כשקלמן ליבסקינד והפלורליזם פגשו את זהבה גלאון

אני מתקשה להבין את התשואות שגלאון זוכה לקבל ממחנה שאמור להיות ליברלי על ש"הראתה לפשיסט מה זה!" • התשואות האלה הן שמטרידות אותי כאיש שמאל

זהבה גלאון בתוכנית "קלמן וסג"ל" / צילום: צילום מסך, גלובס
זהבה גלאון בתוכנית "קלמן וסג"ל" / צילום: צילום מסך, גלובס

באחד מקורסי החובה שאני מלמד בקמפוסים החרדיים שלנו, קורס שעוסק במשפט הישראלי, מוקרן מדי סמסטר סרטו של רם לנדס "השופט" על נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. בסופו של הסרט מציין ברק בהערת אגב שהוא אינו מאמין בעולם הבא.

בכל השנים שחלפו לא הייתה ולו הקרנה אחת שבה מיד לאחר שנאמר משפט קצרצר זה לא נעמד בזעם לפחות סטודנט חרדי אחד שדורש להפסיק את הסרט בטענה שאלה דברי אפיקורסות ושאסור מבחינה הלכתית לומר אותם בקהל. כל פעם מחדש מתעורר דיון בו אני מבהיר שזו בדיוק מהות חופש הביטוי, שאין פה כל כוונה לחלן מישהו, ושמי שזה מקומם אותו מוזמן להגיב ואפילו בתוקף, אבל שאסור להשתיק אמירה כלשהי כל עוד היא חוקית. לרוב זה לא באמת משכנע את אלה שמאמינים שהם חייבים להגיב מוך אמונתם, אבל עצם הדיון אקוטי בעיניי כי הוא מבהיר את ההבדל בין גישה שאוסרת ריבוי דעות וחרדה מפניו לבין גישה פלורליסטית שרואה במגוון עושר מאתגר שיש להתברך בו.

כשצפיתי בראיון של עמיתי קלמן ליבסקינד עם ח"כ לשעבר זהבה גלאון ששודר ב"כאן" ושעסק בהנפת דגלי פלסטין בהפגנת השמאל במוצ"ש, חשתי כמי שנמצא בשידור חוזר לאותו דיון מוכר, רק שהפעם הליהוק היה הפוך ותמוה. דווקא חברתי זהבה - שאין מחלוקת על תרומתה לקידום התרבות הליברלית בישראל - היא שייצגה את המקום שבו אידיאולוגיה הופכת לקנאות משתיקה ואילו קלמן שבא מהמחנה השמרני ייצג את הפלורליזם.

להבנתי, ליבסקינד ביקש להשוות בין ניסיון לאונס לבין ניסיון לרצח עם כדי לראות אם גלאון שביקשה סובלנות כלפי הנרטיב הפלסטיני של הנכבה תהיה סובלנית גם כלפי נרטיב של מי שניסה לאנוס, נפצע קשות כשנהדף ועתה מבקש הכרה בכאבו זה. אני לא בטוח, כי ליבסקינד לא הצליח לסיים את ההשוואה והושתק בתקיפות ע"י גלאון בטענה ש"המשל שלך - אין לו מקום!". שאלת קלמן מדוע אין להשוואה זו מקום נענתה שוב ושוב באותה טענה "אל תשתמש באונס נשים, אי אפשר לעבור על זה לסדר היום...... תחזור בך מעניין האונס...אתה עושה זילות של נשים נפגעות ונאנסות..... אתה עושה הקבלה מחפירה מזעזעת בין אונס נשים למה שקרה פה ב-48..... ההקבלה לאונס נשים היא בלתי קבילה לשום דבר בשום מקרה בשום מצב", עד שגלאון קמה וקטעה את הראיון.

עם כל הכבוד שאני רוחש לגלאון (באמת), ובלי קשר לגישה ההיסטוריוגרפית לגבי מה ארע פה בתש"ח (האם צבאות ערב והפלסטינים ניסו לעשות ג'נוסייד ליהודי פלסטינה או שלא?), איזו זילות יש בהשוואה בין אונס לבין רצח עם? האחרון הוא מהחמורים בפשעי אדם, אם לא החמור שבהם. גם אם נניח שלגישת גלאון אין דבר שיכול להשתוות לאונס ולכן כל השוואה אליו מופרכת, האם חופש הביטוי שהיא מאמינה בו באמת ובתמים לא חל עליה? מדוע לא ניתן לאפשר את ההשוואה ואז לתת מענה מהותי לגופה במקום לסתום פיות? (למשל, לטעון שזה שהייתה מתקפה של הערבים, לרבות הפלסטינים, על היישוב היהודי לא מפחית את סבל הפלסטינים - להבדיל משאר מדינות ערב - בעקבות ניצחוננו?)

אם בכל זאת אני מצליח להבין את גלאון שהרי כולנו לא תמיד מדייקים בדברינו כשמתלהטות הרוחות, אני מתקשה באמת להבין את התשואות שהיא זוכה לקבל ממחנה שאמור להיות ליברלי על ש"הראתה לפשיסט מה זה!". האחרונות - ולא התנהגות גלאון - הן שמטרידות אותי כאיש שמאל. הן מייצגות את העובדה שיש גורמים בקרבנו שהפכו לכנסייה קנאית שבה עצם טענת טענות מסוימות נתפסות ככפירה בקודש (ואני לא מתכוון לחריגים שנכללים תחת עקרון הדמוקרטיה המתגוננת). כנסייה, שכדרכן של כל הכתות הקנאיות, הולכת ומסתגרת בתוך עצמה יותר ויותר, מה שמוביל את מאמיניה להקצין ולהוסיף גדר על גדר וחומרה על חומרה עד שהעיקרים נשכחים ממנה. כנסייה שהיא הכל חוץ ממחנה ליברלי. ומי שחושב שההשוואה הזו שלי מופרכת - מוזמן להתווכח איתה אבל לא להשתיקה, שאחרת הוא רק יאוששה. 

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, מגיש תוכניות בתאגיד השידור "כאן"