דעה: דרוש משרד ממשלתי עבור הקטר של המשק

לצד משרדי הממשלה המיותרים, ההולכים ומתרבים למרבה הציניות גם בימים אלה, בולט דווקא בהעדרו המשרד לתכנון ובנייה - זה שאמור היה להוות "ראש ומוח אחד לענף", לנהוג את "הקטר של המשק", לטפל בכשלים הקיימים מתוך ראייה רחבה וכוללת, ולהתמודד עם משבר הדיור המשליך דרמטית על יוקר המחיה. למען הסר ספק, לא מדובר בהגדלת כמות משרדי הממשלה חלילה, אלא באיחוד המתבקש בין משרדים, יחידות סמך וגורמים שונים, לרבות משרד הבינוי והשיכון, מנהל התכנון והוועדות המקומיות, וכן בריכוז סמכויות חקיקה המפוזרות כיום בין עשרות גורמים.

אחת הרעות החולות המאפיינות את תחום התכנון והבנייה בארץ היא העדר יד מכוונת ופיזור השליטה בין משרדי ממשלה רבים, גורמי תשתיות ו"גורמים מאשרים". כל אחד מעשרות הגורמים הללו רשאי לייצר חיקוקים, תקנים, נהלים פורמליים ובלתי פורמליים, להתנות את הוצאת היתרי הבנייה באישורו, לגבות "אגרות" ותשלומים מהמבקש כאוות נפשו, לדרוש הגשת נספחים ודוחות מיותרים או ביצוע עבודות שונות ומשונות, ואפילו לסחוט הטבות מהממשלה כתנאי לקיום הליכי הרישוי באופן תקין.

כחלק מהליך הוצאת היתר הבנייה הקפקאי, מטורטר המבקש בין אין-סוף גורמים לצורך מילוי הדרישות (הסותרות לעיתים) והשגת האישורים השונים. נזכיר על קצה המזלג את רמ"י הידועה בטרטור הציבור; את חברת החשמל הגובה תשלומים מופקעים וכופה ביצוע עבודות בשטחם של המבקשים; את רשות הכבאות שעצרה את הנפקת היתרי הבנייה בתל-אביב למשך חודשים עד שקיבלה מהמדינה כבאיות חדשות; את המשרד לאיכות הסביבה האחראי ליצירת תעשייה ענפה ומיותרת של קורסים, הסמכות, יועצים, מלווים, ו'מכוני התעדה', והרשימה עוד ארוכה. לא אחת הדרישות מגיעות לכדי אבסורד, כשהמבקש נאלץ לרדוף אחרי רשות העתיקות לצורך אישור לבנייה על הגג או אחרי פקיד היערות לצורך העתקת עץ לימון ננסי.

תחום התכנון והבנייה בארץ אינו מנוהל - הוא נשלט על-ידי בעלי אינטרסים שונים, אשר תחת אצטלה של שיקולים מקצועיים, מרכיבים למרבה האירוניה גם את מוסדות מקבלי ההחלטות, לרבות קבינט הדיור, המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומכון התקנים. הם ממשיכים להאכיל את המפלצת, האחראית לכאוס השורר בענף ולהשלכותיו על תוצרי התכנון ועל מחירי הדיור.

הצורך בהקמת משרד לתכנון ובנייה הוצג כבר בדוח ועדת זיילר שפורסם בשנת 2003. על בסיס המלצותיו בוצעה הרפורמה המבטיחה בתחום התכנון והבנייה, שהייתה אמורה לפתור את משבר הדיור אך הסתיימה למרבה הצער בכישלון צורב. עם קבלת החלטת הממשלה על הרפורמה ב-2009, במקום להקים משרד לתכנון ובנייה, חולקו התפקידים בין משרדי ממשלה השונים, והניסיון הכושל להעביר חלק מסמכויותיהם למכוני הבקרה שהוקמו לטובת יצירת One Stop Shop עבור הליכי הרישוי, העיר לא מעט דובים משנתם, וגרם בפועל לגידול במספרם ובדרישותיהם.

בשנת 2015 הוסיף שר האוצר חטא על פשע, כשהעביר את מינהל התכנון לפעול תחת משרדו, בעוד מחלקות ההנדסה והוועדות המקומיות נותרו כפופות למשרד הפנים. במינהל התכנון הוקם בשנים האחרונות מערך שלם של אגפים ומחלקות בקרה ופיקוח על רשויות הרישוי ועל הוועדות, ואף הוגדלו משמעותית התקנים והתקציבים המוקדשים לכך. אולם בפועל, כך מסתבר, אין להם כל סמכות, וכל פעילותם היא בבחינת "פול גז בניוטרל". רבות מהוועדות פועלות בניגוד ל"המלצות" של מינהל התכנון, כל פקיד רשאי לטרטר, לסחוט ולהתעלל באין מפריע, והתחושה בקרב הציבור היא של מאבק תמידי, אובדן שליטה וחוסר אונים.

למרות שכבר למעלה מעשור מובן לרבים שהקמת משרד לתכנון ובנייה היא הבסיס לריפוי רבים מתחלואי הענף ולפתרון משבר הדיור, הנושא לא מקודם על ידי הפוליטיקאים בארץ, אשר בטרם הקמת הממשלה עסוקים במשאים-ומתנים קואליציוניים, ולאחר הקמת הממשלה כבולים להסכמים שיצרו. דווקא עכשיו, כשממשלת ישראל צריכה לנקוט את כל הצעדים שיאפשרו היחלצות מהירה ככל שניתן מהמשבר הכלכלי, רגע לפני שנגזור על עצמנו שנים נוספות של כאוס בענף והעמקת משבר הדיור, אולי דווקא ימי הקורונה יאפשרו להישיר מבט ולבצע באומץ את השינוי שנדרש. 

הכותבת היא אדריכלית, בעלת משרד העוסק בתכנון מגורים, מובילת קבוצת "רישוי שפוי"