נבחרי הציבור מרגישים מורמים מעם, ויש גבול ליכולת של הציבור לעמוד בגזירות הקורונה

הפרת ההנחיות של נבחרינו מלמדת עליהם דברים לא טובים, אך גם על כך שהם אנושיים • כדאי לממשלה לזכור שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם רובו יכול לעמוד בה • וגם: לעתים קרובות מדי שופטים מוסיפים לפסקי הדין התפייטויות מיותרת שמקשות על קריאתם

שוטר עם מסיכה מחלק דוח  / צילום: אריאל שליט, AP
שוטר עם מסיכה מחלק דוח / צילום: אריאל שליט, AP

1. נגיף הקורונה פרץ לחיינו בתחילת השנה ובעקבותיו הגיעו שלל ההגבלות, המגבלות, ההנחיות, החוקים, והתקנות, שהוטלו על הציבור בניסיון למנוע את התפשטות המגפה המסוכנת. וכמעט מרגע שנבחרי הציבור החלו להטיל עלינו את המגבלות, חושפת התקשורת מקרים של נבחרי ציבור שמפרים אותן.

זה התחיל בפסח, כשבזמן שרובנו צייתנו להנחיה שלא לחגוג עם המשפחה את ליל הסדר, רה"מ בנימין נתניהו אירח את בנו אבנר לארוחת החג, הנשיא ראובן (רובי) ריבלין אירח בסדר במעונו הרשמי את אחת מבנותיו ובני משפחתה, וח"כ אביגדור ליברמן נהג באופן דומה. בהמשך, פורסם שהשר יעקב ליצמן התפלל בביתו של חסיד גור למרות ההנחיה להתפלל בשטח פתוח.

לאחרונה פורסם שח"כ מיקי לוי הפר את ההנחיות פעמיים בחגי תשרי - כשנסע אל בית בנו בערב סוכות, וכשפגש בערב ראש השנה את המשפחה. בימים האחרונים התברר שאפילו ראש השב"כ, נדב ארגמן, הפר את הנחיות הסגר כאשר אירח בביתו בני משפחה שאינם מתגוררים איתו. ואילו רעיית רה"מ, שרה נתניהו, פעלה בניגוד להנחיות כשהזמינה לביתה ספר. מקרה נוסף הוא של השרה לאיכות הסביבה, גילה גמליאל. טוב, נו, גמליאל באמת הלכה יותר רחוק מכולם עם ההפרות - עד לטבריה. ולא רק שהיא הפרה את הסגר בבוטות אלא גם שיקרה בחקירה האפידמיולוגית.

הפרת הכללים על ידי נבחרי הציבור הללו, מלמדת הרבה על הרמה המוסרית שלהם. היא מלמדת על כך שהם מרגישים מורמים מעם, וגם על אי ההבנה שלהם שמנהיגות משמעותה קודם כל מתן דוגמה אישית. אבל ההפרה הכמעט סיטונית של הגבלות הקורונה על ידי נבחרי הציבור מלמדת עליהם עוד משהו חשוב - שהם אנושיים.

הגבלות ומגבלות הקורונה כבודן במקומן מונח, אבל בעוד שאפשר לציית לחלקן רוב הזמן, באמת שאי אפשר לציית לכולן, כל הזמן. שהרי, עם יד על הלב, ולצד הביקורת על התנהגות חלק מהפוליטיקאים, מי מאתנו לא הפר מאז חודש מרץ הנחיה כזו או אחרת של משרד הבריאות ושל המדינה? מי מאיתנו לא פרץ את גבולות אלף המטרים של הסגר? מי מאיתנו לא הסיר, ולו פעם אחת, את המסכה כשצעד ברחוב, חיבק את סבתו הקשישה או נשק לאביו המבוגר? זה בסדר, מותר להודות - גזירות הקורונה הן כאלה שהציבור לא יכול לעמוד בהן. או לפחות לא יכול לעמוד בכולן כל הזמן.

הכלל ש"אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה" הוא מנכסי צאן הברזל של התרבות היהודית. בחיבורו, "גזרות ותקנות" על מעמד החכם וסמכות הציבור", כתב חתן פרס ישראל, פרופ’ יעקב בלידשטיין: "בדרך כלל מצביעה אמירה זו על כפיפותם של חכמי ההלכה לציבור ועל כוחו של הציבור לסרב להוראת החכם או המוסד ההלכתי. דומה כי האִמרה נעשית שגורה יותר בפי הבריות בתקופה שסמכות חכמים מתערערת". ובמלים אחרות: לפי ההלכה הדתית הזו, הציבור אינו חייב בצייתנות גמורה להחלטות מנהיגיו. הדברים יפים המה לזמן הזה ותקפים גם לגבי ההנהגה הפוליטית, שממילא אינה חכמה במיוחד.

אבל לא רק ההלכה הדתית אומרת שאין להטיל על הציבור גזירות שהוא פשוט לא יכול לעמוד בהן. גם ההלכה המשפטית המודרנית של מדינת ישראל לוקחת בחשבון את הסוגיה.

כך, למשל, כשקבע ביהמ"ש העליון בשנות התשעים שכדי להכיר בעסקת מקרקעין יש צורך בהסכם כתוב וכי ללא מסמך בכתב המעיד על קיום עסקה במקרקעין העסקה איננה תקפה, הוא ציין כי "גישה מחמירה לגבי דרישת הכתב תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, ולכן יש מקום להקל באכיפת התחייבות במקרקעין" (עא 986/93).

ב-2010 דן ביהמ"ש העליון בשאלה מהם דמי הקיצבה להם זכאית אלמנה של אדם שעבד כמלצר. במסגרת הדיון עלתה השאלה האם המנוח צריך היה להירשם במוסד לביטוח לאומי ולשלם דמי ביטוח לאומי כתנאי לכך שהשכר שקיבל יילקח בחשבון בקיצבה שתקבל האלמנה. על כך כתבו השופטים: "חלק גדול מן העוסקים במלצרות הם סטודנטים או צעירים לפני שירות צבאי או לאחריו, הרואים זאת כעבודה צדדית או זמנית. ציבור זה, פעמים רבות אינו מודע לזכויותיו או נעדר כוח לעמוד עליהן. דרישה כי הם יירשמו במוסד לביטוח לאומי נראית כגזירה שהציבור המסוים לא יכול לעמוד בה". (2105/06).

אז בפעם הבאה שהממשלה מחליטה להדק את הסגר, או להטיל מגבלות חדשות ויצירתיות, כדאי לה מאוד לקחת בחשבון את הכלל שלפיו אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. כי הרי אין טעם להטיל מגבלות שאינן מיושמות בפועל ולא משיגות את מטרתן. ועל כך נאמר: מה הועילו חכמים בתקנתם?

2. ביהמ"ש העליון קיבל ביום רביעי החלטה צודקת כשפסל את החלטת המועצה המקומית קריית ארבע, לאסור על שחייה מעורבת לנשים וגברים ב"בריכת המריבה" ביישוב. השופטים הורו למועצה להקצות 12 שעות בשבוע לרחצה משפחתית מעורבת לשני המינים.

פסה"ד הוא, כאמור, צודק, אבל מי שרצה לקרוא אותו עד סופו, צריך היה לצלוח את ההתפייטויות של השופט יצחק עמית. עמית שהוא שופט מעולה, עשה לעצמו לאחרונה הרגל לתבל את פסקי דינו במיני משלים, רפרנסים ו"דאחקות" שלא תמיד ברור מה הן מועילות להבנת ההחלטה השיפוטית.

"קיץ. חם. אספלט הכביש מהביל. טיפות הזיעה ניגרות ממצחם של האנשים. מי הבריכה הציבורית כחולים וצוננים והבריכה כמו קורצת מעבר לגדר וקוראת לאנשים לרענן עצמם בטבילה במימיה. אך הבריכה נעולה וסגורה", כתב עמית והוסיף (בין היתר): "לא בוקעים ממנה מצהלות ילדים המתיזים מים זה על זה, וגם הדשא מסביב מתחיל להצהיב בשממונו ובשעמומו. זה לא כל כך נעים לראות בריכה סגורה, במיוחד בקיץ, במיוחד כאשר הילדים ספונים בבתיהם בחופש הגדול בימי הקורונה".

ההרגל של חלק משופטי העליון לתבל את פסקי דינם במיני התפלפלויות ספרותיות הוא לא חדש. בלט בכך מעל כולם השופט מישאל חשין המנוח שהחלטותיו היו פואטיות ומלאות במטאפורות ותקבולות, ציטוטים מהספרות המקומית ומספרות העולם. טקסטים משפטיים לא חייבים להיות יבשים או משמימים וזה בסדר גמור שהשופטים רוצים לעתים להתפייט כשהם כותבים על נושאים בעלי היבטים מוסריים וחברתיים.

אבל לעמית וחבריו כדאי לזכור שבסופו של דבר החלטה שיפוטית צריכה להיות בהירה ומשכנעת ושההתפלפלויות הללו לא תמיד תורמות להבנת ההחלטות. או במלים אחרות: הייתי ממליץ לשופטי העליון להתפלפל באופן מעט יותר מידתי ולזכור להתאים את האמצעי (הרטורי) למטרה. 

צרו איתנו קשר *5988