כך נקלעה החסידות הקטנה סדיגורה לקרב ירושה מר וחסר תקדים

נפתח במעשייה: אדמו"ר של חצר חסידית אחת, לא משנה מאיזו עדה, הלך לעולמו והשאיר אחריו שלושה בנים לריב על הירושה. מגיע אחד מהם לדיין ואומר לו: עצור הכול! אבי ז"ל נגלה לי בחלום ואמר שאני צריך להיות האדמו"ר. נחמד לשמוע, ענה הדיין, אבל בפעם הבאה שהוא יגיע אליך - שלח אותו להתגלות בחלומות של החסידים.

שמעתי את המעשייה הזו בעשרות גרסאות בשבועיים האחרונים וכולן נועדו להוכיח את אותה הפואנטה: בסוף, מנהיג זה לא מי שקורא "אחריי!", מנהיג זה מי שהולכים אחריו. אחרי מי משלושת האחים לבית פרידמן, שנקראים עכשיו האדמו"ר מסדיגורה, יבחרו החסידים ללכת אחרי שישקע האבק על מאבק הירושה בעקבות מות אביהם, הרב ישראל משה פרידמן, שמת לפני כשבועיים והוא בן 65 שנים בלבד? זה תלוי רק בהם.

האדמו"ר הצעיר בעולם

בסיפור שמתחולל בימים אלה בחצר סדיגורה - וכבר זכה לכינויים מפוצצים כמו "הטלנובלה הנוצצת בעולם החסידי!" ו"דרמה בחצר החסידית" - יש כמעט הכל, ובעיקר כמויות גדולות משלושת הכפים של מיקי זוהר: כוח, כבוד וכסף. אם לתמצת אותו למשפט אז מה שיש לנו כאן הוא אדמו"ר שמשאיר אחריו צוואה ברורה ומצביע על ממשיך, כשמנגד אלמנתו שמסרבת לקבל אותה ומחלקת מחדש את החסידות, וברקע שלל עסקנים ובוחשים וכסף גדול.

ולסיפור בהרחבה. האדמו"ר, הרב ישראל משה פרידמן המכונה "אבירי ים", נפטר לאחר שחלה בסרטן והשאיר אחריו עשרה ילדים - ארבע בנות ושישה בנים. האדמו"ר פרידמן כיהן כחבר במועצת גדולי התורה ונחשב שם למנהיג אהוב. הוא ימני בנושאים מדיניים ומתון בנושאים של דת ומדינה, כמו חוק הגיוס. בהתנתקות הוא הוביל קו ניצי ודרש לפרוש מממשלת שרון. כהונתו כאדמו"ר נמשכה שבע שנים וחצי, מאז פטירת אביו, אברהם יעקב פרידמן, בינואר 2013. היו אלה שבע שנים טובות לחסידות שהתרחבה והתבססה. דמוגרפית ופוליטית.

לפי המקובל, הבן הבכור תופס את מקום אביו אחרי מותו, אלא שהאדמו"ר השאיר אחריו צוואה שהפתיעה את כולם והכניסה את החסידות הקטנה לסחרור: במקום הבן הבכור, מרדכי שלום יוסף בן ה-38 המכונה מש"י, קבע האדמו"ר בצוואתו כי מי שימשיך אותו יהיה דווקא בנו החמישי, יצחק יהושע העשיל בן ה-24 המכונה שיע’לה. בכך יהפוך שיעל’ה לאדמו"ר הצעיר בעולם. קפיצה כזו מעל הבן הבכור לא קרתה מעולם בחסידות.

 שיע'לה הצעיר / צילום: שוקי לרר - בחדרי חרדים

כאן רק מתחיל הבלגן. בעולם החסידי נהוג להכריז על היורש מול הקבר הפתוח, כדי להראות המשכיות, אבל הצוואה הייתה כל כך מפתיעה שהוחלט לדחות את קריאתה לאחרי השבעה כדי לתת לכולם זמן לעכל את החדשות. מבחינת מש"י, שהיה יד ימינו של אביו, צוואה כזו היא מכה קשה מאוד. סכין בלב. דחיית ההודעה הולידה, כמצופה, גל של שמועות וסחרירים. לא עברו יומיים ובעיצומה של השבעה הודלפה הצוואה לתקשורת החרדית.

הנה כמה חלקים ממנה, בקיצורים הכרחיים: "תחילה וראש", כותב האדמו"ר, "הנני להודות לצאצאי, בניי וזוגתם ובנותי ואישיהם, על שעמדו על משמרתם ונהגו בי ביותרת הכבוד. הכרת הטוב מיוחדת אביע לבני הרב מרדכי שלום יוסף על גודל פועלו והשתדלותו בעת שעמד לימיני בצרתה לי".

 מש"י הבכור / צילום: שוקי לרר - בחדרי חרדים

שלוש שנים שמש"י מקדיש את עיתותיו וממונו לטיפול באביו. הסכין מסתובב רק בסעיף החמישי של הצוואה וקובע מפורשות: "הנני ממנה בזה את בני הרב יצחק יהושע העשיל שיהא ממלא מקומי, שישב על כסאי ויעמוד בראש אנשי שלומינו וינהיג אותם בכל העניינים... ידעתיו שהוא ראוי להיות איש על העדה. בני ממלא מקומי יעמוד בתוקף ההנהגה בראש כל המוסדות שבכל אתר ואתר שנושאים את השם "סדיגורה" בארץ ישראל ובחו"ל. הכל יהיה תחת פיקוחו, הנהגתו ומשמרתו, כולל כל ענייני המינויים, ואנ"ש יתייעצו עמו בכל עניין ויקבלו את דעתו והכרעתו".

בום, כמו שאומרים. קטן זוכה, גדול בוכה. כנראה שהרב ז"ל תיאר לעצמו שזה לא יעבור בקלות והוסיף את הפסקה הבאה: "אני מבקש בכל לשון לבל יהין מאן דהו לערער על צוואתי זו, אבקש להיות עם בני, לדבוק בו כמו שדבקו באבותי הקדושים ובי, לסייע ולתמוך בו בכל העניינים ואכיר טובה לכם על כך כל הימים". לא זו אף זו, יש דיווחים שהמנוח לא הסתפק בכך ודאג לשלוח עותקים מהצוואה למספר כתובות על מנת לוודא שתמומש במלואה.

לא עבר יום - זו לא מליצה, באמת לא עבר יום, ואנחנו עוד בתוך השבעה - והרבנית האלמנה שרה פרידמן לבית פלדמן, הוציאה מכתב משלה, בחתימתה ובתמיכת דיינים מבית הדין החרדי, בו היא פורשת את המתווה שלה - במקום לעשות כפי שציווה האדמו"ר, היא בוחרת לחלק את האדמו"רות בין הבנים: מש"י, הבכור, יזכה בתואר "האדמו"ר מסדיגורה-ירושלים"; הבן השלישי, אהרון דב בער, יהפוך ל"אדמו"ר מסדיגורה-לונדון"; והחמישי, שיע’לה, יקבל את החצר המרכזית בבני ברק, את הכינוי "האדמו"ר מסדיגורה-בני ברק", וינהל את מוסדות החסידות הנמצאים ברובם בעיר.

המכתב אומר בפירוש כי למרות רצונו המפורש של האדמו"ר המנוח, "השלום והאחווה בין האחים דורשים שלא להיענות". האחים אולי הסכימו - אבל העסקנים והמְשַמְשים (גבאים) והבוחשים מבפנים ומבחוץ עדיין מתנגדים להחלטה. כזה עוד לא היה לנו כפול שלוש: הרבנית ראש בראש נגד הרבי, העסקנים נגד הרבנית, הרבנית נגד בחירת בנה הצעיר - כולם נגד כולם. ובתווך - החסידים שגם הם לא מקבלים, נכון להיום, את החלוקה החדשה והולכים לפי צוואת רבם. ברקע יש גם נכסים בעשרות מיליוני דולרים בארץ ובעולם וכמה נגידים - טייקונים בחרדית - שבוחשים בקלחת.

כשיצאו הבנים אל בית הקברות בתום השבעה, הלך אמנם מש"י בראש, כיאה לבכור, אבל הגבאים והחסידים בחרו לעמוד ולשיר מאחורי שיע’לה הצעיר. בדרך חזרה הם כבר בירכו זה את זה בברכת "בית צדיקים יעמוד" האומרת, יש לנו רבי.

בשבת האחרונה התבררו יחסי הכוחות במשפחה כשהאם, כל האחיות וכל האחים - למעט שיע’לה שנותר לבד בבני ברק - בילו במלון בירושלים ואף ערכו טיש משותף ומפואר לשני האדמו"רים החדשים - מש"י ואהרון דב בער.

אלפי אנשים, רובם סקרנים מחוץ לחסידות, באו לטקס ההכתרה הלא רשמי. בינתיים, בבני ברק, עושה שיע’לה את צעדיו הראשונים כאדמו"ר. השבוע הוא החל לקבל "קוויטלאך" (פתקים עם בקשות) מהחסידים. צילומים של חסידים עומדים בתור בסבלנות עד שיזכו להיכנס "לקודש פנימה" מילאו את האתרים. בשבת הוא יערוך את טבילת האש האמיתית שלו. כולם צופים לו גדולות ונצורות. אבל יהיה מה שיהיה הלאה, מעכשיו הכל תלוי בחסידים.

 הרב ישראל משה פרידמן ז"ל, האדמו"ר מסדיגורה / צילום: שוקי לרר - בחדרי חרדים

הקרב על הנרטיב

הנרטיב של הפרשה כפי שהתקבע הוא פשוט ופשטני: חפשו את האישה. האלמנה הפרה את צוואת האדמו"ר ובמלחמתה על כבוד בנה בכורה הקריבה את שלמות החסידות לטובת שלמות המשפחה. האם מעדיפה את הבן שהיא אוהבת על פני הבן שנבחר בצוואה, מה שיוכל לפרק את החסידות הקטנה - 800 עד 1,000 משפחות (לפי מפקד שערכה אגודת ישראל) - ולהביא להיעלמותה מהמפה.

"מה היא מתערבת", זעמו חסידים ששוחחתי איתם על הרבנית. "זה הכול גאווה", אומר לי חסיד, "האחים פשוט לא יכולים להשתחוות לפני אחיהם הקטן. כמו שהיה עם יוסף הצדיק שאחיו לא סבלו את חלומותיו ובסוף השתחוו לו - זה מה שיקרה גם פה".

יש גם המפנים אצבע כלפי אביה של הרבנית. שרה פרידמן לבית פלדמן היא בתו של המיליארדר הלונדוני-חרדי, הנגיד המכובד משה חיים פלדמן (ראו מסגרת), חסיד ויז’ניץ הידוע בכשרון הבחישה שלו שהקנה לו את הכינוי "ממליך האדמו"רים". זה לא חדש לה, רומזים החסידים, היא למדה את זה בבית. אגב, הרבנית והאדמו"ר ז"ל הם קרובי משפחה רחוקים; הוא היה בן דודו של אביה.

האם זה הנרטיב הנכון? לא יודע, אבל דבר אחר אני כן יודע: כשכולם, כולם - מהאתרים החרדים, דרך ynet ועד תאגיד השידור - מספרים את אותו הסיפור בדיוק, סימן שיש גם סיפור אחר, אולי טוב יותר. צריך רק להסתכל אחרת על כל הסיפור. איפה התחלתי? משהו ניצנץ אלי מתוך הררי הטוקבקים באתרים החרדים.

טוקבק לדוגמה: "מש"י הוא מוכשר גדול, יש לו קשרים, הוא חכם והוא שולט על המוסדות, אז המְשַמְשים לא רוצים אותו, הם רוצים את הכסף. מש"י בנה את החסידות, אז המטומטמים האלה רוצים רֶבֶּה שאין לו מושג בחיים שלו והם יכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. זה המשמשים שלא אכפת להם כבוד הרבי וכלום".

אז אני מתחיל לעשות טלפונים ותוך לא הרבה זמן אפשר להעמיד את הנרטיב של המיעוט. הוא שונה לגמרי ובעיניי גם הרבה יותר מעניין. פשוט צריך להסתכל על הכל הפוך. ראשית, יש גם עדויות שאומרות שהאדמו"ר רצה, שימו לב, לחלק את האדמו"רות בין שלושת ילדיו לאחר מותו. יש גם עדויות הטוענות שהאדמו"ר נלחץ בימי מחלתו האחרונים בידי עסקנים ומשמשים שניסו להרחיק את מש"י מהאדמו"רות ולבטל לחלוטין את חלוקת החצר. הם רצו מישהו "חלק" שאפשר יהיה לשלוט בו והתלבשו על שיע’לה הקטן. על מש"י, שבונה את החסידות עם אביו כבר 20 שנה, אין להם הרבה סיכוי.

העדויות מוליכות אל גורמים חזקים בחסידות ששמותיהם לא יצוינו כאן. הם, כך נטען, אלה שמוערבים בכל הספין הזה. יש עליהם הרבה בדיחות בבני ברק. אמנם רוב החסידים תומכים בשיע’לה, אבל הגרעין התומך במש"י לא מוותר. לדידם, הסיפור הוא "ניסיון השתלטות שלהם על החצר, שנמשך שנים".

 הרבנית שרה פרידמן (יושבת שנייה מימין) מקבלת ביקור תנחומים / צילום: יוסי אליטוב

אף אחד לא רוצה לומר את זה בקול ומפיו, אבל טענת המיעוט היא שאותם גורמים, יחד עם נגידים עשירים הבוחשים בענייני החסידות, משכו בחוטים כדי לבטל את חלוקת האדמו"רות לשלושה, וכך לשמור על גרעין השליטה הכלכלי בחסידות. אמנם לא כסף נזיל, אבל נדל"ן לרוב וכמה נכסים מניבים כמו אולם שמחות בירושלים.

לפי הנרטיב הזה האב רצה את בכורו, הגורמים ניצלו את חולשתו של האדמו"ר בימיו האחרונים, והרבנית? במקום להסתכל עליה כמי שממרה את פי בעלה - כעת היא הופכת בעצם ליחידה שמנסה להגן על בקשתו ומורשתו.

את התיאוריה הזו מחזקות כמה שאלות בסיסיות מאוד: 1) למה שהרב, שגידל את מש"י, הפך אותו ליד ימינו וסמך עליו במאה אחוז, יתנער ממנו ככה? הרי לא מדובר באדם אכזר. 2) למה שהרבנית תעשה את זה, בעצם? מה התמריץ שלה לצאת מהצללים ולריב עם כל החסידות? 3) איך הסכימו כל הבנים, למעט שיע’לה, להפר לכאורה את צוואת אביהם? 4) האם סיפור על אבא הבוגד בבנו בכורו ומנגד אישה שמפרה את בקשתו האחרונה של בן זוגה הוא באמת הרבה יותר הגיוני ומתקבל על הדעת מאשר סיפור של בחישה ועסקנות בשביל כסף? אני בכלל לא בטוח. 5) למה האבא לא פרסם את הצוואה בחייו? לפי תיאוריה אחרת, יש כמה צוואות שמסתובבות.

על פי הגרסה הזו, מה שמתחולל כעת הם מאמצים אדירים להשחיר את שמו של מש"י. כשאני מסתכל אחורה על הכיסוי העיתונאי בתקשורת החרדית, אין שום דבר שיסתור את זה: אחוז מהמם מכל הכתבות מהללות את שיע’לה ומתעלמות לגמרי ממש"י, או מציגות אותו כעסקן. למרות שלפי עדויות רבות הוא זה שאחראי - לא פחות מאביו ז"ל - לפריחת החסידות בשנים האחרונות.

אין חולק שמש"י הקדיש את השנים האחרונות לאביו. אין חולק גם על התנהגותו המכובדת מאז פרסום הצוואה: רגוע, ממלכתי, סופג בשקט את הביקורת. היו חסידים שאמרו לי שהוא יהיה מוכן לוותר על הכול ולא לבזות את שם אביו ולו בבדל של טענה שהוא לא היה כשיר כשחתם על הצוואה האחרונה. יש הטוענים שהאדמו"ר בכלל לא כתב אותה - הקריאו לו נוסח לא נכון והוא חתם.

אני מכבד את זה. כשאני בוחן מחדש את כל הידיעות מאז מותו של האדמו"ר ועד אתמול, קשה לי להשתחרר מהתחושה שבהחלט ייתכן שעבדו על כולנו, גרמו לנו לראות את הכול הפוך. "זה ניסיון הפיכה!", אומר לי חסיד של מש"י בדם ליבו ומתאר מסע רדיפה אחריו ואחרי חבריו. אם כל זה נכון, זה חתיכת ספין גאוני. האם מש"י פרידמן הוא הגיבור הטרגי של כל הסיפור? אני לא פוסל את האפשרות.

 הבניין בלונדון שנקנה ב-100 מיליון ליש"ט / צילום: ויקיפידיה - Tony Hisgett

החסידות שמקדשת את היופי

מצד שני, גם בלי הצוואה הנלהבת, רבות העדויות שהאדמו"ר אכן העדיף את בנו הצעיר. "אין ראוי לאב להתפאר בבנו", אמר לאדמו"ר מבעלז, "אבל הוא (שיע’לה) מבהיק וזורח ביותר". יש האומרים שבמו אוזניהם שמעו את האדמו"ר מבטיח לחתנו ששיעל’ה יהיה זה שיירש אותו. שמעו של הבחור כגדול בתורה יצא למרחוק ויש לי איזה אלף סיפורים על צדיקותו, למדנותו ומידותיו האציליות. כמה הוא עוזר, כמה הוא חכם, כמה הוא יפה - והיופי, חברות וחברים, חשוב מאוד לחסידי סדיגורה; היופי הוא הדרך של סדיגורה לעבוד את האל. לחסידות הקטנה מרומניה יש תיאולוגיה ענפה ומרתקת שבבסיסה עומד היופי והפאר.

לפני הנרטיב, בואו נתעכב על תיאוריית היופי של סדיגורה. היא היתה החסידות הראשונה שביקשה למרוד בעוני, בסגפנות ובצניעות של החברה החרדית. אצלם האדמו"ר הוא לא "רק" רב - הוא מלך. האדמו"רים הראשונים נסעו בכרכרות פאר, גרו באחוזות ענק, היו להם כלי כסף וזהב מיוחד, תזמורות היו מלוות אותם לכל מקום. הכי הפוך מתדמית האדמו"ר; בסדיגורה, הגברים מסתרקים בקפידה, בעלי לבוש ייחודי (למשל, עניבה בקשר מיוחד) וגלגול פאות ספציפי ביותר.

לאדמו"רים/מלכים יש מעין שפיץ שנראה כמו כתר באמצע השטריימל, הם מתפללים ואוכלים בנפרד מהחסידים, ומקפידים על מה שנקרא "ההוד הרוז’ינאי", על שם האדמו"ר מרוז’ין, הראשון בשרשרת. האדמו"רים בסדיגורה לא מתכופפים. לא בשביל לאכול מהצלחת, לא בשביל להרים משהו מהרצפה, בטח לא כדי להשתחוות לאף אחד - כלום. הם עובדים את אלוהים דרך ההדר והיופי. עבורם הגוף הוא המרכבה של השכינה. על הגנדרנות שלהם הם שילמו מחיר כבד ועברו רדיפות לא קלות. ואם לגברים היו חיים לא קלים, קל לדמיין מה עבר על הנשים.

בספרו, "הציץ ונפגע: אנטומיה של מחלוקת חסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות ואוני' חיפה, 2012) מספר פרופסור דוד אסף את סיפור הרדיפה והמאבק בין החסידויות סדיגורה וצאנז שהתרחש במחצית המאה ה-19. מה לא אמרו עליהם? "אסור לדבר עם הכת הזאת", כתבו, "שבעוונותינו הרבים קלקלו הרבה ערי ישראל. מצווה לרודפם!".

"אווירת הדקדנס של סדיגורה הפנימו וחיקו מנהגי פאר המקובלים בחצרות מלוכה ואצולה במערב", כותב אסף בספרו. "הנשים גם התבשמו, שלא נדע, ואפילו הואשמו בהפקרות מינית, עישון סיגריות, רכיבה על סוסים, הליכה לתיאטרון, משחקי קלפים והשתעשעות עם גברים. אמנם הביקורת על נשות סדיגורה השתלשלה מן הביקורת שנמתחה על חיי המותרות והחמדנות של בעליהן הגברים, שנתפסו חסרי רסן ומנוגדים לאורח החיים החסידי הראוי".

בסדיגורה, אגב לקחו את הדברים בהומור יחסי, "לא רק שאין כל רע ב’רוח השטות’ של האופנה", כתב פולמוסן סדיגוראי בתשובה להאשמות, "אלא שזו תופעה אנושית וטבעית שאין טעם להילחם בה, בפרט משום שהתורה אינה אוסרת עליה. רוח שטות היא באנוש", כתב, "ומי יוכל לכלוא את הרוח אם אין התורה אוסרתה?". מילים בסלע.

"החצרות המפוארות של סדיגורה", כותב אסף, "נודעו בכל העולם היהודי. חצרות הצדיקים היו כארמונות, בתיהם רוהטו בטעם טוב ונגדשו בחפצי מותרות. אף ש’דרך המלכות’ הייתה שמורה לצדיקים בלבד, שמץ ממנה דבק גם בחסידיהם והללו ניסו לחקות את רבותיהם. סדיגורה דגלה בהתייחסות אסתטית אל הגוף ובהקפדה על הופעה בלבוש שלם, נקי ומסודר המעורר כבוד בלב המתבונן. חסידי סדיגורה לא האריכו את פאותיהם מתחת לקו האוזן ולא חששו לסרק את שערם. מנהגי תפילתם היו מאופקים, בלי תנועות משונות והעוויות גוף".

"חסידי סדיגורה פיאותיהם סדורות וזקנם עשוי ובגדיהם נקיים ודיבורם נאה ונימוסיהם נאים", כתב ש"י עגנון.

המשיכה הזו ליופי יכולה להסביר גם את סוד המשיכה של החסידים ליצחק יהושע העשיל בן ה-24 שכולו כמו מבטא את אותו "הוד רוז’ינאי" מדומיין. הוא צעיר, הוא תמים, עורו שקוף וחלק, סומק בלחייו, פלומה נערית על סנטרו, עיניו גדולות ומבטו חצי סקרן וחצי מפוחד. הרבה יותר מתאים לסטריאוטיפ הסדיגוראי-רוז’ינאי על אדמו"ר מאשר האח הגדול, מש"י, בן ה-38 שכבר הספיק "להתלכלך" בפוליטיקה ועסקנות, לדבריהם.

זה אולי נשמע מוזר שחסידים בוחרים אדמו"ר לפי יופיו, תמימותו וסומק לחייו, אבל ככה זה, גם אם "מכל זה לא נשאר כבר כלום", כמו שאומר פרופסור אסף. "לסדיגורה כבר אין ייחוד משלה, הכל מליצות וזכרונות. נותרו רק הדבקות בשושלת פרידמן וכמה מנהגים".

מש"י טוב לישראל

"הוא דמות מאוד מאוד מאוד מאוד מיוחדת", אומר לי חסיד סדיגורא על האדמו"ר הצעיר.
איך אתה יודע?

"לפי מה שאני שומע. גם לפי ההופעה החיצונית שלו - משהו שונה. מדברים עליו שיצמיח את החסידות כמו שלא היתה מאז ומעולם".

"יש לו את כל גינוני המלכות של רוז’ין", אומר לי חסיד אחר. "אם יש מישהו שיכול להמשיך את האדמו"ר זה רק שיע’לה, הוא נולד להיות אדמו"ר. משהו בזיו פניו אומר לי את זה".

מה אתה רואה?
"צניעות, עדינות, אצילות, טוהר. וקדושה. כן, קדושה".

ובמש"י?
"מש"י הוא... ארצי, הוא עסקן".

מש"י אולי עסקן, אבל א’ אין שום דבר רע בזה, וב’ יכול להיות שמש"י כאדמו"ר יותר טוב לחברה הישראלית מאחיו הצעיר. שיע’לה, אומרות השמועות, קנאי הרבה יותר מאחיו ואביו. הוא דובר רק יידיש, ללא מילה עברית. לעומתו, מש"י דובר עברית ופתוח קצת יותר לחברה הישראלית. לפני שש שנים, במאי 2014, אף עשה היסטוריה קטנה כשבהנחת אבן הפינה לבית הכנסת של רוז’ין בעיר העתיקה ששופץ במימון של 50 מיליון שקלים שנתנה המדינה, עמד מתוך כבוד ונימוס בשירת "התקווה", אקט שזיכה אותו בשלל כותרות, שאיך נאמר, רק חלק קטן מהן היו אוהדות. מאחיו אין מה לצפות את זה.

יכול להיות שגם זו אחת הסיבות שמנסים להיפטר ממש"י - אביו המשיך את מגמת ההסתגרות וההתחרדות של סבו, שעבר מתל אביב לבני ברק. שיע’לה ודאי ימשיך את המגמה הזו, בעוד שמש"י עוד עלול להתחבב על הישראלים כמו שעשו סבו ואבי סבו רחמנא לצלן. "מנסים לצייר אותו כמזרוחניק", אומרים לי אוהדיו בסוד, "אבל הוא ממש לא! בסך הכל אוהב כל אדם". יכול להיות שגם זו אחת הסיבות שבגללה קודם הצעיר על פני הבכור והסגור על פני הפתוח. חבל.

"הבחירה של האבא בבן הצעיר מסתדרת עם המשך מגמת ההסתגרות שהוא התחיל בחייו", אומר אלי ביתאן, עיתונאי בתאגיד ובמקור ראשון. "במש"י יש מן הארציות. זה טרגי - הרי שלחו אותו להתעסק בפוליטיקה ואז פוסלים אותו כי הוא עסקן. בכל מקרה, כרגע, גם הצוואה וגם ההחלטה של הרבנית כבר מאחורינו", מסכם ביתאן, "עכשיו נשאר הגורם האחרון - החסידים".

גם ישראל אלתר גרובייס, סגן עורך עיתון במשפחה, מסכים. "העונה לא נגמרה, יש עוד כמה פרקים, אבל כרגע אין בלבול - החסידים יודעים מה האדמו"ר רצה. למש"י יהיה מאוד קשה למשוך אליו חסידים, והצעיר יהיה רבי גדול. יש לו סוג של כריזמה, כבר אפשר לראות את זה".

עוד עשרות סכסוכים דומים בדרך

אולי, אבל חבל על שני דברים. אחד, שחסידות סדיגורה שתמיד נחשבה לחסידות הכי ציונית הולכת ומתרחקת מהרוב הישראלי לטובת הסתגרות. הרבנים של סדיגורה היו ציונים עוד לפני הרצל, וזה בתורו די נדלק - אם אפשר לומר את זה ככה - על סדיגורה. את האדמו"ר מסדיגורה כינה הרצל Wunderrabbi ("רב עושה נפלאות"), ראה בו מודל ליהדות אורתודוקסית ובכתביו תיכנן להפוך את האדמו"ר מסדיגורה למעין "בישוף" של חיפה. באחד מכתביו אף משווה הרצל בין מכה לסדיגורה: אל הראשונה עולים לרגל המוסלמים ואל השניה - היהודים.

גם אביה השני של הציונות, אחד העם הגדול, בא מסדיגורה. ביומנו "רשימות חדשות", הוא כותב בצורה נפלאה כל כך על ילדותו שם. "הרבה הייתי יכול לספּר על הימים שבלינו בסדיגורה, החסידות שעל ברכיה נולדתי וחייתי את השנים הראשונות משנות ילדותי. אבי היה אחד מראשי חסידי סדיגורה בעיר מולדתי ולמדתי לכבד את הרבי מסדיגורה (ר’ אברהם יעקב בן הצדיק מרוז’ין) כבוד אלהים".

שנים אחר כך חייכה ההיסטוריה כשעלו חסידי סדיגורה לישראל, והמבנה הראשון של החסידות שכן ברחוב אחד העם בת"א. על האדמו"ר מספרים שהיה הולך זקוף בשדרות רוטשילד, כמו כל אדמו"רי סדיגורה, ולא משפיל מבט גם כשהייתה עוברת מולו אישה. האדמו"רים של סדיגורה לא מתכופפים לעולם, כאמור. אולי רק בפני הגבירים.

וזה הדבר השני שחבל עליו: עם היעלמותם של הרבנים הגדולים, הכריזמטים והגדולים בתורה, עולה קרנם של המשמשים, הגבאים, הגבירים והנגידים. הם ממנים אדמו"רים ומשדכים שידוכים, קובעים את סדר היום ואין מי שיפצה פה. רק הכסף מדבר, וכולנו כבר שמענו אלף פעם את מה שיש לו לומר. האוליגרכיה של היהדות החרדית היא תופעה עגומה.

ומה עם מועצת גדולי התורה? האם מי שייבחר יישב גם שם וישפיע על התמונה הפוליטית? "המושב במועצה לא הגיע להם בזכות אלא בחסד", משיב ביתאן. "לדעתי, נכון לעכשיו אין על מה לדבר, לא יכניסו אותו, ובכלל העתיד של המועצה לא ברור".

"אני מעריך שלא", מסכים גם גרובייס, "סדיגורה יושבת בזכות הילת קדומים. אבותיו ישבו במועצה מיום הקמתה, אבל לרשת כיסא במועצת גדולי התורה זה לא סיפור פשוט, בטח עכשיו, עם הקורונה, מי יודע מתי המועצה תתכנס שוב. בכל מקרה, יפליא אותי מאוד אם הוא ייכנס".

איך, אם בכלל, ישפיע מקרה סדיגורה על חסידויות אחרות?
ביתאן: "בעשור הקרוב יתחלף עוד דור של אדמו"רים ואנחנו נראה עוד עשרות סכסוכים כאלה - עכשיו כולם מסתכלים על סדיגורה. יש פה הרבה מאוד תקדימים: רצון האדמו"ר פתאום לא נחשב, הצוואה שלו לא שווה וכמובן - מעשי הרבנית. יכול להיות שהתגובה תהיה שיגבילו עכשיו את כוחן של הנשים עוד יותר".

ההון של משפחת הרבנית: יותר מ־200 מיליון ליש"ט / אסף אוני

בין שלל הדיווחים והשמועות על הנעשה בימים אלה בחסידות סדיגורה, שבה ומוזכרת העובדה כי רעייתו, הרבנית שרה פרידמן, היא בת למשפחה חרדית שנחשבת לאחד מהעשירות בבריטניה. הרבנית היא בתו של חיים משה פלדמן, חסיד ויזניץ’ ו"ברון נדל"ן", שעיקר עסקיו בלונדון.

פלדמן, שניצב יחד עם משפחתו במקום ה-582 ברשימת 1,000 האנשים העשירים ביותר בבריטניה של ה"סאנדיי טיימס", נולד ב-1935. ההון שלו ושל משפחתו מוערך ב-209 מיליון ליש"ט. ברשימת הפילנתרופים המובילים של העיתון הבריטי הוא ניצב במקום גבוה הרבה יותר (39) לאחר שתרם כ-5 מיליון ליש"ט בשנה החולפת (2.4% מהונו) לצדקה.

ברשם החברות הבריטי הוא רשום כהיינריך פלדמן. לפי אתר companycheck, הוא מכהן בתפקידים שונים ב-89 חברות פעילות, ובין שלל החברות שבבעלותו נמצאות חברת ניהול הנדל"ן Manaquel יחד עם חברות ייזום וניהול נדל"ן אחרות. סך הנכסים של כל החברות הבריטיות בהן פלדמן מכהן בתפקיד כלשהו מתקרב ל-600 מיליון ליש"ט. גם רעייתו דבורה, שנולדה ב-1937, מחזיקה בתפקידים רשמיים בלא פחות מ-151 חברות פעילות, לפי רישומי אותו אתר. וגם שרה, הבת הרבנית, מחזיקה בתפקידים רשמיים בתשע חברות שונות.

פלדמן, אגב, הגיע לישראל בעיצומו של משבר הקורונה במטוס פרטי, לפי הדיווחים באתרים חרדיים. הוא אובחן כחולה בקורונה כבר במרץ, ואף היה מאושפז בבית החולים "לניאדו" במצב קשה, כשהוא נזקק להנשמה. במאי הוא החלים ושוחרר מבית החולים, אך לא ידוע האם הוא עדיין בישראל.

ייתכן שגם בשל העובדה שכיכבו ברשימת העשירים של ה"סאנדיי טיימס", הפכו פלדמן ורעייתו ליעד להתקפות בתקשורת הבריטית מצד דיירים ושוכרים, שהאשימו אותם בהזנחת המבנים והמגורים שלהם. "הם אחד מהזוגות העשירים ביותר בבריטניה... אז למה הדיירים שלהם חיים בתנאים נוראיים?" תהו ב"דיילי מירור" במאי האחרון, כשסיקרו מחאה פומבית של דיירי פרויקט דיור ב"דורצ’סטר קורט".

עסקה נוספת שגרמה לחשיפה רבה של המשפחה, לא ברור כמה ממנה רצויה לה, הייתה עסקת רכישת אחד הבניינים המפורסמים בלונדון, הממוקם בכתובת "מספר 1, נתיב העופות" (Poultry Lane). הבניין, בעל עיצוב ייחודי, נקנה על ידי קבוצת השקעות נדל"ן בראשות פלדמן בעבור כ-100 מיליון ליש"ט, ובינתיים נמכר לקרן השקעות אחרת.