מחקר | דעה

כל מה שידענו על האנושות השתנה השבוע בזכות מיקרוסקופ אחד

343 שנה אחרי שנצפה לראשונה תא הזרע שוחה כדולפין בתנועות סימטריות, גילינו שהוא בכלל מתפתל סביב עצמו כמו מקדחה ששמו על הרצפה ולא ניתקו מהחשמל • מה זה אומר עלינו?

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. ידיעה קצרה שמוקמה בשולי מדורי האזוטריה המדע-פופולרית תפסה את עיניי השבוע; "תא הזרע", הכריזה הכותרת, "בכלל לא שוחה כמו שחשבנו!". יש לינקים שפשוט נלחצים מעצמם, ודאי תסכימו איתי. אפילו מצאתי פה סוג של צירוף מקרים קוסמי, ספק ניסי; אחרת, פשוט אי אפשר להסביר איך נתקלתי בידיעה באותו היום ובאותן השעות ממש שבהם היו אמורות להיערך תחרויות השחייה באולימפיאדת טוקיו - והרי כשמהרהרים בדבר, האין מדובר באֵם כל תחרויות השחייה: התחרות הראשונית, לחיים או לאַיִן, בהשתתפותם של מאות מיליוני שחיינים.

מתברר, חברות וחברים, שתא הזרע אכן כלל לא שוחה כמו שחשבנו. מה זאת אומרת, חשבנו? במו עינינו ראינו דרך מיטב הטלסקופים ובאינספור סרטים ושיעורים; מי לא מכיר את השחיין הקטן שתמיד נראה כצלופח או ראשן, שומר על קשר עין עם הביצית, לא מוריד ממנה את המבט בעוד זנבו הדקיק חותר קדימה בסימטריות, בנחישות וללא לאות אל עבר המטרה, עד שהוא מנצח את מתחריו והופך להיות אדם. כן, אני יודע שהמדע לא רואה את הדברים בדיוק ככה, אבל אני אדם פשוט, כמוכם, ואני רואה את מה שאני רואה.
לא רק אני, כל בן תרבות מכיר את מראה תא הזרע השוחה למטרה כמו שהוא מכיר את סרטון הנחיתה על הירח. מדובר בשני סרטים מכוננים בשחור-לבן שהשפיעו על הדרך שבה האדם, כמין וכפרטים, רואה את עצמו: הישגי, תחרותי, אסתטי, חד פעמי, עקשן ובעל רצון חופשי.

ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק, אבי המיקרוסקופ, היה האדם הראשון שצפה בתאי זרע (של עצמו. מה זאת אומרת למה) בשנת 1677 ותיאר את סגנון שחייתם. 343 שנה עברו מאז התקבע הדימוי של היווצרותנו ויסוד קיומנו. אם אתם שואלים אותי, חוט רעיוני נמתח בין הפעם הראשונה שבה נצפו ותועדו תאי הזרע הנחושים מתחת למיקרוסקופ הדו-ממדי, לניסיונות כיבוש פסגת האוורסט (מה ז’תומרת למה, כי היא שם) ועד להפשטה הפופולרית והשגויה לתיאוריית האבולוציה של דרווין, שלפיה, החזק שורד. הו, כמה סבל יכולה לגרום אי הבנה אחת, הא?

מפה לשם, עברו 343 שנים בלי ששמנו לב, עד שחוקרים החליטו לצפות שוב בתא זרע אנושי שוחה (מה זאת אומרת למה), אבל הפעם הקליטו אותו דרך מיקרוסקופ משוכלל המאפשר הדמיה בשלושה ממדים ומצלמה שמסוגלת לתפוס 55,000 פריימים בשנייה.
ובכן, כל מה שראינו במשך 343 שנים לא היה נכון. חשבנו שהבנו נכון, אבל מתברר שלא הבנו כלום. זו הייתה רק אשליה אופטית שגרמה לאשליה תודעתית. תא הזרע לא שוחה קדימה בתנועות סימטריות אלא מסתובב ומתפתל סביב עצמו במהירות בתנועה שמזכירה מקדחה ששמו על הרצפה ולא ניתקו מהחשמל. כל השנים ראינו את הזרע האנושי שוחה בחן אל המטרה, כדולפין אציל, אבל האמת, שהוא נראה יותר כמו לוטרה שמנסה ללבוש מכנסיים על מגלשה בפארק מים. זנבו לא נע בסימטריה אלא מכה לצד אחד בלבד, שיטה דבילית שהייתה גורמת לו להסתובב סביב עצמו כמו איזה דביל, אבל בזכות מה שנראה כמו תנועה עוויתית בצד של הראש, הוא מצליח לזוז איכשהו מפה לשם, עד שאחד מכל אותם 500 מיליון לא יוצלחים שדופקים את הראשים שלהם זה בזה מוצא את עצמו פתאום מול ביצית. לא חזק ולא שורד, סתם אחד שהיה לו מזל, כמו רבים כל-כך מאיתנו.
אולי כל מה שהיה חסר לנו כדי לראות את האמת על עצמנו זה עוד ממד.

ב. כשמסתכלים כמו בפעם הראשונה על תנועת תא הזרע באותו מרחב נוזלי ואיך הוא מתקדם תוך כדי שהוא מסתובב סביב עצמו בתנועה שמזכירה מקדחה או חוט טלפון ישן, אפשר לראות מיד כמו מה הוא זז - כמו הגלקסיות במרחבים העצומים של החלל. בואו ניתן למחשבה הזו לשקוע רגע. תא הזרע הקטן נע בדיוק כמו כדור הארץ סביב השמש, והשמש נעה סביב מרכז הגלקסיה, וגלקסיית שביל החלב שלנו כולה, גם היא נעה בצורת מקדחה בתוך קבוצת הגלקסיות המקומית, שבעצמה נעה כמו תא זרע ענקי במרחבי צביר-על הבתולה ומי יודע, אולי כל היקום כולו מסתובב ומסתבך סביב עצמו כמו לוטרה עצומת ממדים שמנסה להחליף מכנסיים על מגלשה בפארק מים.

כמה סבל גורמת אי הבנה היסטורית  / איור: תמיר שפר
 כמה סבל גורמת אי הבנה היסטורית / איור: תמיר שפר

יש נחמה ויופי במחשבה על התנועה הסיבובית הנצחית שנמצאת ביסוד כל הדברים כולם. יש נחמה ויופי בידיעה שקיים סיכוי הרבה יותר מסביר שרוב הדברים שאנחנו יודעים בבירור הם פשוט לא נכונים, ושרבים מהדברים שאנחנו רואים הם לא יותר מאשליה אופטית ומחשבתית. איך אני יודע? לפי זה שכל-כך הרבה דברים שהדורות הקודמים לנו ידעו בבירור, הוכחו כלא נכונים.

עכשיו מדברים שוב על גיל היקום. הזמן שמוסכם שחלף מאז המפץ הגדול מוערך בכ-13.819 מיליארד שנה, 40 מיליון שנה פלוס-מינוס. הערכת הגיל הזה של היקום מחזיקה מעמד משהו כמו 89 שנה, מאז קבע אדווין האבל את "קבוע האבל". אבל לאף אחד אין באמת מושג מה קורה בקצוות המרוחקים של היקום, כי כל החישובים מתבססים על קצב ההתפשטות של גורמים שאף אחד לא ראה, ושבכלל לא ברור שהם קיימים - החומר האפל והאנרגיה האפלה. משל למה הדבר דומה? שאנסה לקבוע את גובהך, הקורא, באמצעות סרגל שאולי יש ואולי אין בבית דודתך שאותה מעולם לא ראיתי. ובכל זאת, מחקר חדש טוען שהיקום שלנו צעיר בהרבה מההערכה המקובלת, לא ב-40 מיליון שנה אלא ב-1.2 מיליארד שנה, והוא עומד על 12.6 מיליארד שנה בסך הכול, מה שיכול אולי להסביר את רוח הנעורים הפתאומית שנושבת בו לאחרונה. זה יקום זה? זה ילד. תראו אותו איך הוא משתולל.

ג. מצחיקים בני האדם; הטלסקופ והמיקרוסקופ המודרנים באו לעולם ביחד, לפני קצת יותר מ-400 שנה, ככה, עם לידתו ופריחתו של המדע המודרני. זה שבבסיסו עמד הלך הרוח שלפיו, אם רק המכשירים שלנו יהיו יותר מדויקים ויותר חזקים, ככל שנצליח לראות יותר רחוק או יותר קרוב, נוכל להבין יותר ויותר, עד שנצליח לדעת ולהבין את הכול. שהרי הכול תלוי בנו, במכשירים ובהיגיון שלנו.

והנה אנחנו, 400 שנה אחר כך, עם מכשירי הדמיה שאי אפשר היה לדמיין, עם טלסקופים שיכולים לראות כוכבים במרחק של עשרות מיליארדי שנים אחורה בזמן, ומיקרוסקופים שיכולים לראות תאים זעירים יותר מן הזעיר ולקבוע אם הם מתנהגים יותר כמו צלופח או יותר כמו לוטרה - ועדיין, ככל שהמכשירים מדויקים יותר, יש רק יותר שאלות, לא יותר תשובות. עד כדי כך, שהלך הרוח המדעי עצמו השתנה; לחפש תשובות לשאלות קיימות לא מספיק וגם לא תמיד אפשרי - המטרה היא לחפש שאלות חדשות, שיהיו טובות יותר מהקודמות. המטרה היא להסתכל מחדש על מה שראית כבר מאות פעמים, בעין טרייה ונפש חפצה. המטרה היא לא לגבש את דעתך אלא לבחון אותה ולפקפק בה, לא מתוך שחצנות של זה שיודע הכול אלא מתוך צניעות של זה שרוצה לדעת.

אלה היו אלף מילה שלא הוזכרה בהן המגפה. רק להראות שכשרוצים, אפשר.

הרהור: המטרה היא לחפש שאלות חדשות, שיהיו טובות יותר מהקודמות, ולהסתכל מחדש על מה שראינו מאות פעמים.