אני: בן זוג ואבא, אופטימי ושלו, עד שאני נתקל בפער או בתקרת זכוכית ואז אני לא מניח עד שזה נפתר.
משפחה: משפחתו של אבא ממוסול בעיראק. הם עלו לארץ במבצע "עזרא ונחמיה" והגיעו למעברה בעפולה עילית, כשאבא, הבכור מתשעה ילדים, היה בן שנתיים. סבא היה שרת בבית הספר עמל. אבא התקבל לעבודה כפקיד בבנק הפועלים בעפולה עילית, התקדם לניהול הסניף והקים את סניף הבנק במג’דל שמס.
הוריה של אמא עלו לישראל בסוף שנות ה-30 מאיסטנבול, וכשהגיעו לכאן ביקשו לגור ליד הים והגיעו לשיכונים בטבריה. סבא עבד במע"צ. אמא הייתה הראשונה במשפחה הדתית שהתגייסה. היא שירתה כחובשת והפכה לאחות בבית חולים העמק. ההורים נפגשו בטבריה בריקודי עם על הכינרת לקראת סוף השירות הצבאי של אמא, והתחתנו. אחרי כמה שנים עברו לעפולה.
ילדות: עפולה. יש בה משהו פשוט, קטן, בלי שואו אוף. עשיתי בגרות בפיזיקה, מתמטיקה ובמוזיקה בתיכון בן-גוריון, ניגנתי בחצוצרה, הייתי בצופים, וחשבתי להיות מהנדס כי אהבתי כל מה שקשור בטכנולוגיה.
מפנה: בגיל 18 יצאתי לשנת שירות של הסוכנות היהודית בארה"ב, מה ששינה לי את הכיוון ואת תפיסת העולם. במשך שנה דיברתי ציונות ויהדות והבנתי שמשהו מדגדג לי מבפנים.
לימודים: אחרי שירות כקצין ביחידת מזל"טים, טסתי לטיול בחו"ל וכשחזרתי, חבר הזמין אותי אליו לקמפוס של הר הצופים. כשהתקבלתי ללימודי משפטים ומזה"ת זאת הייתה סגירת מעגל, כי ההורים שלי לא זכו להשכלה גבוהה. התחלתי את הלימודים על מלגת קיום והייתי צריך לשמור על ממוצע של מעל 90 כדי להמשיך לקבל אותה, אחרת לא הייתה לי אפשרות לממן אותם.
אסתר: אשתי, מורה לפסנתר. החברה הכי טובה שלי והמשענת בתפקיד המאתגר שלי. שמעתי אותה מנגנת אצל סבתא שלה, שהייתה שכנה שלי, וביקשתי שתלמד אותי. למדתי שיעור אחד. אנחנו נשואים ארבע שנים ויש לנו תינוק, בנימין.
פעילות ציבורית: בסמסטר ב’ היה יום פתוח, ולא היה לי מושג מה זה בכלל. איכשהו הגעתי לדוברת האוניברסיטה, עופרה אש, ואמרתי שהמוסד הזה צריך להיות פתוח לכולם, אבל בפריפריה לא נחשפים אליו. נתנו לי 20 אלף שקל, שחילקתי בין פעילים. עבדנו כמו משוגעים והבאנו ליום הפתוח 300 צעירים מהפריפריה. חזרתי הביתה לסופ"ש ואמרתי להורים שעו"ד אני לא אהיה, אלא פעיל חברתי, והם כרגיל תמכו בי. התחלתי להיות פעיל באגודת הסטודנטים וללמוד לתואר שני במדיניות ציבורית. כמה חודשים לפני הקורונה נבחרתי ליו"ר ההתאחדות הארצית.
קורונה: כשהאוניברסיטאות עברו ללמידה מרחוק, המשימה הראשונה שלנו הייתה להירתם ולעזור לחברה הישראלית. התגייסנו לטיפול בקשישים בשת"פ עם 20 עמותות והיינו בטוחים שזה עניין של חודש וזה נגמר. אבל אז הבנו ש-200 אלף סטודנטים יצאו לחל"ת או פוטרו - 46% מהמובטלים הם בני פחות מ-30. לרבים מהם אין רשת ביטחון מהביטוח הלאומי ואין להם איך לשלם שכר דירה, שכר לימוד, לקנות מזון. התחלנו במאבק לגייס עזרה מהמדינה למי שנפגע, לפי קריטריונים, מדד סוציו-אקונומי - אלה שהיה להם מראש קשה להגיע לאקדמיה והדבר הראשון שהם מורידים זה את הלימודים.
התחלנו בפעילות פרלמנטרית, מחאות, ועם כניסתם של שר האוצר והשר להשכלה גבוהה לתפקידיהם, קיבלנו חבילת סיוע של 100 מיליון שקל, 50 מיליון לשכבות החלשות ו-50 מיליון לחלוקת מלגות התנדבות בקיץ לאלה שלא מוצאים תעסוקה, בשיתוף מפעל הפיס.
בחינות: האוניברסיטאות עשו מהלך ללמידה מרחוק, אבל לא נערכו לתקופת הבחינות, למרות שביקשנו שייצרו פתרונות חלופיים, כמו עבודות חקר. זו ההתחדשות והרלוונטיות שהאקדמיה זקוקה לה, כי היא נשחקת. ראשי האוניברסיטאות הבטיחו שהשנה תסתיים במועדה, ואם הקו האדום הזה ייחצה, נפעל באגרסיביות.
פנאי: גם בתקופה המטורפת הזאת, אני שומר בקנאות על שעה בשישי בבוקר, שבו אסתר ואני הולכים לשיעור השחייה של בנימין.
תפיסת עתיד: להיות במגזר הציבורי או הפוליטי. הקורונה חידדה אצלי את ההבנה שאנחנו אלה שצריכים להילחם על העתיד שלנו, כי נבחרי הציבור לא יעשו את זה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
