האם הסכם הנורמליזציה המתגבש בין ישראל לאמירויות הוא ההסכם הראשון עם מדינה ערבית שסוטה מהנוסחה "שטחים תמורת שלום"? כשראש הממשלה בנימין נתניהו התפאר בכך, נדמה שהוא שכח תקדים אחד. "גם בהסכם עם ירדן לא היה צריך להחזיר שטחים, כי לא היו שטחים במחלוקת", אמר ל"גלי צה"ל" יו"ר מרצ ניצן הורוביץ. השר לשת"פ אזורי אופיר אקוניס חלק על הקביעה הזו. בראיון ל"רשת 13" הוא התעקש שכמו בהסכם עם מצרים, גם במקרה הירדני "היו ויתורים טריטוריאליים יותר קטנים".
לכאורה, קל להכריע בוויכוח. נוסח ההסכם שנחתם עם ירדן ב-1994 נמצא ברשת, והוא כולל נספחים מפורטים עם מפות וצילומי אוויר ותיקוני גבול. אפשר לבדוק אם ישראל אמנם ויתרה על שטחים. אבל הסוגיה יותר מורכבת, וכדי להבין למה צריך לחזור להיסטוריה הרחוקה.
תולדות הגבול בין ישראל ירדן מסופרות בספר "ערבה אין קץ", במאמרים שכתב חיים סרברו - מפקד יחידת המיפוי הצבאית כשהתנהלו השיחות עם ירדן, שהופקד על שרטוט הגבול. נתחיל מההתחלה, הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה וחלוקת המזה"ת למנדטים בריטיים וצרפתים. בריטניה קיבלה מנדט גם על עבר הירדן, שהפך לימים לממלכה ההאשמית, וגם על פלשתינה. אלא שהם היו צריכים להגדיר גבול בין שני שטחי המנדט, כי רק בפלשתינה הם הבטיחו ליהודים זכות ל"בית לאומי". לאורך נהר הירדן ובים המלח הירדנים לא התקשו להסתמך על קו הגבול הטבעי. דרומה משם המצב היה הרבה פחות ברור. הירדנים קבעו בצו שהגבול יעבור "באמצע עמק הערבה", אבל התיאור הכללי הזה גרם למשרטטי המפות בעיות כבר אז. קו הגבול המדויק לא שורטט, אבל הסוגיה לא הטרידה את הבריטים במיוחד כי הם ממילא שלטו בשני השטחים.
הגבול צויר בסופו של דבר רק עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל הצעירה לממלכת ירדן ב-1949. עם זאת, הוא שורטט על פי הקביעה המנדטורית על מפות לא עדכניות באיכות נמוכה, באופן שתרם לחיכוכים עתידיים סביב הגבול. וחיכוכים כאלה אכן קרו: אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הקימה גדר ביטחון ממזרח לגבול - בתוך השטח הירדני - שנועדה למנוע חדירה של מחבלים מירדן. בהמשך היא הרחיבה מזרחה את קידוחי מים ואת השטחים החקלאיים של ישובי האזור. הירדנים התלוננו לאו"ם על הפרת הריבונות שלהם, אבל לא עשו הרבה מעבר.
וכאן אנחנו מגיעים לשיחות השלום שנפתחו בשנות ה-90. הצדדים הסכימו שגבול הקבע יישען על הקו המנדטורי עם אפשרות לשינויים. אלא שהחקלאים חששו לגורל הקרקעות שעיבדו ממזרח לקו שצויר ב-1949. כדי להימנע מפינויין, ישראל שכנעה את הירדנים לבצע חילופי שטחים: על כל דונם שירדן מסרה לריבונות ישראלית, היא קיבלה מישראל דונם אחר של קרקע לא-מעובדת. בסך הכל הוחלפו זה בזה 40 אלף דונם.
יוצאות דופן היו מובלעות צופר ונהריים, האחת בערבה והאחרת מדרום לכינרת. מאחר שהן חודרות לעומק השטח הירדני, הוסכם שירדן לא תוותר על הריבונות בהן, אבל תכיר בזכויות של הישראלים להשתמש בקרקע באופן זמני. ההסדר נקבע לפרקים של 25 שנה, והצדדים יוכלו למנוע את חידושו בהתראה של שנה. ואכן, ב-2018, 24 שנים אחרי חתימת ההסכם, ירדן סירבה לחדש את ההסדר. כעבור שנה ישראל פינתה את נהריים וצופר.
בשורה התחתונה, השאלה אם ישראל ויתרה על שטחים לירדן נתונה לפרשנות. הסכם השלום עם ירדן כלל חילופי שטחים מצומצמים ולבסוף פינוי של שתי מובלעות, אבל החלקות שהועברו לירדן הן שטחים שישראל תפסה לכאורה שלא-כדין.
תחקיר: אוריה בר-מאיר
לקריאה נוספת:
"גבול ישראל-ירדן בערבה" - חיים סרברו
"הסכם הגיוני והגון: תהליך המשא ומתן לקביעת "גבול השלום" בערבה" - חיים סרברו
גבול שביתת הנשק בין ישראל לירדן (1949) - אתר הקרן לשיתוף פעולה כלכלי
גבול הסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) - אתר הקרן לשיתוף פעולה כלכלי
נספחים ומפות להסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) - אתר הקרן לשיתוף פעולה כלכלי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
