מותו של מירון בנבנישתי עורר בשבוע שעבר התעניינות רבת-טורים בשני העיתונים החשובים ביותר בארה"ב. גם ה"ניו יורק טיימס" וגם ה"וושינגטון פוסט" הקדישו לבנבנשתי כמעט חצי עמוד (ביריעה רחבה, או ברודשיט), הרבה יותר ממה שאינטלקטואל קטן-השפעה בארץ רחוקה מקבל בדרך כלל, אפילו במותו.
כמובן, בנבנישתי היה איש מעמיק ומקורי. לישראלים הייתה סיבה להאזין לו, או לכעוס עליו; או, לעיתים לא-מזומנות, להסכים איתו. אבל נראה שהנקרולוגים בניו יורק ובוושינגטון לא ביטאו רק עניין באיכויותיו האובייקטיביות. הם רמזו על משהו אחר: על הקושי הגובר של ליברלים בארה"ב ליישב את ישראל של 2020 עם הדגם הרצוי, או המתקבל על הדעת, של דמוקרטיה מערבית ליברלית.
מוטלת בספק היא המידה שבה רוב הישראלים התעניינו אי פעם ברצינות בדעתם של ליברלים זרים. במרוצת השנים, מנהיגים פוליטיים ופרשנים הציעו הצדקות שונות להתעלמות. אבל הן היו וריאציה על מוטיב עיקרי אחד: צורכי השיור של ישראל פוטרים אותה מכללי התנהגות, שהמחשבה הליברלית במערב העלתה למדרגת דוקטרינה של אזרחות טובה בעולם מסובך.
"השפלה ל'תעשיית השלום"
ישראל השתכנעה במרוצת השנים שלהתעלמותה מדעת הטרקלינים הליברליים לא יהיו תוצאות. היא נטתה לשכוח, או להשכיח, את חיוניות תמיכתם של הטרקלינים ההם בכינון הלגיטימיות שלה. בכלל, אף כי היא מרבה להתלונן על "דה-לגיטימציה", היא אינה חושבת ששמירת לגיטימיות מצריכה איזשהו מאמץ מצידה.
יעידו הטפיחות העצמיות על השכם לרגל פריצות הדרך הדיפלומטיות בנסיכויות המפרץ. הן כשלעצמן רצויות ומבורכות. אבל במקום לראות בהן הזמנה להשתנות, הימין הישראלי רואה בהן את ברכת הדרך להמשיך בדיוק באופן שהוא מתנהל זה חצי מאה. סוף-סוף, למה לתקן מה שלא התקלקל? "קיר הברזל" השיג את מבוקשו של האב המייסד בדיוק נמרץ.
השגריר האידיאולוגי הקודם של מר נתניהו בוושינגטון, מייקל אורן, נחפז אל דפי ה"וול סטריט ג’ורנל" כדי להקניט את ג’ון קרי, מזכיר המדינה של ברק אובמה, על הצהרתו מ-2016 שלא יהיו הסכמי שלום נפרדים כל זמן שלא יהיה שלום עם הפלסטינים. "ניצחון לשלום מנחיל השפלה ל’תעשיית השלום’", הכריז מאמרו, שניגח את הצד הליברלי של אמריקה בעורמה ובסרקזם, שאפיינו את הרטוריקה של שליחותו הדיפלומטית.
זו הייתה המסקנה העיקרית שהוסקה בארץ: אין צורך להשתנות. אדרבא, העולם החיצון הוא שישתנה בהתאמה אלינו. ומה, ב-1948 חיילים סודניים לחמו כאריות בכיס פלוג’ה (הם היו נושכים אפים ואוזניים, היה אבי מספר לי על ימי שירותו בחזית הדרום); עכשיו גנרלים סודניים בח’רטום להוטים לעשות עסקים. אז מי צריך להשתנות כאן?
אכן, הגיונם של הטרקלינים הליברליים מעולם לא נשמע יותר מתאנפף ופחות רלוונטי מאשר בימי התבדר הדגלים הישראליים באבו דאבי ובמנאמה, ומי יודע איפה עוד.
"דמוקרטיה של עם־אדונים"
שני הנקרולוגים של מירון בנבנישתי הסתמכו פחות או יותר על אותם מקורות השראה, חוץ מזה שהכותב ב"וושינגטון פוסט", גלן פרנקל, הכיר את בנבנישתי מימי שירותו ככתב העיתון בירושלים. הוא היה מקור קבוע של ציטוטים, תובנות ואפיונים שנונים. את ספקנותו הקיצונית תמיד היה אפשר להסמיך לאי הוודאויות של ההווה. "אינני חושב שישראל מחזיקה עוד בעזה", הוא אמר ב-1988, "עזה היא המחזיקה בישראל". חיוויים מבריקים ופשטניים כאלה כמו נולדו לצרכיה של עיתונות יומית.
אבל עניין אחר בהחלט הוא הציטוט המובא מפיו ב"ניו יורק טיימס" (מראיון ב"הארץ" ב-2012). ישראל היא "דמוקרטיה של עם-אדונים", הוא אמר. ובמידה שהחיווי הזה לא הספיק להקפיץ את קוראיו, בנבנישתי ראה צורך להוסיף את התרגום הגרמני Herrenvolk.
לא הייתי מנסה להיכנס לתאי מוחו של המנוח, אבל ברור למדי שהאכזבה המרה של זִקנתו הביאה אותו לוותר על היגיון צרוף ולהעדיף הקנטה בלתי פוסקת של שומעיו. כבר היו דברים מעולם, וחכמינו היטיבו להבחין "כשאדם נער - אומר דברי זמר, הגדיל - אומר משלות, הזקין - אומר הבל הבלים".
השאלה אינה מניעי בנבנישתי אלא מניעי המספיד ב"ניו יורק טיימס". האסוציאציה הנאצית לא יכלה להיעלם מעיניו כשבחר בציטוט. אפשר בהחלט לכעוס על בחירתו. אני כעסתי. אבל חשוב מהכעס הוא הניסיון להבין.
דה־רומנטיזציה
ישראל מנחילה זה שנים אכזבה תהומית לטרקלינים הליברליים. חלף-עבר הזמן שבו שמאל דמוקרטי במערב עשה רומנטיזציה של ישראל, והשתדל לסלוח לה את חטאיה, מפני שחשב את עצם הולדתה לצורך מוסרי של הציוויליזציה. בעוד שהפרידה מן הרומנטיזציה הייתה בלתי נמנעת, לא כן הייתה הפנייה אל דה-רומנטיזציה, שבה מתמזגים עבר והווה לכלל שלילה מוחלטת.
אני כולל בזה את מחוות האיבה של צירת הקונגרס הרדיקלית אלכסנדריה אוקאסיו קורטס (AOC) מהחודש שעבר: הסתלקותה מהסכמה קודמת להשתתף באזכרה ליצחק רבין. היא גילתה פתאום, בזכות מתקפת ציוצים פלסטינית, שרבין נתן את הפקודה "לשבור את העצמות" באינתיפאדת האבנים.
אנו נמצאים בתקופת מעבר מסובכת, שבה רדיקלים אנטי-מערביים מצליחים יותר מתמיד להעמיד בספק את ערך המערב, מוסדותיו הפוליטיים וההיסטוריה שלו. ישראל משויכת למערב הזה, גם אם השיוך פשטני ושטחי.
מי יודע, אולי בעוד 25 יום ארה"ב תיכנס לעידן חדש. ישראל הלא-מתחדשת תצטרך לפלס דרך אל העידן הזה, ולהתדפק על דלתות שלא ימהרו להיפתח.
לפני 12 שנה בנימין נתניהו העמיד פנים (בבחירות של 2009) שהוא "ברק אובמה הישראלי". נראה מה הוא, או יורשיו, יוציאו הפעם ממגבעתם.
כתבות
ני"ע
