מחקרים מגלים: מה ריחוק חברתי עושה למוח?

בידוד. אחרי הסגר הקולקטיבי הגיעה התקופה של הבידוד המותאם אישית, זה שאתם חווים בזמן שהחיים של כל האחרים נמשכים. אין לדעת מתי תקבלו את ההודעה, ולכן עדיף להשאיר את המקרר מלא ואת שולחן העבודה, אם עוד יש כזה, נקי מפתקים מפלילים. 10 ימים, 12, 14, כל אחד וההגרלה שלו. יש הנכנסים והיוצאים ונכנסים מיד מחדש. ויש מי שכדי לא להיכנס, הפסיקו לצאת.

אבל בידוד הוא רק אחת הדרכים שבהן אנשים מרגישים בדידות בימים שבהם אנחנו נדרשים לריחוק חברתי. העבודה הממושכת מהבית וההימנעות ממפגשים חברתיים יכולה לעורר תחושה של בדידות, וכך גם מפגשים ללא מגע. אנשים מבוגרים אפילו אומרים לפעמים שעדיף שהילדים והנכדים לא יבואו אם אי אפשר לחבק אותם.

תחושת הבדידות יכולה לנבוע גם מחוסר היכולת לחוות חוויות חדשות ומספקות עם אדם אחר, בעולם שבו היצע החוויות המספקות הולך ומידלדל, או מקריסת מערך הערבות ההדדית בקהילה. יש גם מי שחווה דווקא שייכות וקרבה בתקופה הזאת - בבית, בצרה המשותפת לכולם, בהפגנות, אבל חוויית הבדידות כנראה אופניינית יותר לתקופה. רמז לכך אפשר למצוא בסקר הלמ"ס מתחילת החודש: 23% דיווחו על תחושת בדידות, לעומת 19% בתקופה המקבילה ב-2019. האם החוויה הזאת תשנה אותנו?

 ההשפעות-של-בדידות-על-המוח

מיהו אדם בודד

חוקרים נוהגים להגדיר בדידות "תחושת מצוקה המלווה לחוויה סובייקטיבית של היעדר מערכות יחסים מספקות". כלומר, מה שמנבא בדידות הוא לא מספר המפגשים של אדם ביום, אלא האופן שבו אותו אדם תופס את המפגשים כממלאים את הצרכים הרגשיים שלו.
כך, כפי שכתבה פרופ' סטפני קסיאופו מאוניברסיטת שיקגו במאמר שסוקר את הנושא, בדידות אמנם נמצאת במתאם עם תחלואה ותמותה מוקדמת, אבל מופנמות לבדה אינה מנבאת תחלואה. אדם אינטרוברט שיש לו מערכות יחסים מספקות לא בהכרח ירגיש בודד. אנשים חווים בדידות באותה מידה כשהם מוקפים בני אדם וכאשר הם באמת לבד.
תחושת הבדידות עשויה להתעצם בתקופות מסוימות שבהן חווים אובדן או איום על קשר משמעותי, אבל היא גם חוויה יחסית קבועה אצל אנשים לאורך חייהם, ואפילו עוברת בתורשה.

"הבדידות קשורה מאוד לאופן שבו אדם רואה את עצמו", מחדד ד"ר קובי שטיין מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שחוקר את הבדידות ואת חוויית השבי. "יכול להיות אדם שנחשב אהוד ומקובל בחברה, אבל הוא עצמו יחוש שאין לו חבר אמת, והוא ירגיש בודד. אדם אחר, שנהנה מאוד מחברת עצמו, אולי כי הוא יצירתי מאוד, ויש לו כמה חברים אהובים מאוד, ירגיש אולי בודד פחות. הסטטוס החברתי האובייקטיבי הוא לא המנבא הכי חזק לבדידות".

שטיין מוסיף שבדידות היא עניין התייחסותי. "אנחנו משווים את עצמנו לאחרים. אנחנו שואלים את עצמנו, מה הערך שלי בחברה, מה המקום שלי בה. גם לתפיסה העצמית שלנו יש מרכיב מאוד חברתי".

מנגד, הוא אומר, יש תפיסה פילוסופית שלפיה כולנו נולדנו ונמות בודדים, כי התודעה שלנו היא קופסה סגורה שלא באמת פוגשת את התודעות האחרות. לפי התפיסה הזאת, אין תרופה טובה יותר לבדידות מאשר חיבור טוב יותר לתודעה שלנו עצמנו. "אני חושב שתודעות כן יכולות להגיע למפגש מסוים. אנשים מרגישים שהם לא בודדים כשהם מרגישים מובנים, כשהתרחש מפגש כזה של תודעות".

פגיעה קוגניטיבית

אם בדידות היא תכונה לא פחות מאשר היא מצב, האם יש לה גם ביטוי פיזיולוגי?
שטיין אומר שאצל אנשים שחזרו מהשבי, הגנים התאפיינו בטולומרים קצרים יותר. טולומרים הם חלק בגנום שנמצא במתאם עם תוחלת החיים. לדברי שטיין, הבדידות בשבי והניתוק ממערכות היחסים בבית היו כנראה אחד הגורמים שהובילו לשינוי הפיזיולוגי הזה, לצד כל הדברים האיומים האחרים המתרחשים בשבי.

"הבדידות מחלישה את מערכת החיסון", הוא אומר, "כנראה כי מערכת החיסון דורשת הרבה משאבים. כשאנחנו מזהים איום על עצמנו, והבדידות היא איום, אנחנו מפחיתים את פעילות מערכת החיסון כדי לפנות משאבים להתמודד עם האיום המיידי יותר".

בידוד יוביל לבדידות?
"הרוב המכריע של אנשים בבידוד לא יחוו בדידות. הם יתקשרו עם חברים באמצעים וירטואליים, וגם ירגישו אולי שמערכות היחסים המספקות שלהם מחכות להם אחרי שיצאו מהמצב הזה. הם מרגישים מחוברים לאנשים החשובים להם, גם אם אלה לא זמינים להם מיד.

"בידוד כן יכול להחריף מצב של בדידות אצל מי שרוצה ליצור קשרים כשהוא מבודד, אבל לא יודע איך".

כשאדם הולך לעבודה, הוא לפחות פוגש אנשים.
"לא, דווקא אדם שהולך לעבוד ואין לו חברים שם עלול להרגיש בודד מאוד גם ביומיום, אפילו אם הוא מוקף אנשים. להיפך, דווקא כאשר נכפית עליו חברה, אבל היא לא מספקת את הצרכים הבין-אישיים שלו, הוא ירגיש בודד".

מציינים בחלק מהמחקר שבדידות היא תכונה יחסית יציבה של אדם. האם יש מצבים שמעוררים בדידות יותר מאחרים?
"בדידות משנה את פניה בשלבים שונים של החיים. היא חזקה במיוחד דווקא בגיל ההתבגרות ומעט אחריו, גילאי העשרה-עשרים. בתקופה זו בני אדם מחפשים מאוד את מעגל השווים, וכתוצאה מכך, משווים את עצמם כל הזמן לאחרים. שיא הבדידות השני קורה בזיקנה, עם אובדן של חברים ובני זוג, הפחתת הקשר עם הילדים וחוויה שקצב החיים כבר לא מתאים לך. אנשים מרגישים שהעולם הפסיק להבין אותם, והם אותו".

והם באמת האנשים הבודדים ביותר בתקופת הקורונה? איך זה משפיע עליהם?
"בידוד יכול להכניס אותנו למצב פסיבי, שבו נהיה תלויים מדי באחרים שייצרו לנו את הקשר החברתי. הוא עלול לפגוע ביכולת הקוגניטיבית, גם דרך מנגנון הסטרס, וגם משום שבדידות ובידוד מובילים לכך שיש פחות עיסוקים, ועם הזמן, אנחנו פחות מפתחים את המוח. פגיעה קוגניטיבית בתורה יכולה להעצים את הבדידות, כי היא מקשה על תקשורת".

מה גורם לכך שאדם יתפוס את עצמו כבודד ואחר לא יתפוס את עצמו כך והאם יש ל"מוח הבודד" מאפיינים ייחודיים? קבוצת חוקרים בראשות ד"ר ריוטה קנאי (אז מאוניברסיטת סאסקס והיום מסטארט-אפ שאינו קשור לתחום) מצאה שלאנשים בודדים יש פחות חומר אפור באזור במוח שנקרא pSTS וקשור בתפיסה חברתית. כלומר, אנשים בודדים הם כנראה אלה שקשה להם לעבד סימנים חברתיים.

הממצא הזה מעלה את שאלת הסיבה והתוצאה. ייתכן שהמחסור בתאים אפורים באזור עיבוד המסורים גרם לאותם אנשים מלכתחילה להתנהג באופן שהרחיק אותם מהחברה, והם בודדים בגלל מבנה המוח שלהם, וייתכן שהבדידות הייתה זו שהופיעה ראשונה וגרמה לאובדן הדרגתי של מיומנויות חברתיות. האפשרות השנייה היא זו שמדאיגה אותנו כאשר אנחנו מבודדים לאורך זמן מבוגרים (שמוחם רגיש במיוחד), צעירים (שהמוח החברתי שלהם, אולי תופתעו לגלות, מתפתח עד גיל 40 לערך) או ילדים (שמוחם החברתי רק מתחיל להתבסס).

באותו מחקר, נמצא גם מתאם בין בדידות ליכולות נמוכות לגלות אמפתיה. גם במקרה הזה לא ברור אם האמפתיה הנמוכה פגמה ביכולת ליצור קשרים או שאנשים מבודדים קהו רגשית עם הזמן. אולי בכלל הם פיתחו כעס כלפי העולם שלתפיסתם מדיר אותם, והכעס דרס את האמפתיה.

המוח התכווץ

פרופ' חרמונה שורק מהמכון לחקר המוח באוניברסיטה העברית מספרת על מחקר שנעשה בקרב משלחת חוקרים באנטארקטיקה. המחקר הראה שאזור ההיפוקמפוס במוח שלהם התכווץ לאחר ששהו במקום במשך 14 חודשים וחוו ניתוק מהעולם הרגיל. אותו אזור במוח קשור בדרך כלל באגירה של זיכרונות טווח רחוק וביצירת סיפור החיים הסובייקטיבי שלנו.

 פרופ' חרמונה שורק, האוניברסיטה העברית / צילום: דוגלאס גתרי

"המחקר הזה הראה התכווצות ברמה ממש מפחידה", אומרת שורק. קשה לומר אם מדובר בתוצאה ישירה של תחושת הבדידות או של המונוטוניות של הגירויים החיצוניים (כלומר, שעמום), אולם שורק מציינת שהיא לא מכירה מחקרים אחרים שתיעדו שינוי כזה בהיפוקמפוס בעקבות ירידה ברמות הגירויים. מעבר לכך, היא אומרת, לפי המחקר החלק המסוים בהיפוקמפוס שנפגע קשור לקשרים חברתיים.

"אנחנו רואים שהפגיעה לא נבעה מכך שהאנשים הללו לא דיברו עם נפש חיה במהלך 14 חודשים - הרי היו סביבם חברי משלחת נוספים. הם גם היו כנראה מחוברים וירטואלית לאנשים אהובים במקום שעזבו. בכל זאת, אנחנו רואים שחברה מצומצמת ומוגבלת, שלא אתה בחרת, יכולה לפעמים להוביל לאיזושהי התכנסות חברתית שמשפיעה על המוח".
לדברי שורק, כל יונק חברתי שמבודד מהקבוצה שלו באופן מכוון על ידי החוקרים (באופן דומה לבידוד שלנו, ולא הדרה על ידי הקבוצה עצמה), חווה מצוקה שמשפיעה על מערכת החיסון. עם זאת, היא טוענת שההבדל הבין-אישי אינו בעצם כאב הניתוק, שכנראה כולנו חווים, אלא באופן ההתמודדות איתו, וכאן נכנסת לתמונה האזור במוח שמכונה אמיגדלה.

לדברי שורק, ההשפעה הראשונה של הבדידות היא על האזור הזה, שבמדע הפופולרי של חקר המוח משויך לרגשות, בדגש על פחד ותגובת "הילחם או ברח". הבדידות אכן מעוררת תחושה של סכנה, והאמיגדלה מתעוררת כדי להיערך אליה, אבל תפקיד נוסף של האזור הזה הוא גם ויסות רגשי, קשב ולמידה. נראה שכאשר אנחנו בודדים, אנחנו מנסים להבין מה קרה כדי לשנות את ההתנהגות שלנו בהתאם.

תחושת הבדידות, כל עוד אינה מאופיינת בדיכאון, היא מצוקה שיוצרת מוטיבציה. כמו כאב שדוחף אותנו לחפש מרפא, המצוקה הזאת נועדה לדחוף אותנו לצאת ולחפש קשרים חברתיים. הם חשובים להישרדות שלנו, למרות שהם דורשים יותר אנרגיה מאשר להישאר לבד.

עם זאת, טוען שטיין, לבדידות יש נטייה לחדד לא רק מוטיבציה, אלא גם את הקשב שלנו לרמזים של דחייה, ואז אדם עלול להסתגר כדי לשמור על עצמו מפני הדחייה. "זה יכול להפוך למעגל שלילי שמזין את עצמו", הוא אומר.

פגישה מחודשת

קבוצת חוקרים בראשות ד"ר גיליאן מתיוז ממרכז "המוח החברתי" באוניברסיטת MIT מצאה אזור מיוחד במוח שמגיב באופן מיוחד לקשר חברתי דווקא אחרי תקופה של בדידות. בניסוי בעכברים, שגם הם חיות חברתיות מאוד, איתרו החוקרים נוירונים של דופמין (המוליך העצבי שנקשר במוטיבציה), באזור שנקרא Dorsal raphe nucleus, או בקיצור DRN. עם הופעת הקשר החברתי הראשון אחרי הבידוד, התאים הללו התעוררו באופן מיוחד, שונה מתגובתם למפגש חברתי שאינו לאחר בידוד. נראה שהפעילות הזאת של התאים הללו באזור המסוים הזה נועדה לסייע לעכברים (ואולי גם לאנשים) לחזור לפעילות חברתית אחרי תקופה של היעדר קשר חברתי.

קשרים חברתיים טובים אצל מי שלא היו מבודדים יוצרים מוטיבציה באזורים אחרים במוח, שנועדו לגרום לנו לחפש "עוד מאותו דבר" ומקושרים להתמכרות, אך לא באזור ה-DRN.
בקבוצת עכברים אחרת, החוקרים עוררו את האזור שאחראי למוטיבציה לקשר חברתי אחרי בידוד בלי ליצור את הבדידות עצמה, ואז הכניסו את העכברים לאזור בכלוב שלא היה בו עכבר אחר. מאוחר יותר, העכברים נמנעו מהאזור הזה בכלוב. הם קישרו אותו כנראה עם חוויה חזקה של רצון בקשר, בלי האפשרות לממש אותו.

אימון ליציאה מהבדידות

כדי לצאת ממצב של מצוקה בעקבות בדידות, שטיין מציין ארבע התערבויות שניתן לבצע. "התערבת אחת הויא להגביר את התחושה של תמיכה חברתית. לפעמים לאנשים יש למי לפנות כדי לקבל תמיכה, אבל משהו עוצר אותם מלפנות או לבקש. אם אנחנו מלמדים אותם להיתמך רגשית, זה מפחית את הבדידות הנתפסת.

"התערבות שנייה היא אימונים לשיפור היכולת החברתית, כי אנשים שמרגישים שהם חלשים בכך נמנעים מחיזוק הקשרים החברתיים שלהם. כשהם יותר בטוחים בעצמם, הם יכולים ליזום יותר, והיוזמה יכולה להיענות בחיוב בסבירות רבה יותר.

"התערבות שלישית היא להגביר את ההזדמנויות, כלומר לעודד את האדם לצאת ולשים את עצמו במקום שבו הוא יכול ליצור קשרים חברתיים חזקים.

"אבל הכי אפקטיבי הוא השינוי הקוגניטיבי. להסתכל על המצב החברתי שלי אחרת, להסתכל על עצמי אחרת, להסתכל על אחרים אחרת".

הסתכלויות אחרות באיזה אופן?
"לפעמים אדם אומר, ‘אני פגום', ‘אני אדם שאי אפש ר לאהוב אותו', ואני אומר לו, בוא נבדוק את זה. מה אתה אוהב בעצמך ואיך אפשר להתחבר לזה? אולי בסיטואציות מסוימות כן יאהבו אותך?"

בתרבות הפופולרית מושם דגש רב על מציאת האנשים המתאימים לך. מי שבודד בסיטואציה מסוימת נחשב אדם שעדיין לא מצא את האנשים המתאימים לו.
"בהחלט יכול לקרות שאדם שמרגיש חוסר חיבור בסביבה אחת יפרח בסביבה אחרת. אין תשובה אחת, כי כל אדם בודד הוא בודד מסיבות אחרות. כשאנחנו שואלים את עצמנו מדוע מערכות היחסים שלו לא עונות על צרכיו, אנחנו צריכים לשאות אילו צרכים מסוימים שלו אינם נענים".