קו המשווה | פרשנות

האריס הביאה ב-48 שעות יותר תרומות משביידן הביא בשנה

המינוי של קמלה האריס למועמדת לסגנית נשיא העביר רטט של חשמל בגבם של הדמוקרטים • השבוע הם בוחרים רשמית את מועמדם לנשיאות ב"ועידה וירטואלית" בלי תיאטרון פוליטי • טראמפ כועס: על האריס "המגעילה והמשוגעת" ועל הדמוקרטים שרוצים לנצח באמצעות הדואר

ג'ו ביידן וקמלה האריס / צילום: אדם שולץ, רויטרס
ג'ו ביידן וקמלה האריס / צילום: אדם שולץ, רויטרס

יש, זאת אומרת היו, הסכמות שבשתיקה על גינוני הפוליטיקה האמריקאית. הן לא נכתבו בשום מקום, הן בוודאי לא נחתמו; הן היו שייכות לקטגוריה של "הסכמה ג'נטלמנית", בזמן שהפוליטיקה הייתה עניין רק לג'נטלמנים. לגברות לא היה כלל מקום, או שהיה מקום צנוע להפליא.

היו מחוות של רצון טוב ושל נימוס. למשל, מועמדים, שעמדו לקרוע זה את זה לגזרים במהלך מערכת הבחירות, נהגו לברך זה את זה על עצם בחירתם, או מינויָם. למשל, כל אחת משתי המפלגות הגדולות הנמיכה פרופיל במהלך ארבעת הימים של ועידת יריבתה, כדי להעניק ליריבים מקום הוגן באור הזרקורים.

רצון טוב, נימוס וגינונים חלפו עברו מן הפוליטיקה האמריקאית. אם ב-1984, רונלד רייגן הודה באופי ההיסטורי של מינוי אשה למועמדת לסגן נשיא (ג'רלדין פרארו במפלגה הדמוקרטית), הפעם דונלד טראמפ לא הצליח להשמיע חיווי שהיה אתו חן, או נימוס, או אפילו חיוך מאולץ. הוא מיהר לקרוא לסנטורית קמלה האריס "מגעילה" ו"משוגעת"; וסירב להתנער מטענה שפשטה כמאכולת אש ברשתות החברתיות של הימין, שהאריס אינה כשירה לכהן כסגן נשיא מפני שהוריה היו "מהגרים ללא אזרחות" בזמן לידתה.

ביום ב' השבוע נפתחת ועידת המפלגה הדמוקרטית. לטראמפ אין כל כוונה להנמיך פרופיל. הוא מתכוון לשאת נאום בפנסילבניה, סמוך לעיר הולדתו של ג'ו ביידן, בשעה שביידן יישא את נאום הקבלה הרשמי של מועמדות המפלגה, ביום ה' בערב. הרפובליקאים גם רוכשים מודעות דיגיטליות מכל הבא ליד, כדי להציף את השוק בזמן הוועידה.

הוועידה הווירטואלית תתקשה לספק דרמה

צריך להגיד שזו תהיה ועידה משונה מאוד. היא לא תתכנס, לרגל משבר הקורונה. כמעט כולה תהיה וירטואלית. היא נועדה להיערך במילווקי, הגדולה בערי מדינת ויסקונסין. הבחירה לא הייתה מקרית. ויסקונסין הייתה אחת משלוש המדינות במערב התיכון של ארה"ב, שהעניקו את הנשיאות לטראמפ.

ועידות המפלגות בקיץ שלפני בחירות לנשיאות מספקות את השיאים התיאטרליים של הפוליטיקה האמריקאית. הן חלק בלתי נפרד של הפולקלור הפוליטי זה 190 שנה (כמעט).

עד לפני 50 שנה הן היו חשובות מאוד, מפני שהיה כרוך בהן מתח. הן אכן מינו את מועמד המפלגה לנשיאות. לאיש לא היה שמץ של מושג למשל שלינקולן יהיה המועמד הרפובליקאי ב-1860; ואיש לא ידע אל נכון שקנדי יהיה המועמד ב-1960.

כיום הצירים המגיעים לוועידה אינם מתבקשים להחליט על שום דבר. כמעט כולם נבחרים בבחירות מקדימות במדינותיהם, על יסוד תמיכתם במועמד קונקרטי. אם המועמד הזה לא שיחרר אותם, הם מחויבים להצביע לטובתו, או לטובתה. ממילא מועמד המפלגה לנשיאות נבחר בסיבוב ההצבעה הראשון.

ב-1924, לעומת זאת, נדרשו לוועידה הדמוקרטית 16 יום ו-103 סיבובי הצבעה, כדי להחליט על מועמד. אגב, הוא נחל את התבוסה האיומה ביותר של מועמד דמוקרטי כלשהו בתולדות ארה"ב.

ואף כי ניטל המתח מן הוועידות, לא ניטלה מהן הדרמה. הן הפכו להפקות ענק מן הזן של ססיל דה מיל, בימי הזוהר של אולפני הוליווד. הוועידה שמינתה את ברק אובמה בפעם הראשונה, ב-2008, הועברה אל אצטדיון ענקי כדי להאזין לנאום ההסכמה שלו, במעמד 84,000 בני אדם. הוליווד תמכה באובמה בהתלהבות מיוחדת, והזרימה תרומות מסיביות לקופת הבחירות שלו. אין להתפלא שוועידת מינויו קיבלה תפאורה ועיצוב מושלמים.

הוועידה הווירטואלית של השבוע תתקשה להשתוות לדרמה של 2008. בהיעדר הסינרגיה הנובעת מן המגע בין נואם לקהל, הוועידה של השבוע תשתדל להיות סימולציה, אולי אפילו עם אלמנטים של משחק-מחשב. הנואמים בה יצטרכו לשוחח, לא לנאום.

למפלגה הרפובליקאית אין תשובה

האריס תגנוב כמעט ללא ספק את ההצגה, כאשר תישא את נאום ההסכמה שלה, ביום ד' בערב. היא כבר גנבה. ההודעה על מינויה, ביום ג' שעבר, הפיחה התלהבות במפלגה הדמוקרטית. מדד רגיל להתלהבות הוא היקף התרומות. ב-48 השעות הראשונות לאחר ההודעה על מינוי האריס זרמו אל קופת הבחירות של ביידן 50 מיליון דולר. זה סכום הגדול מסך כל התרומות שביידן קיבל במהלך כל השנה שעברה.

ביטויי ההתלהבות היו כמובן גם רגשיים. ראשוניותה של אשה "בעלת צבע" (of color), כפי שהאמריקאים אומרים, עוררה אופוריה, גם מפני שהיא שחורה ואסייתית, גם מפני שהיא אשה. בקמלה האריס הנסיבות מיזגו את שתי התנועות החברתיות החשובות ביותר באמריקה בשנים האחרונות: את MeToo, שבקעה מן הגילויים על ניצול מיני של נשים ושל נערות; ואת BlackLivesMatter, שסחפה את אמריקה, שחורה כלבנה, לאחר חניקתו של ג'ורג' פלויד בחודש מאי.

לרפובליקאים אין תשובה מן המוכן על האריס. אולי הייתה להם, אילו היו בוחרים גם הם אשה "בעלת צבע" למועמדת לסגן נשיא במקום מייק פנס החיוור. יש להם כזאת: ניקי היילי, מושלת מדינת דרום קרוליינה לשעבר, אשר כיהנה כשגרירה באו"ם במהלך השנתיים הראשונות של נשיאות טראמפ. היילי היא בת למהגרים הודיים, מלוטשת ורבת חן.

הנשיא של מפלגת הגבר הלבן הכועס

אבל הרפובליקאים דחקו את עצמם אל הפינה. הם הפכו למפלגת הגבר הלבן הכועס, זה שהגיע אל התודעה האמריקאית בסרט בכיכובו של מייקל דגלאס לפני 30 שנה, Falling Down ("בדרך למטה"). במובן הזה אין להם נציג הולם יותר מן הנשיא הלבן-הכועס-תמיד דונלד טראמפ.

הוא כועס כאמור על קמלה האריס, אבל היא רק כליא הברק שלו. הוא כועס על הסקרים, המוסיפים לתאר פיגור מסיבי שלו. סקר של שידורי החדשות הציבוריים העמיד בשבוע שעבר את יתרונו של ביידן על 11%. הסקרים הנדיבים ביותר, כולל של רשת פוקס, מעמידים את יתרון ביידן על 7%. כמובן, זה יתרון ארצי, וסטטיסטיקאים מראים שהנשיא יוכל לחזור ולהיבחר גם אם יפסיד בהפרש של חמישה מיליון קולות, מכוח נוסחת הבחירות הארכאית הנוהגת בארה"ב. אבל סטטיסטיקאים אחרים מדברים על אפשרות התמוטטותם הכללית של הרפובליקאים, גם בנשיאות וגם בקונגרס.

כתבתי כאן בדיוק לפני שבוע שטראמפ ינסה בשבועות הבאים "ללחוץ על כל הכפתורים", כדי לשנות את כיוון הרוח. מאז הוא אמנם לחץ על כפתורים, בענייני חוץ, בענייני פנים, בענייני כלכלה. הסכם הפיוס ההיסטורי בין ישראל לאמירויות הוא תוצאה של אחת הלחיצות המוצלחות ביותר.

ההצבעה בדואר, או מי צריך מכונות מיון

הלחיצה הבולטת ביותר, ומעוררת המחלוקת ביותר, נוגעת לשירותי הדואר של ארה"ב. בימים האחרונים מצטברות ראיות שמנכ"ל הרשות, אשר הנשיא מינה רק באחרונה, מנסה לעקר את הדואר מיכולתו לחלק כמויות מוגדלות של דואר ערב בחירות כלליות. ביום ו' אתר vice.com חשף מסמכים פנימיים, המראים כי 502 מכונות מיון, 15% מסך כל המכונות, עומדות לצאת משירות.

שורה של מדינות מעודדות את תושביהן לשגר טופסי הצבעה באמצעות הדואר במקום לבוא אל הקלפי, או במקום להימנע לחלוטין מהצבעה. בכל המדינות שמורה האופציה למצביעים הרשומים לבקש גיליון הצבעה בדואר. הנשיא עצמו, הרשום להצביע בפלורידה, ביקש גיליון כזה. כך או כך, הדואר הוא כלי מצוין להקטין את סיכון החשיפה לנגיף הקורונה, הן מצד המצביעים והן מצד עובדי הקלפיות (רובם מתנדבים, שמספרם התמעט פלאים לרגל המגיפה).

אבל טראמפ מתלונן עוד מימי נשיאותו הראשונים על זיופי הצבעה מסיביים. הוא ציווה בשעתו על חקירה רשמית, שהעלתה חרס. אבל הוא לא הרפה. בחודשים האחרונים הוא טוען שהדואר יהיה מקור הזיופים. ביום ה' שעבר הכריז טראמפ בראיון לרשת פוקס, שהוא יתנגד ליוזמת הדמוקרטים להגדיל "ב-25 מיליארד דולר" את תקציב הדואר, אם כי מאז הוא רמז שיסכים על תוספת כלשהי לתקציב.

המחלוקת רחוקה מיישוב. בית הנבחרים, שבו יש רוב דמוקרטי, עומד לקצר את פגרת הקיץ שלו כדי לדון במשבר הדואר. הנשיא ומפלגתו יידרשו להצדיק מצב עניינים, שבו מפלגת השלטון מנסה בגלוי לשבש את מהלך הבחירות, שבהן היא מועמדת להפסיד. בלשונו של ביידן, "טראמפ המסכן, הוא פשוט לא רוצה בחירות".

נשארו 79 יום עד יום ההצבעה. ההצבעה המוקדמת תתחיל הרבה קודם, באמצע ספטמבר. כל יום שעובר מכביר את מספר סימני הקריאה המתחייבים כדי לתאר את משבר האמון המערכתי הפוקד את ארה"ב. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988