה את ליל הסדר המשפחתי המפואר, ללא סבא וסבתא, ללא עשרות בני ובנות הדודים. מי יחלק לילדים ששואלים "מה נשתנה" את המתנות, את השקדים והאגוזים במקום סבא? איך נעשה את התחרות על חטיפת האפיקומן מול כל שאר הנכדים והנינים?

כנראה שהשנה לא נצטרך לחלק לילדים אגוזים ושקדים כדי שישאלו "מה נשתנה". כולנו נחוש היטב את השינוי. האירוע המשפחתי השנתי, שאותו אנו חוגגים כל שנה בחיק המשפחה המורחבת, עשרות רבות של נכדים ונינים בניצוחו של סבא הלבוש כולו בלבן ונראה כמו מלך בתפארתו, יתקיים השנה בחיק המשפחה המצומצמת, הגרעינית, באווירה הקודרת מסביב.

אבל מספר אני לבני משפחתי על עוד ליל סדר שהשתבש, ליל סדר שבו הבגדים הצחורים שלי נהפכו לאדומים. ולא מהיין, אלא מדם יהודי שנשפך כמים. ליל של שמחה שנהפך להיות ליל יגון ודמעות. ליל שהדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי ולא בגלל ה"חריין" החריף. ליל סדר שהבנתי היטב את המשמעות של "כולו מרור".

היה זה ב-27 במארס 2002, בפיגוע הקשה והרצחני במלון פארק בנתניה. ליל התקדש חג הפסח, שעה שהמוני בית ישראל מסובים מול המצה וההגדה, חדר מחבל מתאבד למלון במטרה לפוצץ את עצמו בשליחות חמאס.

250 איש גדשו את חדר האוכל בקומת הקרקע, בהם משפחות עם ילדים לצד קשישים וניצולי שואה. המחבל חלף על פני המאבטח, חצה את הלובי ופנה לכיוון חדר האוכל. סמוך לשעה 19:30 הפעיל המחבל את חגורת הנפץ. מעוצמת הפיצוץ נהרס חדר האוכל כליל. ההדף היה כה קטלני עד שגופות ההרוגים והפצועים הוטחו למרחקים ארוכים. 30 איש נהרגו באותו לילה מר וכ־160 נפצעו. טבח ליל הסדר ציין את שיאו של "מארס השחור" באינתיפאדה השנייה, שהיה חודש עקוב מדם ובמהלכו נרצחו 135 ישראלים בפיגועי התאבדות קשים.

בליל הסדר בחיק המשפחה המורחבת, אנחנו מגיעים למרור. אני מברך, לוקח את המרור ביד ובדיוק הביפר רוטט, "אר"ן - אירוע רב נפגעים במלון פארק בנתניה". קפצתי מעל השולחן כשאני צורח:"פיגוע, פיגוע", לתדהמתם של עשרות בני המשפחה המסובים מסביב לשולחן. טסתי לרכב. כשבדרך אני מנסה להזעיק את המתנדבים מנתניה והאזור.

תוך פחות משעה אני מגיע למלון ונתקל במראות קשים ומזוויעים ביותר. אנשים נטבחו והריח הנורא של אבק שריפה מעורב בדם לא עזב אותי ימים ארוכים. חדר האוכל חשוך, חלקי ריהוט, תקרה אקוסטית ושלוליות גדולות של דם ממלאים את הרצפה. אני רץ בין הגופות וחלקי בשר. בכניסה למלון היה מחזה מזעזע - בחור צעיר, שכנראה דידה פצוע אל מחוץ למלון ובכניסה קרס מת על מכונית. זה הזיכרון הכי מטלטל שלי מהלילה הנורא הזה. הגשם ירד כל אותו הלילה וממש הרגשתי שגם הוא, כמוני, מבכה את הקורבנות.

כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, ניסיתי לשתות ארבע כוסות של יין, כדי לצאת ידי חובת היום, ולא יכולתי להגיש את היין לשפתיים ולשתות. יצאתי ידי חובה בארבע כוסות של דם.

למחרת, לא הצלחתי להבין איך אנשים ממשיכים להתנהל בשגרה ולשמוח בחג כשעולמם של אנשים אחרים חרב. לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שהחיים נמשכים.

18 שנה חלפו, ולמרות שראיתי וחוויתי אין-ספור של אירועים ופיגועים קשים, הזוועה של פיגוע זה נחקקה בי עד היום, פשוט לא נשכחה. בכל שנה מחדש בליל הסדר זה חוזר על עצמו, ממש סיוט.

וכך אני מרגיע את המשפחה. עברנו מצבים קשים יותר והצלחנו להתגבר. נעבור גם את התקופה הזו. ועוד נחגוג ביחד חגים ושמחות בלב שמח.

פעם ראשונה בישראל

קירה רדינסקי
בת 33, מדענית מחשב, יו"ר וסמנכ"לית טכנולוגיה דיאגנוסטיק רובוטיקס

עלינו מקייב לחיפה לפני 28 שנים, כשהייתי בת ארבע, כחלק מהעלייה הגדולה, עם אמא, הדודה והסבתא, שעבדו בשלוש עבודות במקביל כדי להתקיים. חסכנו בכול, גם באוכל, את המינימום שבמינימום. לא אכלנו בשר כל יום, הקניות היו מדודות, את הרהיטים קיבלנו מהסוכנות היהודית, ואם מצאנו כיסא שבור ברחוב, היינו משפצים אותו. חמש שנים עברו עד שהתארגנו.

כמה חודשים אחרי שהגענו לארץ, הגיע ערב פסח. במסגרת פרויקט של משפחות ותיקות שאימצו עולים בערב החג, הגענו למשפחת קירזון המקסימה, שעד היום אנחנו בקשר חם איתה. אני זוכרת שנכנסנו לבית גדול מאוד, עם שולחן ענק, ערוך בכמויות אוכל שלא ראיתי קודם. בדרך כלל היינו חוגגות את הפסח ארבעתנו, ופה היו 50 איש שישבו וקראו בהגדה, מנהג שלא הכרתי.

אני הייתי עסוקה באוכל. באיזשהו שלב לקחתי את קערת הביצים הקשות וחיסלתי כמעט את כולה. אמא ניסתה לעצור אותי, אבל שושי קירזון, המארחת, צחקה ואמרה לה, "תני לה, יש הרבה ביצים". עוד זיכרון שיש לי מהפסח ההוא, הוא מהשכנה, שעשתה ניקיון יסודי בבית ונתנה לי את הצעצועים הישנים, כי לא היו לי בכלל.

היום יש לנו שני ילדים ואנחנו חוגגים בדרך כלל עם המשפחה המורחבת, משפחה גדולה, ואנחנו מקפידים לארח בכל חג מישהו שקשה לו או אין לו עם מי לעשות את הסדר, כי המחווה ההיא לימדה אותי על אכפתיות לאחר, על סולידריות. מדהים איך מחווה כזאת, שנראית שולית, יכולה להשפיע על חייהם של אחרים. השנה נחגוג עם המשפחה בזום, שושי כבר שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תכין לי אוכל, זה ריגש אותי עד דמעות.

ליאת רון

400 יהודים מסביב לשולחן אחד במוסקבה

אבי בוסקילה
בן 44, לשעבר מנכ"ל שלום עכשיו, פעיל בקהילת הלהט"ב

הסיפור הזה מתחיל במלחמת המפרץ 1991. קבוצה של נוער יהודי מגיעה מברית המועצות כדי להזדהות ולתמוך בישראל. במסגרת הסיור שלהם בארץ הם נפגשים עם בני ובנות נוער מהגליל העליון, מתארחים, עוזרים, מסיירים בארץ ולומדים ישראליות.

בתום המלחמה, בערך בחודש פברואר, מתארגן ביקור פיצוי. אני, נער בן 14, מופיע במסגרת להקת הנוער של הגליל, "מציצים מהאצבע". זו הייתה להקה מהסוג שהיה נפוץ בארץ בימים ההם - שרנו בעברית, רקחנו מערכונים קצרים על חיינו בעת ההיא, והיינו חבורה צעירה ואנרגטית שהונהגה על-ידי עופר גביש מקיבוץ יפתח. כך מצאנו את עצמנו נוסעים למסע הופעות וביקור בברית המועצות. אפשר להרחיב רבות על הסיבוב הזה ועל המשמעויות שלו בזמן ההוא ובהתפתחויות לאחר מכן, אבל בין כלל החוויות היה ערב אחד שלא יישכח: 29.3.1991, במרכז "דום טכניקה" במוסקבה התקבצו ובאו כ-400 יהודים ויהודיות לחגוג את ליל הסדר. על השולחנות היו ערכות סדר צנועות ומשמחות, ועל ידן שורות ארוכות של אנשים שבאו לחגוג, חלקם לראשונה בחייהם, ליל סדר.

אני לעולם לא אשכח את האור שפרץ מהם בערב ההוא, את שירת "אדון עולם" שהרעידה את החלל, את "ונמשכת שיירה, מן המאה שעברה" של עלי מוהר שנשמע כמו המנון, את מחרוזת השירים החסידיים ששרנו שם, את ההתרגשות שעברה בכולנו כשעמדנו על הבמה והבטנו מטה אל האנשים הללו שהיו כמהים לקצת יהדות ולהרבה ביחד.

אנחנו, "מציצים מהאצבע", בני ובנות קריית שמונה והקיבוצים והמושבים סביב לה, התאגדנו כולנו לליל סדר שונה מכל מה שהתרגלנו אליו. עם הגדות של התנועה הקיבוצית, שירים ממסורת ישראל, והתרגשות של אלו שידעו שבקרוב יעלו לארץ ושל אלו שלא דמיינו שזה יתאפשר להם.

ליל הסדר במוסקבה היה רגע בזמן שצריך לנצור, מפגן אנושי של יהדות מחבקת ומכילה, מופע של אהבת אדם במדינה שסימלה בימים ההם את כל מה שהפוך מישראליות - מדינה מסוגרת יותר, חשדנית ומתפוררת ואזרחים מפוחדים. ובתוך כל אלו ליל סדר ושירים, תפילות וריקודים, מבוגרים וצעירים.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בחו"ל, הפעם הראשונה בחיי שטסתי במטוס גדול, הפעם הראשונה בחיי שהגעתי לארץ זרה והפעם הראשונה בחיי ואחת המיוחדות שבהן, שעמדתי על במה ושרתי בקולי קולות - "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".

חג למהדרין: בלי מים מהברז

נעמה עידן
בת 38, אשת עסקים, לשעבר בעלי ומנכ"לית העיתון "יום ליום"

לפני 19 שנים הייתי בסדר מוזר. אני מגיעה ממשפחה קטנה, אח אחד, בני דודים שכולם חילונים, כי ההורים חזרו בתשובה לפני שנולדתי.

התחתנתי עם בחור שיש לו עוד שמונה אחים ואחיות, ובפעם הראשונה שחגגנו יחד, התברר לי שבמשך עשרות שנים כל בני הדודים עשו יחד את הסדר. לכל דוד היו עשרה ילדים - אז אפשר לעשות את החשבון.

באותו ליל סדר אירח אותנו דוד שגר ברחוב בר אילן בירושלים, שהקפיד לא להשתמש במים מהברז. בתקופה ההיא כל המים הגיעו מהכינרת והיה חשש שאנשים זורקים פנימה חמץ, אז המהדרין נמנעו מלהשתמש במים מהברז בפסח. סביב שולחנות על הגג ישבו כמאה אנשים. היינו צריכים לשטוף את הכלים בין מנה למנה ולייבש אותם מיד, כמויות עצומות, ובמזל את זה אפשר היה לעשות במים מהברז, אבל בבישולים השתמשו רק במים מינרליים.

למחרת בבוקר, כשנכנסתי למטבח, כמעט התעלפתי. היו שם שבעה גרילים ענקיים, עם שעון שבת, שהיו מוכנים לעל האש. הייתי בשוק. בהלכה נכתב שמותר וצריך לבשל אוכל טרי, אז הם הלכו עם זה עד הסוף. חתכנו סלט מטורף למאה איש, וכשכולם חזרו מהתפילה בבית הכנסת, שיפודי העוף עלו על הגריל.

השנה נחגוג את הפסח בבית, בבני ברק. אנחנו שמונה, אני בהריון מתקדם והילדים כבר שבוע חמישי בבידוד. נתפלל במניין מרפסות ונעשה את הסדר בזום עם משפחת עידן על כל ענפיה, ולמחרת יהיה גריל, כמיטב המסורת.

ליאת רון

פוקר פייס בבסיסניר ברעם
בן 44, סופר, עורך ופובליציסט

"מי אתה?", שאל אותי האיש המשופם במדים.

"מי אתה?", שאלתי.

"אני הרס"ר".

שתקתי: ידעתי שזה ייגמר רע.

"בחיים לא ראיתי אותך", הוא אמר, "בתורנות שמירות כבר הציבו אותך?".

"רק הגעתי", גמגמתי, "אולי בכלל אני עובר לירושלים, קרוב לבית, המון בעיות".

"אז הנה ירושלים: תתחיל בליל הסדר".

אני עומד במגדל השמירה וחוזר לישון באחד הצריפים, ועוד פעם אחת. השבילים ריקים, קר, הזמן לא עובר ונדמה שזה לא ייגמר לעולם. בשמונה בערב ירדתי מהמגדל והתקרבתי לחדר האוכל. מבעד לחלון הסתכלתי בשולחנות המכוסים במפות לבנות. אלא שפתאום ראיתי באחד הצריפים חיילים רוכנים ליד שולחן וביניהם ערימת קלפים.

"מחפשים עוד יד?", שאלתי.

"תמיד", מדד אותי אחד מהם, "אתה שחקן?".

האמת שאהבתי לשחק פוקר. עוד מהביקור הראשון בקזינו בלונדון: ישבתי ליד בחור סיני כל הלילה והוא לימד אותי לשחק. היו לו חוקים ברורים: מתי מעלים ומתי מוותרים. בסוף אותו לילה הרווחתי 700 לירות שטרלינג רק מלהמר עליו משחק. יצאתי לרחוב בתחושה שעולם ההימורים ואני נועדנו להיפגש.

קיבלתי אס ומלכה. "אול אין", הכרזתי מיד, מתעלם מתורת הסיני. אין זמן לשבת כאן כל הערב: עוד שעתיים עולים לשמירה.

פתאום השתרר חושך בצריף. שמעתי לחישות מבוהלות: הרס"ר, הרס"ר. כולם קפצו למיטות. נשכבתי על הרצפה. האור בחדר נדלק: הרס"ר עמד מעליי.

"אני עורך חיפוש בחדר", הכריז, "קבלנו דיווחים שמשחקים כאן קלפים".

עמדנו בחוץ בשורה: "שאף אחד לא יצייץ", סינן בחור גבה קומה ושיער משוח בג’ל. כעבור כמה דקות יצא הרס"ר מחזיק במזוודת ז’יטונים כסופה. "כולכם עולים למשפט בעוד שעה. עכשיו טוסו לחדר האוכל, לפחות תחגגו את ליל הסדר כמו יהודים טובים, שלא תהיו רעבים בכלא".

התיישבנו בשולחן צדדי.

"טוב, מה עושים עכשיו?", שאלתי, "באמת נשב בכלא?".

"לא ברור", סינן אחד, "העיקרון בצבא שהכול בלגן, זוכרים רק את הדבר האחרון שקרה.

"בדיוק", אמר החייל עם הג’ל. "אף אחד לא יודע שום דבר, הכול סתם: מדברים הרבה, אומרים ‘זה יקרה וזה יקרה’ - ולא קורה כלום. אני אומר: ניעלם מכאן, נחזור אחרי החג וזהו".

"זה באמת הרעיון?", שאלתי.

"גדול", התלהב מישהו, "הרס"ר לא זוכר איך קוראים לבת שלו".

כולם נעמדו. "שבו, יא מטומטמים", סינן החייל עם הג’ל, "אחד אחד, מסתלקים בעדינות".

בחלוף שבועיים פגשתי את הרס"ר ליד השער.

"אתה מוכר לי אתה", הוא צמצם את עיניו, "שמירות אתה עושה?".

"אתה אמיתי הרס"ר? לפני יומיים שמרתי, אתה לא זוכר שדיברנו? אמרת שיש לך בת בגיל של אחותי הילה".

"וואלה, נכון, אתה מחיפה?".

"כן, מחיפה, סיפרתי לך, קשר בנערים של מכבי חיפה, חולצה מספר 7".

"נכון," הצית הרס"ר סיגריה, "אתה בחור טוב אתה, רצית להיות שחקן?".

"לא הסתדר. לפעמים עדיין כואב".

"אל תהיה עצוב, מספר 7", הוא אמר, "עשית הרבה שמירות בזמן האחרון, מעכשיו אתה פטור. ואם מישהו מדבר איתך, תגיד אני חייל של הרס"ר".

פסח, מצה וקיבוץ

ח"כ אופיר אקוניס
בן 46, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

נסיעה ארוכה והזדחלות בפקקי ענק בפורד אסקורט לא ממוזגת מהבית בתל אביב, לביתם של סבתא וסבא בנהריה. כך, באופן מסורתי, היה מתחיל חג הפסח וליל הסדר של משפחתנו מדי שנה בשנה.
זה היה חלק בלתי נפרד מטקס ערב החג הראשון במשך שנים ארוכות: סדר פסח, על כל הלכותיו, שיריו ומצוותיו, כשבמרכזו, כמו אצל כולם, ארוחת חג חגיגית, כשרה ומשביעה. משולחן ערוך ועד חד גדיא.

אבל בשיחה אקראית אחת, זמן מה לפני החג, עלה הרעיון "המהפכני" לקיים את ליל הסדר עם עוד כמה מאות קיבוצניקים, בחדר האוכל של קיבוץ שמרת, שאלו הוזמנו על-ידי בן דוד של סבא. המשפחה הליכודניקית ששמעה את מנחם בגין נואם על "בריכות השחייה" של הקיבוצים, הוזמנה ל"משחק חוץ".

כך, שנה אחת, שנחרתה עמוק בזיכרונו של ילד עירוני בן 9 או 10, שמורגל לחגוג בחוג משפחתי די מצומצם, מצאנו את עצמנו מגיעים לחדר אוכל ענק של קיבוץ שבו התייצבו מאות חוגגים, ואיש מהם (כמעט) לא היה מוכר לנו.

הדרך הארוכה ופקקי התנועה המסורתיים מתל אביב צפונה גרמו לכך שהאורחים העירוניים ייכנסו אחרונים לחדר האוכל הענק, כשכולם כבר ישובים ומוכנים, טרום ימי קורונה, בשורות ארוכות וצפופות, לתחילת הקראת ההגדה. הייתה זאת למעשה הפעם הראשונה - וגם האחרונה - שבה השתתפתי בליל סדר המוני ולא משפחתי.

דבר עמוק נוסף שנחרת בזיכרוני הוא שלמרות הדימוי החילוני המובהק של הקיבוצים, ההקפדה על מסורת הסדר נשמרה בקפדנות, השירים הושרו בקול רם וההקראה נמשכה עד סוף ההגדה שמסתיימת בקריאה המרגשת: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

בימים אלו, המאבק העיקש בנגיף הקורונה שהפך את מדינות העולם לסגורות ומסוגרות, הולך ומחריף. את הימים האחרונים שלפני ליל הסדר אני מעביר במוקדי חלוקות המזון של משרד העבודה והרווחה, שיצר שיתוף פעולה עם פיקוד העורף והרשויות המקומיות. בתוך שבועיים העברנו למעלה ממיליון מנות מזון חמות לפתח בתיהם של האזרחים והאזרחיות הוותיקים. הם היו שם תמיד למעננו, ועכשיו כולנו מגויסים למענם.

נדר בליל הסדר

רו"ח איריס שטרק
בת 58, נשיאת לשכת רואי חשבון

סדר פסח שונה ומיוחד עבורי, שהשפיע עליי מאוד, הוא סדר פסח שערכתי עם משפחתי כילדה בת עשר. הייתה זו תקופה לאחר שאיבדנו את דודי, משה ופני (ופנירסקי) ז"ל, אחיה של אמי רחל, שנהרג במלחמת ששת הימים בקרב נגד השריון המצרי מערבית לביר גפגפה בסיני. לאחר שנתיים, נפטר אביו, סבי יואל ופנירסקי ז"ל, בגיל צעיר, בשל שברון הלב על מות בנו.

באותה שנה חגגנו המשפחה הגרעינית - אמי רחל תיבדל לחיים ארוכים, סבתי שרה ופנירסקי ז"ל, שאהבנו מאוד וקראנו לה "מאמא", אני ואחי רביק ואחותי עידית - בסדר ציבורי. יש שיאמרו שסדר ציבורי, שבו משתתפים רבים, הוא חוויה ייחודית, אבל עבורי זו הייתה חוויה שונה בהחלט מהסדר באווירה משפחתית, שאהבתי מאוד.

אני זוכרת שכילדה, נדרתי נדר באותו סדר פסח, שכשאגדל אקים משפחה גדולה ותמיד נחגוג כל השבט יחד בליל הסדר. ואכן, החלומות שלי התגשמו, וזכיתי להקים יחד עם בעלי משה משפחה עם שבעה ילדים, שרובם כיום נשואים ובעלי משפחות בעצמם, וזכיתי לנכדים ונכדות.

כל ערב פסח משלב עבורי תחושה של שמחה יחד עם תחושת ניצחון אישית ולאומית. ברמה האישית אני מרגישה שכמשפחה הצלחנו להתאושש מהאסון שפקד אותנו כמשפחה שכולה, להמשיך ולהקים את המשפחות שלנו, כאשר השכול האישי מתחבר לחזון הלאומי ולהקמת מדינה עצמאית.

הוריו של בעלי משה, יהושע ז"ל וחנה תיבדל לחיים ארוכים, עלו לבדם לארץ, לאחר שהוריהם נספו בשואה, והקימו משפחה. משה גדל ללא סבים וסבתות משני הצדדים, וכדור שני, השואה הייתה חלק מהמציאות המשפחתית. כך שאנו שותפים מלאים לחשיבות המשפחה הגדולה ולתחושת הניצחון סביב שולחן הסדר המורחב.

אנו נוהגים לערוך סדרי פסח בהשתתפות כל בני המשפחה, כאשר במשך שנים רבות ערכתי סדרי פסח מורחבים עוד יותר של כלל המשפחה המורחבת, ואף הקמנו אוהל בחצר הבית והזמנו גם את ההורים של הגיסים. כך שיש לנו הזכות לחבר בשולחן ליל הסדר בין כולם, ולהעצים את השמחה.

אני תמיד זוכרת את ליל הסדר ההוא, שעיצב והשפיע עד מאוד עליי ועל השקפתי ותפיסת עולמי. מאז ומתמיד המשפחה היא הכוח המניע שלי, ובכל עשייתי המקצועית והציבורית במגוון תפקידים לאורך השנים, זהו מקור הכוח והגאווה שלי.

הזיכרון הזה תמיד מעלה עבורי בימים אלה ולקראת יום הזיכרון ויום העצמאות את זכרו של דודי משה ופני אשר הותיר שני ילדים, צבי וריקי. הוא היה מחנך ומייסד בית ספר ברמת גן שלאחר מותו נקרא על שמו "מורשת משה", ובכל שנה ביום הזיכרון אנו משתתפים כמשפחה בטקס שעורך בית הספר.

השנה בשל הסגר והקורונה, ככל עם ישראל, גם אנחנו נצטרך לוותר על ליל הסדר בחיק המשפחה המורחבת ונחגוג בנפרד אך בלב אחד, תוך שמירה על המסורת והערכים שהם חלק מהתא המשפחתי, ומסייעים גם בשעות מורכבות אלה.

ואכן, כפי שאומרות מילות השיר "עברנו את פרעה ונעבור גם את זה", אני מרגישה שהסיפור המשפחתי שלי יחד עם הסיפור הלאומי של כולנו, נותנים לכולנו את הכוח על מנת שכולנו נשאר מחוזקים, ונקווה ליציאה ממשבר קשה זה, שהפך את כל חיינו ושינה סדרי עולם, בריאים ובמהרה.

המופע שהפריע לקיבוצניקים לישון

שייקה לוי
בן 80, קומיקאי, שחקן וזמר, "הגשש החיוור"

גדלתי בקיבוץ כילד חוץ ללא משפחה. הייתי תלמיד לא משהו, בחקלאות אהבתי את גן הירק בעיקר כשהוא הופיע בתור סלט בצלחת, אבל אהבתי לשחק ולשיר ולכן לא קשה לנחש שתמיד השתתפתי גם בתוכנית האמנותית בליל הסדר - ככה שהייתי עסוק ונרגש מאוד מהעיסוק במופע הזה.

בפסח בקיבוץ, תמיד מה שמאוד ריגש - בייחוד ילד כמוני, לבד, בלי משפחה - היה זה שקיבלנו נעליים או סנדלים חדשים ובנוסף קיבלנו גם חולצה לבנה מקסימה עם צווארון רוסי רקום בצבעים, ואז יצאנו להסתובב כמו טווסים עם תחושה עילאית ברחבי הקולחוז.

ליל הסדר היה מתחיל בשעה שמונה וחצי בערב, אבל אני הייתי חייב להתייצב הרבה יותר מוקדם כדי לעשות חזרות אחרונות לפני שיגיעו החברים, ומדובר במאות אנשים שעיניהם תהיינה נשואות למופע וצריך להיות מוכן.

פתאום הבחנתי שכבר בשעה 12:00 הבחורות מוזגות את המרק לצלחות. נו, איך אפשר אחרת? איך יספיקו? את הגפילטע פיש מניחים בצלחות בערך ב-15:00, את הכבד הקצוץ מניחים ב-16:30, וכן הלאה את הסלטים והמצות, ככה שב-20:30 הכול כבר היה מונח וערוך חגיגית על השולחנות, כולל מנות אחרונות כדי לא להפריע חס וחלילה למופע אחר כך.

החברים מגיעים לחדר האוכל מעולפים מרעב, לא כמו בעיר שמנשנשים משהו לפני. ברור שהמופע כבר הפך לדי מיותר. הופענו בפני החברים השבעים שחיסלו כל מה שהיה על השולחנות, והיה ברור לגמרי שמה שהם רוצים יותר מכול זה רק ללכת לישון ואנחנו מפריעים להם.

כמובן שליל סדר כזה לא אשכח כל ימי חיי.

כנגד ארבע שפות

ח"כ גילה גמליאל
בת 46, השרה לשוויון חברתי

פסח הוא החג הכי משפחתי בעיניי. בחג הזה, הביחד מורגש יותר מבכל חג אחר בשנה. סיפור ההגדה מזכיר לנו שגם ברגעים הכי קשים, האחדות שמרה עלינו. בזכות החג, המורשת והערכים עוברים מדור לדור, וגם לנו כמשפחה יש זמן להתלכד.

השנה, כשנחגוג במתכונת משפחתית מצומצמת, הביחד יורגש יותר מתמיד. דווקא השנה נדע להעריך את מה שנראה בעינינו מובן מאליו. והפעם נבין יותר מתמיד כמה יקרי ערך המשפחה ואווירת החג. אין עוד עם ברחבי העולם שזוכה לחגוג כל-כך הרבה חגים במהלך השנה.
כל ליל סדר מביא עמו זיכרון מיוחד, אבל ערב החג הזכור לי במיוחד התרחש אצל חמי וחמותי, הרב שאול ומזל דמרי. לאחר נסיעה ארוכה לטבריה, חגגנו את ערב החג כמיטב המסורת הטוניסאית, כולל שטיחים שנשמרים במיוחד לליל הסדר ונפרסים על הרצפה.

מלבד המשפחה המורחבת, חמי וחמותי נהגו לארח אזרחים ותיקים, חלקם דוברי שפות שונות. כולנו, המשפחה ואורחים נוספים, ישבנו מסובין על מזרנים וקראנו בהגדה. בזכות המגוון העשיר של האנשים שהתארחו בליל הסדר, קראנו את ההגדה בעברית, ערבית, צרפתית וגרמנית. אם חשבתם שהסדר שלכם ארוך, דמיינו כמה זמן לוקח לקרוא את ההגדה בארבע שפות. מדובר בחוויה אמיתית, קיבוץ גלויות.

באמצע קריאת ההגדה, בעלי חובב התחפש לאליהו הנביא בהצגה מיוחדת לנכדים, וכולם התרגשו מהמחזה. במהלך ליל הסדר חמותי בירכה את כולנו עם סלסלת הברכות מעל הראש. לרגעים האלה אני מתגעגעת, הרגעים הבסיסיים והפשוטים הללו. אלה מוכיחים לנו שריגושים אמיתיים לא קונים בכסף אלא יוצאים מהלב.

המיזם "סדר פסח חברתי", המקשר בין משפחות לאזרחים ותיקים שעלולים לחגוג את הסדר לבד, לא פעיל השנה, וכאן נמדדת האחריות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו. עלינו להיות קשובים לסבים ולסבתות, לשכנים ולאזרחים הוותיקים שבסביבתנו. הערבות ההדדית נמדדת ברגעים הללו, וכולנו חייבים לעשות מאמץ משותף כדי לעודד ולשמח את אלה שגידלו אותנו ונתנו הכול בשבילנו.

מסורת של חברוּת

נחמן שי
בן 73, פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם המכון ללימודי ישראל. לשעבר ח"כ ודובר צה"ל

השנה כבר לא נחגוג ביחד. בעצם כן. מה שהיה ב-31 השנים האחרונות לא יחזור בדיוק, אבל יחזור בערך. קוראים לזה Zoom, השותף החדש שלנו לעבודה, ללימודים, לחברה וגם לליל הסדר. החברותא לא תהיה כשהייתה אבל החברות תישאר ותנצח.

אז הנה הסיפור, אולי לא מקורי, אבל ישראלי מאוד. מן הסתם יש עוד כמה דומים כאלה, אבל כדבר השיר, כזו יש רק אחת. חבורה של חברים שהולכים ביחד, חלקם מגן הילדים, אחרים מבית הספר, כמובן תנועת הנוער, הנח"ל והצבא, וכל מה שבא אחריו. רובם ככולם מתגוררים בכפר סבא ובסביבה הקרובה, אזורים שהם בלאו הכי משפחתיים וכולם מכירים את כולם. ישראל, אמרנו?

והקבוצה מחליטה לכונן סדר פסח משותף.ֿ לא בחג הראשון, כי כולם עם המשפחות, אלא בחג השני. את הרעיון הביא עמיר, ובנצי ואחרים הצטרפו ומשנה לשנה המסורת הלכה והתקבלה, וגם הקבוצה גדלה בהתאם. חבר מביא חבר. מוכר? מתארחים אצל אחד החברים, כולם וכולן מבשלים ומביאים סירים גדולים, הטקסטים נקראים ומושרים. מחברים את האקטואליה עם ההגדה ועם קטעים ספרותיים מפה ומשם. יש גם חידון, ואיזה משחק חברתי. עמי יחבוש כיפה ויברך את הברכות מההגדה, רותי תביא טקסטים חדשים. שמואליק ינגן באקורדיון וכולם ישירו. בסוף יהיה טקס קצר ויעבירו את "מצת הזהב" מהמארחים של השנה הזו למארחים של השנה הבאה.

זוהי חברות גדולה. חברות שצומחת מהכרויות ארוכות, שעמדו במבחן הזמן, ונמשכו לאורך שנים של טיולים ומפגשים ונסיעות משותפות וימים של צער כאב וגם שמחה שאותם חולקים בין כולם במידה שווה. הקבוצה הזאת, שיש לרעייתי רבקה ולי הכבוד להימנות עליה, היא תמצית הסיפור הישראלי הטוב, הישן. לא פאר, לא הצגה, סתם ישיבה משותפת לאורך שעות ושיחה נעימה של אנשים שגדלו עם הארץ האהובה הזו ובנו אותה, שכואבים את הרע והשחיתות שבה וגאים על הטוב, וגם על עוד נכד, ועוד מחלה, הכול ביחד, בפתיחות ובשותפות. עוברים וממשיכים.

השנה זה יהיה שונה. כבר אי אפשר. ההוראות קפדניות וכולם מקיימים אותן. אזרחים טובים. אנחנו בכלל קבוצת סיכון, שצריך להיזהר ממנה. לאחדים מאיתנו גם "מחלות רקע", מה שמאפשר לכל מיני אנשים, בגיבוי הממשלה, לומר: טוב זה צפוי, הם קשישים ו"יש להם מחלות רקע". איזה קשקוש עלוב. היי היי, אל תספידו אותנו עדיין, אנחנו פה כדי להישאר ואת הסטטיסטיקה ואת העקומה אל תעמיסו על הגב שלנו.

אז השנה הסדר יהיה ב-Zoom. כבר הייתה חזרה כללית ואחדים לא הצליחו להתגבר על האתגר הטכנולוגי הזה. אבל אל תדאגו, כשם שאין משאירים בארץ מי שמתקשה להצטרף לטיול, וכשם שאין נוטשים בתחתית ההר את מי שמתקשה לטפס, כך גם לא יישאר מישהו מחוץ למעגל ה-Zoom, מדורת השבט החדשה.

כולם יהיו שם מקרוב ומרחוק ויעברו ביחד על ההגדה החדשה, ושאול ואוריה, המארחים מן השנה שעברה, ישאלו למי מעבירים את מצת הזהב ואולי היא תישאר אצלם למשמרת. יאחלו אחד לשני שבשנה הבאה כולנו, אבל כולנו, שוב נהיה ביחד, בארץ הזו שלנו.

יציאת מצרים שלי

אבי בניהו
בן 60, תא"ל (מיל'), יועץ לאסטרטגיה וניהול משברים, לשעבר דובר צה"ל

ילדותי, נעוריי ובחרותי הם תשלובת מופלאה של שכנת יד אליהו של שנות השישים והשבעים, של הקיבוץ שלי להבות חביבה בשנות השמונים והתשעים וכמובן של השירות הצבאי. כמוהם, כך לילות הסדר שאותם אהבתי ואוהב תמיד, אותם ריחות של מטעמים מהמטבח, המהולים בריחו של האביב ובריח המשכר של פריחת ההדרים.

זה התחיל בילדות בבית הוריי ובבית סבתי עם כל בני המשפחה, עם הדלת הפתוחה והכיסא השמור לאליהו הנביא, עם הדקדוק בקריאת ההגדה בנוסח יהדות דמשק. אחר כך זה התחלף למשהו שונה בתכלית, לליל הסדר הקיבוצי בחדר האוכל, עם ההכנות הרבות, הריקודים והמקהלה, ההגדה הקיבוצית וחד גדיא שמבוצע על-ידי ילדי הקיבוץ. החברות והחברים בלבן, הכול חגיגי, פחות דתי ויותר אביב, פריחה, התחדשות ולבלוב.

אבא יעקב ז"ל ואמא לאה תבדל"א אהבו מאוד את הסדר הזה, שנעלם ביחד עם הקיבוץ הישן שהפך למופרט.

שני לילות סדר זכורים לי במיוחד: הראשון, ליל סדר בבית משפחת גלץ בשכונת פוטומק ליד וושינגטון. הייתי בלימודים בעיר והתארחתי לסדר כהלכתו עם שלוש משפחות יהודיות וישראליות. הסדר התארך ואחרי כוס רביעית, סיפרתי באריכות על "יציאת מצרים" שלי: על הלילה של העלאת יהודי אתיופיה לישראל שבו נטלתי חלק ככתב צבאי.

הסדר השני, שאליו הצטרפתי עם בני משפחתי, היה כאשר כיהנתי כדובר צה"ל וייצגתי את המטכ"ל בליל סדר מיוחד ל-400 חיילים בודדים בגבעת אולגה. ישבנו איתם, חיילות וחיילים מעשרות מדינות שעזבו את הבית, המשפחה והחיים הנוחים כדי לבוא לישראל ולשרת בצה"ל. חשוב היה לנו שלא יהיו בודדים לרגע. התרגשנו מאוד והלב התמלא בגאווה בצעירים הציונים הללו, המבטאים את השותפות שלנו עם יהדות העולם.

בשנים האחרונות בקיבוץ המופרט, אנחנו עם כל המשפחה בבית בקיבוץ או אצל האחים. השנה נהיה לבד, אמא לאה לבדה בבית, כך גם האחים והילדים. אנו נדרשים להישמר לנפשותינו, אבל אנחנו יודעים שאם עברנו את פרעה - נעבור גם את זה.