כדי להגן על עיתונאים ועל הדמוקרטיה אין צורך בחקיקה פלילית מיוחדת

מכון החשיבה "זולת" יצא ביוזמה לקבוע עבירה פלילית חדשה בחוק העונשין נגד מי שתוקפים עיתונאים • היוזמה נועדה למטרה ראויה, אבל היא מיותרת • הטיפול בנושא יכול וצריך להיעשות באמצעות הגברת האכיפה בהסתמך על הוראות החוק הקיימות, וגם באמצעות חינוך והסברה

העיתונאי אבישי בן חיים מותקף בהפגנה מול בית ראש הממשלה. עיתונאים מותקפים ואף אחד לא עומד לדין / צילום: צילום מסך חדשות 13
העיתונאי אבישי בן חיים מותקף בהפגנה מול בית ראש הממשלה. עיתונאים מותקפים ואף אחד לא עומד לדין / צילום: צילום מסך חדשות 13

בשבועות האחרונים ראינו כמה התקפות אלימות על אנשי תקשורת בזמן שהם ניסו לעשות את עבודתם. ב-23 ביוני הותקף הפרשן הוותיק של ערוץ 12, אמנון אברמוביץ', על ידי משתתפים בהפגנת הימין נגד בג"ץ. אברמוביץ' חולץ מהמקום על ידי שוטרים. ב-7 ביוני, השוטרים הפכו בעצמם לתוקפים. צלם "הארץ" תומר אפלבאום, הותקף על ידי שוטרים כשבא לצלם את המחאה נגד הסיפוח. ב-14 ביולי הותקף מאיר קקון, על ידי שוטר במהלך המחאה נגד הסגרים שהוטלו על השכונות החרדיות. ב-15 ביולי הותקף עיתונאי חדשות 13 אבישי בן חיים, במהלך שידור סמוך להפגנות שנערכו מול מעון רה"מ בירושלים. מפגינים דחפו את בן חיים וקיללו אותו והוא נאלץ להימלט מהמקום.

המתקפות על אברמוביץ' ובן חיים הן רק דוגמאות קצה לשינוי השלילי ביחס הציבור לתקשורת ולעיתונאים. אין כמעט עיתונאי בישראל, כולל החתום מעלה, שלא סופג באופן כמעט יומיומי קללות, נאצות ואיומים ברשתות החברתיות ובמקומות אחרים.

ראש הממשלה מסית נגד התקשורת

חלק גדול מהאחריות להידרדרות ביחס הציבור לתקשורת מוטל על ראש הממשלה בנימין נתניהו ומקורביו. למעשה, הסתכלות מפוכחת על הפוליטיקה של נתניהו מראה שההסתה נגד התקשורת החופשית בישראל היא נדבך מרכזי בדרכו. נתניהו כבר מזמן לא מגיב באופן ענייני לביקורת שנמתחת עליו או על ממשלתו. הוא מעדיף לתקוף באופן אישי את מי שכתב או אמר אותם. בכך, רה"מ מסמן לציבור גדול שמאמין בו כאילו כל איש או אשת תקשורת שמבקרים אותו הוא אויב הציבור.

הביטויים למתקפות של נתניהו על עיתונאים הם מוכרים. על קצה המזלג, למשל, ב-2016, בעקבות תחקיר "עובדה" אודות סביבתו הקרובה, בחר רה"מ להתעלם מהביקורת ולתקוף חזיתית את מגישת התוכנית, אילנה דיין, בטענות כזב כאילו דיין היא בין המובילים קמפיין שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
כעבור כמה שנים, במסגרת קמפיין הבחירות ב-2019, יצא הליכוד בראשות נתניהו בקמפיין שלטי חוצות ענק כשתמונות של העיתונאים בן כספית, אמנון אברמוביץ', גיא פלג, ורביב דרוקר, התנוסס עליהן עם הסלוגן "הם לא יחליטו". כאילו שהעיתונאים, ולא הציבור, מחליט מי מנצח בבחירות.

בזמן האחרון, על רקע ההפגנות מול מעון ראש הממשלה בבלפור וברחבי הארץ, שוב מפנה נתניהו את הביקורת אל חלקים בתקשורת שמסקרים את האירועים ובעיקר כלפי חדשות 12 וחדשות 13. במקום להגיב לביקורת שמותחים המפגינים ולאפשר את מימוש זכות המחאה, נתניהו ואנשיו טוענים שחלקים בתקשורת מלבים את האש נגד נתניהו במטרה להפילו משלטונו.

ועוד לא דיברנו על הפרשות שבגינן עומד נתניהו לדין בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים שהמוקד שלהן הוא הניסיונות של נתניהו לשנות בדרכים מושחתת לכאורה, את האופן שבו מסקרים חלקים בתקשורת את שלטונו.

הפגיעה בעיתונות - איום על הדמוקרטיה

לאיום ההולך וגובר על העיתונות ועל עיתונאים יש משמעות שחורגת בהרבה מענייננו הפרטי. מדובר בפגיעה בחופש העיתונות שהוא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה תקינה. לכן, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי למנוע מצב שבו עיתונאים יפחדו להביע את דעתם מחשש כי ייפגעו, או הם יירתעו מלהגיע לסקר אירועים מסוימים מתוך פחד. אך מה ניתן לעשות?

מכון "זולת" שהוא מכון חשיבה אקטיביסטי חדש שמונהג על ידי אנשי שמאל ופועל לקידום מדיניות בנושא שוויון וזכויות אדם פרסם בימים האחרונים נייר מדיניות עם יוזמות חקיקה מעניינות להגנה על אנשי תקשורת. את המסמך חיברו אייל לוריא-פרדס ועינת עובדיה.

היוזמה המרכזית שהשניים מציעים היא לתקן את חוק העונשין ולקבוע עבירה פלילית ספציפית ומפורשת נגד אנשים שתוקפים עיתונאים בעת מילוי תפקידם. לפי ההצעה, לחוק העונשין יוכנס סעיף שיקבע כי: "התוקף עיתונאי והתקיפה קשורה למילוי תפקידו, או צוותי עיתונות, דינו- מאסר שלוש שנים.

בנוסף, הצעת החוק מציעה לקבוע שורה של מקרים בהם תקיפה של עיתונאי במהלך תפקידו תיחשב בנסיבות מחמירות - כמו אם נעשתה על ידי שוטר, על רקע לאומני, מגדרי או פוליטי או אם היה ברשות התוקף כלי נשק מסוג כלשהו. לפי ההצעה, במקרים הללו יש לקבוע עונש חמור יותר.

לשיטת "זולת", להגנה המוצעת בחוק מספר יתרונות. לדברי מחברי המסמך, ראשית, האפקט ההרתעתי של יצירת עבירה בחוק העונשין עשויה להיות לנהמשמעותית במיוחד בהקשר זה, באופן שימנע הישנות של תקיפות עיתונאים בעתיד. בנוסף, לשיטת "זולת" היא תביא לחידוד ודיוק הנהלים המשטרתיים בנוגע לטיפול באירוע שיש בו תקשורת ועיתונאים כדי לא להביא את השוטרים לביצוע דבר עבירה. ולבסוף, לפי מחברי המסמך, הצעת החוק הזו היא חלק משינוי הפרדיגמה שספר החוקים הישראלי צריך לעבור בהקשר של חופש העיתונות: הגנות על עיתונאים במקום הגבלות.

היוזמה הזו של "זולת" היא מאוד מעניינת וכאמור, נועדה למטרה ראויה וחשובה. אבל לטעמי היא פשוט מיותרת. זאת, מכיוון שכדי לטפל בתופעה של תקיפת עיתונאים, אין צורך בתיקון של חוק העונשין. הטיפול בתקיפת עיתונאים צריך להיעשות בשתי דרכים: הראשונה, המיידית - באמצעות הגברת האכיפה בהסתמך על הוראות החוק הקיימות. השנייה, שאת פרותיה נראה רק בטווח הרחוק - באמצעות הסברה, חינוך, והכשרה.
לגבי האכיפה - המשטרה והפרקליטות לא נזקקות לתיקון בחוק העונשין כדי לטפל במתקפות על עיתונאים, הן צריכות להתחיל לעשות שימוש בכלים שנמצאים בידיהן.

סעיף 378 לחוק העונשין עוסק בעבירות תקיפה וקובע כי "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה". סעיף 379 קובע בהמשך לכך כי "התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים, ואילו סעיף 380 קובע כי התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו - מאסר שלוש שנים".

תוקפים עיתונאים ולא נעצרים

כשאמנון אברמוביץ' או אבישי בן חיים הותקפו בזמן שניסו לעשות את עבודתם, האירועים זכו לתהודה רבה אבל איש מבין המאיימים והתוקפים לא הועמד לדין על התקיפות. יתר על כן, ככל הידוע לי, איש מהם לא נחקר במשטרה. במקום לנקוט ביד קשה נגד מפגינים שבאים לממש את זכות המחאה שלהם מול בית רה"מ בבלפור, צריכה המשטרה לאפשר את מימוש זכות ההפגנה ואת היד הקשה היא צריכה לנקוט נגד מי שתוקף עיתונאים שבאים לסקר את ההפגנות.

באשר להכשרה, לחינוך ולהסברה. עם כל הכבוד ליוזמת החקיקה של מכון "זולת", כל עוד הציבור הישראלי ושוטרי משטרת ישראל בפרט, לא מבינים, במובן העמוק, את החשיבות הרבה בלאפשר לעיתונות לעשות את עבודתה ללא פחד ומורא, שום שינוי חוקי לא יעזור. כי ללא חופש עיתונות אין חופש ביטוי וההגנה על חופש הביטוי היא אבן יסוד של המדינה.

את ההסברה אפשר להתחיל במה שכתב נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, שמעון אגרנט, ב-1953 בפס"ד "קול העם" שבו אגרנט קיבל את עתירת עיתון "קול העם" נגד סגירתו, בהתבססו על מגילת העצמאות.

"העיקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי. במשטר אוטוקרטי נחשב המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו.. בין אם שגה המושל ובין אם לא, אסור לכל אדם למתוח עליו דברי ביקורת בפרהסיה, הואיל ואלה עלולים לפגוע במרותו", כתב אגרנט והוסיף: "מאידך גיסא, במדינה של משטר דמוקרטי - הוא משטר ‘רצון העם' - רואים את "המושלים" כמורשים וכנציגים של העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את מעשיהם המדיניים תחת שבטו". לתשומת לבו של ראש הממשלה ולתשומת לבם של תוקפי העיתונאים באשר הם. 

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988