זו ההזדמנות לתת את הבמה לספורטאים הצעירים

ההמתנה של קבוצות הכדורסל והכדורגל בישראל לתוכנית חילוץ של האוצר צריכה להסתיים. אין טעם בזה כרגע. גם בהנחה שיגיע סכום מסוים שיפצה את הקבוצות ויעניק להן רשת ביטחון - זה יהיה סכום שרחוק מאוד מזה שהקבוצות קיוו לקבל.

התפרצות התחלואה הובילה את אנשי האוצר לבחון מחדש כל שקל שאמור לצאת. כל הסכמה עקרונית שאליה הגיעו במסגרת המו"מ מול אנשי הכדורגל והכדורסל כשהתחלואה עמדה על עשרות בודדות ביום כבר לא רלוונטית עם מעל 1,000 נדבקים מדי יום. השיח בין האוצר לנציגי הכדורגל והכדורסל שהיה סבלני, הפך למאשים ומגובה בנתונים של אנשי הכדורגל על האחריות של פקידי האוצר למה שיקרה - פגיעה בתעשייה שמעסיקה ומפרנסת 4,900 משפחות, חלק גדול מהם עובדי תפעול, תחזוקה, סדרנים, מאבטחים, גננים, חשמלאים וכו'.

הבעיה היא שהאוצר כרגע תחת מתקפה רבתי. כולם זועקים, והכדורגל והכדורסל הם חלק קטנטן מרשימה שכוללת מיליוני אנשים שזקוקים ומצפים לסיוע.

מכאן והלאה צריכים בעלי הקבוצות לראות את העונה הבאה שונה לגמרי: הנחת היסוד צריכה להתבסס על כך שאין בכלל קהל, אין בכלל מכירת כרטיסים ואין מנויים; כסף מהשתתפות במפעלים האירופים אין סיכוי שייכנס, כי מי יודע אם הנציגות הישראליות יוכלו בכלל להתחרות ביבשת לאור הגבלות הטיסה והבידוד (וגם ככה בשנים האחרונות הכדורגל הישראלי לא הצליח להיכנס בשערי היבשת). אין מזה ואין מזה.

האם להשבית את הליגות ולדלג על העונה כפי שמאיימות הקבוצות? זה כנראה יהיה הפיתרון הגרוע ביותר. השבתה תחסל את התעשייה ותעצור את הגלגל. היא תימנע הכנסות מזכויות שידור ואת הכספים מהטוטו עבור הסכם השיווק. והיא מכת מוות לספורטאים שלא ישחקו עונה שלמה. עדיף לצלוע אל עבר היום שבו יימצא חיסון מאשר להישאר לעמוד במקום.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי שהספורט הישראלי הפופולרי ימשיך לצלוע קדימה? קודם כל לפעול מתוך אחריות והבנה של כלל העוסקים בליגות הכדורגל והכדורסל כי כולם הולכים להפסיד מהעונה הזאת. כמו שקורה לכל משפחה ובית היום בישראל. הבעלים יצטרכו לספוג משהו - אבל בהיקף סביר כמה שניתן, כזה שייתן להם אופק ותקווה וימנע מהם לזרוק את הקבוצה. צריך לזכור, במצב הקיים במשק הסיכוי למצוא בעל הון שייקח על עצמו קבוצת כדורגל או כדורסל הוא קרוב לאפס. מי שייצא, יגזור דין מוות על המועדון; גם השחקנים והמאמנים יצטרכו לספוג, מתוך הבנה שעקשנות על שכר תשאיר אותם ללא קבוצה וללא ענף לחזור אליו.

צריך לראות את העונה הקרובה כהזדמנות לעשות את מה שלא עשו כאן כבר עשרות שנים - לתת את הבמה ליותר שחקני בית; אין טעם לחפש מציאות בחו"ל ולהמשיך בריטואל של ניהול מו"מ לצירוף שחקנים כאילו הימים הם ימים רגילים; שווה לשקול לעבור למודל של תקרת שכר לתקופה מוגבלת, עונה אחת או שתיים, שבה למשל תידרש קבוצה לשלם עד 60% מהשכר ששילמה בעונה האחרונה (להגן על הבעלים) אבל לא פחות מ-50% (להגן על השחקנים).

כל ניסיון לצאת לדרך כרגיל ללא קביעת הגבלות פיננסיות וארגוניות שוות לכל הקבוצות יוביל חלק מהקבוצות לקריסה ולנטישה מאסיבית של בעלים.

מודל ה"בועה"

ההתעקשות של כמה ליגות ומפעלים לפעול לפי מודל של "בועה", ללא קהל, נראה מגוחך. ב-NBA יתחילו בעוד כמה שבועות להפעיל את הליגה באורלנדו, מתוך רצון לשמור את העונה חיה ולאפשר לייצר הכנסות מזכויות שידור ונותני חסות. השחקנים והקבוצות כבר נחתו בעיר. ההחלטה התבססה על כך שעם בידוד מתאים נתוני התחלואה של השחקנים יהיו אפסיים ברגע שיתחילו לשחק.

רק מאז שהתקבלה ההחלטה לפני כמה שבועות התברר כי 25 שחקנים נמצאו חיוביים לנגיף ועוד עשרות אנשי צוות בקבוצות, מתקני אימונים שלמים של הקבוצות נסגרו. פלורידה שנבחרה כיעד טוב לבועה, הפכה בשבועות האחרונים לאחת מהמדינות עם ההתפרצות הכי משמעותית, כולל יותר מ-10,000 חולים מאומתים ביום אחד וכ-200 אלף חולים פעילים. יותר ויותר שחקנים הביעו בתקשורת חשש וחוסר רצון לחזור ולשחק. אבל הליגה בשלה - חוזרים לשחק.

איך אפשר להסביר לציבור את הצורך הקריטי בריחוק חברתי כששחקנים יהיו במגע תמידי, בענף שכולו מתבסס על מגע פיזי בין אנשים? זה קל - אין שום סיכון שבעולם שיכול להצדיק אובדן עצום של כסף שנמצא על השולחן.

גם אופ"א קבעה כי ליגת האלופות בכדורגל תימשך במודל של "בועה", כאשר העיר שנבחרה לארח את הטורניר המואץ היא ליסבון. גם כאן, ההחלטה שהייתה טובה אולי לשעתה כאשר נתוני התחלואה בפורטוגל היו נמוכים נראית עכשיו קצת פחות מוצלחת. כשאופ"א החליטה על פורטוגל מספר החולים המאומתים ירד במדינה משיא של יותר מ-24 אלף חולים לקצת יותר מ-11 אלף. גם כאן השתנו הדברים: על חלקים מליסבון שוב הוטל סגר בעקבות עלייה בתחלואה. עקומת ההידבקות בפורטוגל כולה מטפס, ומי יודע איך ייראו הנתונים ב-7 באוגוסט אז אמור הטורניר להיפתח. גם כאן אופ"א מיהרה להודיע כי אין Plan B - כלומר, משחקים בכל מחיר.

היכולת של גופי הספורט הגדולים והעשירים לקחת החלטות כמעט עצמאיות, בעת מגפה, בניגוד להמלצות שקובעות ממשלות עבור תושבים שלהן - ממחישה בדיוק את המקום שבו נמצא הספורט המקצועני. ולא בטוח שזה מקום טוב.