למה בית כנסת כן ומועדון לא? ההנחיות אפילו לא מחביאות את הבוז לתרבות

א. מלבד האירועים המשותפים שנעוצים בלוח השנה, כמו חגים או חופש גדול, ומלבד שלל ימי הולדת, אזכרות וכיוצא באלה עניינים משפחתיים, אוחז כל אחד מאיתנו בכמה וכמה מועדים משלו שאותם הוא מציין. בשבילי, המסיבה של תחילת הקיץ היא אחד מהיותר חשובים שבהם. לקראת אמצע מאי מתחילים החברים בשבט לסמס לחוליגן (כל שבט צריך חוליגן אחד לפחות): מה קורה עם מסיבה. בהתחלה הוא לא כל-כך יודע, אחר כך הוא לא כל-כך רוצה, אחר כך אין לו עם מי, אבל בסוף הוא מבין את עומק הצורך ומרים מסיבה איפשהו בשדות השרון. השבט מתייצב, מתמסר ובוטש את האדמה עד הבוקר ומעבר לו. ואם בכל שנה המסיבה היא צורך, השנה היא כבר הייתה הכרח.

למסיבה של השנה שעברה הגעתי בדרך הקשה, דרך הבוץ והביצה, כמו שאולי זוכרים הקוראים . זו הייתה תצוגת תכלית של מחויבות לטראנס וסיפור שהפך לאגדה. השנה בחרתי להגיע בדרך המלך על מנת שלא לקיים עליי את דברי החבר קרל מרקס שאמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. לא שאני מייחס לפעולותיי איזושהי חשיבות היסטורית כשלעצמן, אבל אני בהחלט רואה את עצמי כחלק מההיסטוריה, כמו שהטיפה היא חלק מהנהר. עוד לא שמענו על הטיפה שהצליחה לשנות את כיוון הנהר, זה נכון, אבל רק בגלל שהנהרות שולטים בנראטיב. בפועל, הנהר עושה מה שהטיפות רוצות.

היינו משהו כמו מאתיים אנשים במסיבה, רקדנו במרחב הפתוח כמו שהמוזיקה רוצה, ולא גרמנו נזק לאף אחד. יש לי את כל הכבוד לכל האמנויות, אבל מוזיקת הטראנס היא בעיניי אחת מהנעלות שבהן. יש אושר מיוחד שמגיע כשהמוזיקה עולה עם הבוקר ואתה מקבל בריקוד את היום החדש. מה עוד אפשר לבקש מאמנות?

בערך בעשר בבוקר, דקות אחרי שיצאתי, הגיעה המשטרה, סגרה את האירוע והחרימה את הציוד שטרם הוחזר. מבחינתי, זה היה עוד ניצחון קטן, מרושע וחסר תכלית של המדינה במערכה הכוללת המתנהלת נגד התרבות בישראל.

ב. בעתירה שהגיש השבוע לבג"ץ, שאל בין השאר שאול מזרחי, בעלי הבארבי: במה שונים מועדוני ההופעות ואולמות המקיימים אירועי תרבות מהאולמות העורכים טקסים דתיים, מהברים ומהפאבים. "בעודם מאשרים הקלות אלה, ובין היתר מאפשרים הפעלת ברים ופאבים ובמיוחד, מתירים קיום אירועים רבי משתתפים, הכוללים גם ריקודים המוניים, באולמות אירועים - נמנעים המשיבים (הממשלה ומשרדי הממשלה) מלאשר הקלות דומות בעולם התרבות, ומונעים כליל את קיומם של אירועי התרבות באולמות ומועדונים ברחבי הארץ, ולו בתנאים דומים", נכתב בעתירה.

לא רק אולמות אירועים וברים נפתחו לפני אולמות התרבות למיניה ולסוגיה, גם מכוני היופי, הקניונים, החנויות, המסעדות, המספרות, בריכות השחייה, השווקים והאטרקציות התיירותיות - כל הדברים האלה, ורבים אחרים, חזרו לפעילות לפני התרבות. עד כדי כך היא לא חשובה למדינת ישראל.

הם דופקים גם את הסופרים: קראתי שהסופרים לא יקבלו השנה תמלוגים על השאלת ספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2019. משרד התרבות טען כי "מאחר שתקציב המדינה לשנת 2020 טרם אושר, פרויקט תשלומים לסופרים על בסיס נתוני ההשאלה לשנת 2019 טרם קיבל אישור תקציבי". הסופרים סבלו כמו כולם בקורונה, זה ברור, אבל פה ושם קצת יותר; בלי שבוע הספר, בלי המכירות של פסח, בלי ההרצאות והמפגשים - ועכשיו אפילו גם בלי התמלוגים המסכנים האלה שהם צריכים להתחנן בשבילם. עוד התעללות קטנונית; הרי אם היו רוצים, היו מעבירים תוך שנייה - הנה, ביום שני אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את החוק הנורבגי, זה המאפשר לשרים וסגניהם להתפטר מהכנסת ולפנות מקום לבאים אחריהם ברשימות. ההצעה אושרה ברוב של 66 ח"כים לעומת 43 מתנגדים. למי יש ראש לתמלוגים של הסופרים.

אני חייב כל-כך הרבה לספריות הציבוריות - יותר משאני חייב לכל המורים שהיו לי ביחד כפול ארבע. הייתי בן 15 ככה כשבאתי לספרייה ביישוב הקטן שבו שכנה הישיבה התיכונית שלמדתי בה ולקחתי שני ספרים. לא הכרתי את שמות הסופרים, אבל אהבתי מיתולוגיה והרפתקאות והכותרות נראו קשורות ועשו עליי רושם; "כה אמר זרתוסטרא" היה אחד, "המיתוס של סיזיפוס" היה השני. בכלל לא דמיינתי שאפשר לכתוב ככה ועוד פחות מכך, לחשוב ככה. צדקתי; אלה באמת שניים מספרי ההרפתקאות הטובים שקראתי מאז ועד היום. הספרייה הזו הייתה אחד הצמתים החשובות בחיי. בערך אז גם גיליתי את הרוקנרול. ספרים ומוזיקה, מהעילית שבעילית שיש לתרבות ולרוח האנושית להציע, הצילו את חיי. יותר ממיליון ומאתיים אלף ישראלים רשומים בספריות - כמה חיים עוד אפשר להציל!

ג. סופרים? ספריות? כל הסיוע של המדינה הוא בדיחה נוראית. השבוע פורסם ב"גלובס" כי אף שאנחנו כבר שלושה חודשים לתוך המשבר: המדינה העבירה למשק רק כ-%30 מהסיוע שאליו התחייבה. לא מספיק שבהשוואות בינלאומיות הגיעה ישראל למקום האחרון בין המדינות המפותחות בהיקף החבילה הממשלתית שלה באחוזי תוצר - גם מהמינימום התת-מינימלי הזה הם נותנים רק שליש. אפשר להשתגע, לא? החיים של כולנו נעצרו, של חלקנו נדפקו - הכול היה רק בשביל לשמור על המערכת, שלא תקרוס המערכת. אז עכשיו האנשים קורסים, והמערכת? היא מעבירה חוק נורבגי.

ועדיין, למרות כל הנאמר לעיל - ההתעלמות וההתעללות בתחום התרבות הן יוצאות דופן. מהקלה להקלה אפשר היה לראות כמה מעט התרבות חשובה לממשלה, פחות מקניות, פחות מתספורות, פחות ממכוני כושר, פחות מבריכות, פחות מהכול כמעט (אולי חוץ מהרכבת), פחות מאירועים דתיים. בכניסה למוזיאון מערימים יותר קשיים מאשר בכניסה למרכז קניות.

ההנחיות אפילו לא מחביאות את הבוז לתרבות כשהן אוסרות הופעות באולמות אבל מתירות הופעות בחתונות. אז זה מה שעכשיו אמורים לעשות כל אמני ישראל ועובדי תעשיית התרבות, כמאתיים אלף איש, להיות מלצרים מזמרים באולמות אירועים?

ד. לא שיש משהו רע במלצרים המזמרים מהסעיף הקודם, חלילה, גם להם מגיע. אני אפילו לא אומר שהצייר חשוב יותר מעובד הבנק או שהקולנוען טוב יותר מסוחר השטיחים או שבעל המועדון ראוי יותר לעזרה מהמסגר או שהסופר בא לפני נהג המונית וכך הלאה. כולנו בני אדם, אף אחד לא שווה פחות ממישהו אחר, ולכולנו ביחד העניקה הממשלה רק 30% מהסיוע הנמוך שאליו התחייבה. ועדיין, התרבות נדפקה יותר.

אני מנסה להימנע מלהתחיל לדבר בקלישאות על מקומן וחשיבותן של האמנות והתרבות בחיי האדם והאומה וכל השיט הטרחני והברור מאליו הזה, אבל בחייאת! איך אפשר לא לראות את ההתנכלות הזאת? במה שונים מועדוני ההופעות ואולמות תרבות מאולמות העורכים טקסים דתיים, שאל מזרחי בעתירתו. הוא צודק, ואני לא כותב את זה בשביל לריב עם הדתיים או לטעון שאלוהים הוא די.ג'יי, אבל למה חתונה כן והצגה לא? למה תפילה כן ומסיבת טראנס לא? למה בית כנסת כן ומועדון לא? אותו מספר אנשים, אותן מגבלות - רק המטרות, כך נדמה, קובעות: אם אתה רוצה לקנות, מצוין. רוצה להתפלל? הולך. רוצה להתחתן? מזל טוב. רוצה לצרוך תרבות? עד כאן, הלו! יש קורונה! פתאום אכפת להם, פתאום הם נחושים.

מדברים על החזרת המשק לפעילות. וככה זה גם קצת נראה ומרגיש - בלי תרבות ואמנות ומסיבות והופעות ופסטיבלים: משק שכל הפרות בו מדוכדכות לאללה. כנראה שבסוף באמת אי אפשר לדבר על תרבות ואמנות בלי להיגרר לאיזו קלישאה. מה כבר נשאר כשמוציאים את כל הדברים שנכללים בתרבות? כלום. בליל מדכא של הבלים וסידורים, תחרויות בישול בטלוויזיה ולינצ'ים באינטרנט. אם זו התוכנית הגדולה, נראה שהיא מצליחה לא רע.

הרהור: מוזיקת הטראנס היא מהנעלות שבאמנויות. יש אושר מיוחד כשהמוזיקה עולה עם הבוקר ומקבלים בריקוד את היום החדש. מה עוד אפשר לבקש מאמנות?