ההכרזה על הזוכים בפרס נובל: אל תצטערו על גרטה תונברג

ההחלטה להעניק את פרס נובל לשלום לתוכנית המזון של האו"ם זכתה לביקורת רבה שעיקרה - למה לא גרטה תונברג? דרור פויר מסכים שמדובר בבחירה שמרנית וטיפה משעממת והוא בטוח ש-100 מיליון האנשים ב-90 המדינות שהארגון מאכיל גם חושבים ככה

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א. יחסי שוודיה ישראל נמצאים אומנם בשפל מתמשך במישור הדיפלומטי, אולם במישור האנושי הפשוט ביותר, ואני מכוון לאותה סולידריות חמקמקה ומעורפלת בין בני אדם באשר הם, אפשר לומר שהשבוע באו השוודים לעזרתי והדליקו את אורות המגדלור בדיוק ברגע הנכון.

אין זה דבר של מה בכך; כשהלילה חשוך ואתה נאחז בקרש מרקיב שצף בקושי במים קפואים וסוערים, נסחף ללא כיוון או מטרה כשמסמרים החלודים הבולטים ממנו פוצעים את בשרך ומושכים את הטורפים, אין כמו אור של מגדלור המנצנץ במרחק כדי לאושש את הנפש. פתאום יש לאן לחתור, פתאום יש למה לשאוף, פתאום המים פחות קרים והמסמרים פחות חדים.

פרס נובל לחלל / איור: תמיר שפר
 פרס נובל לחלל / איור: תמיר שפר

אני מדבר כמובן על התזמון המושלם של האקדמיה המלכותית השוודית למדעים להכריז על הזוכות והזוכים בפרס נובל לשנת 2020 בדיוק כשאני פה בישראל נכנס כמו כולם לתקופת אחרי החגים. כל שנה הם מדליקים את אותו האור על אותו המגדלור בערך באותו זמן (כחודשיים לפני הטקס), אבל השנה המים יותר סוערים, המסמרים יותר חלודים, האפלה יותר מוחשית והכיוון פחות ברור. השנה הייתי צריך את האור הזה במיוחד, ואתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון, נכון?

השנה זהרו הזכיות בפרסי הנובל למרחקים והזכירו לכולנו שלא רק טמטום ושעמום ורוע ורעש ובערות וגזענות ושקרים ואלימות קיימים בארצנו ובעולם; לא פחות מכל אלה, יש גם יופי ומדע וחוכמה וסבלנות והתמדה וצפייה שקטה באדם ובחיידק ובטבע ובתא ובשמיים האדירים, מי דרך מיקרוסקופ, מי דרך טלסקופ, מי דרך ההתנהגות הכלכלית, מי דרך השירה; לא רק שיבוש וקלקול ומניפולציה וציניות יש בעולם, יש גם מי שמאכיל, שדואג, שאוהב; יש גם מי שממשיך לנסות לרפא, לשפר ולקדם את המין האנושי ולהבין את סודות היקום וסודות הנפש ולאתגר את כל מה שחשבנו למובן מאליו. די לבהות בתהומות! אפשר גם להרים את המבט אל הפסגות הנישאות ביותר, ומעבר להן, אל המקום שאליו חוקי הטבע בעצמם לא יכולים להגיע!

פרסי הנובל כמו טופחים על הכתף בחיבה ומזכירים לנו שלמרות העכשיו, יש הרבה במה להתגאות, אחרי הכול, לא כולם פוליטיקאים ואדמו"רים. פרסי הנובל הם האור שמסלק את החושך. טָאק גדול לחברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים על התזכורת.

ב. החברים מייקל הוטום, צ'ארלס רייס והארווי ג'יי אלטר זכו בפרס נובל לרפואה על גילוי נגיף ההפטיטיס C, הגורם לדלקת כבד נגיפית הנקראת על שמו. מחלה מדבקת וקטלנית שאי אפשר לספור כמה מאיתנו הרגה לאורך השנים. 30 שנה עברו מאז גילו השלושה את הנגיף, ומאז פותחו בדיקות לאבחון מהיר של המחלה, ובשנים האחרונות אפילו טיפולים יעילים למחלה שנחשבה חשוכת מרפא. חיסון עדיין אין. שלושים שנה אחרי הגילוי, 71 מיליון איש עדיין סובלים ממנה וכ-400 איש בשנה מתים ממנה בגלל חוסר נגישות לטיפול. נחשו מאיזה חלקים בעולם הם מגיעים.

קשה לדמיין כמה מאות מיליונים של חיים הצילו שלושת החברים, וכל ממשיכי דרכם. כמה סבל, כמה כאב וכמה צער נחסכו מהעולם בזכות מחקריהם. נכון שלא מסתמן - ולעולם לא יסתמן - מחסור בשלושת אלה, ובכל זאת - מדובר בכמות הצלות שאף גיבור-על לא יכול לזקוף לזכותו.

החברות עמנואל שרפנטייה וג'ניפר דודנא זכו בפרס נובל לכימיה על פיתוח "קריספר", השיטה המדוברת לעריכה גנטית, ו"השפיעו השפעה מהפכנית על מדעי החיים", לדברי ועדת הפרס.

השתיים (בפשטנות) הצליחו לזהות ולהבין את מנגנון ההגנה של חיידק הסטרפטוקוקוס מפני וירוסים - הוא מצליח "לחתוך" מעצמו את החומר הגנטי של הווירוס. ואז הצליחו להפוך את "מערכת החיסון" של החיידק לטכנולוגיה המאפשרת לערוך את ה-DNA, להיפטר מהחלקים הרעים ולהחליפם בטובים יותר.

עניין שיכול להיות מהפכני כל-כך שהשערות סומרות. הגנום שלנו כחומר גלם, איזה קסם. בינתיים, הטכנולוגיה רחוקה מאוד משימוש על בני אדם, אבל נעשה שימוש נרחב בצמחים ובחיות מעבדה והמחקר מתקדם במהירות משביעת רצון. בעתיד ניתן יהיה לפתח חיסונים, לשפר את חיי הבאים אחרינו ו"לערוך מחדש את האנושות". בעולם שנשלט בידי אנשי העבר, שרפנטייה ודודנא הניחו את היסודות לאדם העתידי. נותר רק לקוות שהטיוטה הבא תהיה טובה יותר.

ג. החברים פול מילגרום ורוברט ווילסון זכו בפרס נובל בכלכלה על מחקרם בנושא "שיפורים בתיאוריית מכרזים ומכירות פומביות", זה נשמע משעמם למדי, אבל השניים הבינו משהו חשוב על נפש האדם: ווילסון התמקד בפחדים שלנו והראה את "קללת המנצחים": אותו ספק שמנקר, האם שילמתי יותר מדי? ומילגרום התמקד בתשוקה והוכיח שלמוצר זהה יש ערך שונה עבור כל אחד. נשמע בנאלי, אולי, אבל כל צעד להבנת האדם הוא צעד חשוב. ווילסון ומילגרום ודומיהם מכניסים את הנפש האנושית לטבלאות האקסל. זו עבודה מלוכלכת, כן, אבל מישהו צריך לעשות אותה.

ומישהו צריך גם לא לעבוד, רק להסתכל על הדברים. אהבתי את שירת הטבע היפה והפסטורלית של לואיז גליק שזכתה בפרס הנובל לספרות. מהי השירה אם לא צעדים קטנים, מהוססים, על דף לבן וריק כמו הנצח, בניסיון להבין משהו על נפש האדם, על העולם.

כן, אנחנו אולי בסך הכול סלילי DNA הניתנים לעריכה. כן, נגיפים אולי עושים בנו שמות וההחלטות שלנו נובעות מפחדים לא רציונליים - אבל לפעמים, כמו באחד משיריה, אנחנו עוצרים את הכול וכורעים בצד השביל להתבונן בנמלים הניזונות מגוויית חרגול והוגים בסוף של הדברים. אני רוצה לראות סטרפטוקוקוס עושה דבר כזה!

פרס נובל לשלום הוענק לתוכנית המזון של האו"ם. הבחירה זכתה לביקורת רבה שעיקרה - למה לא גרטה תונברג? אכן, מדובר בבחירה שמרנית וטיפה משעממת, אני בטוח ש-100 מיליון האנשים ב-90 המדינות שהארגון מאכיל גם כן חושבים ככה. אני בטוח שכל הרעבים בעולם היו הרבה יותר שמחים אם פרס הנובל לשלום היה הולך לגרטה תונברג, אחרי הכול - הנאומים שלה מאוד מזינים. אם שופכים קצת מים חמים על חשבון האינסטגרם שלה ומערבבים, מקבלים יופי של ארוחה.

ד. את הטוב שמרתי לסוף. פרס נובל לפיזיקה תמיד היה האהוב עליי והקרוב לליבי מכל הפרסים, אבל השנה במיוחד - כל מקבלי הפרס זכו בו בזכות מחקריהם ועבודתם בתחום החורים השחורים, התופעה המסתורית ביותר ביקום הנפלא שלנו.

הוא הוענק לשלושה חברים, לרוג'ר פנרוז שהראה כבר לפני 55 שנה שחורים שחורים הם תופעה מתבקשת. כולם צחקו עליו, אמרו שזו טעות בחישוב, שזה בלתי אפשרי, שלא יכול להיות. אבל פנרוז צדק. יחד עם סטיבן הוקינג, הצליחו השניים להוכיח שבלב החור השחור מתקיים מצב סינגולרי, נקודה שמעבר לה חוקי הטבע המוכרים לנו מפסיקים להתקיים. פנרוז אף העלה את תיאוריית "הצנזורה הקוסמית", שלפיה היקום מסתיר מאיתנו, מאחורי אופק האירועים המפורסם, את המקום שבו הכול מפסיק. איזה רעיון יפה.

אנדראה גץ וריינהרד גנצל קיבלו את הפרס על גילוי החור השחור המסיבי במרכז הגלקסיה שלנו. מה שקודם היה לא יאומן ונחשב לטעות חישוב, הפך למציאות שאין לערער אחריה. מאז, אנחנו מגלים חורים שחורים בכל מקום. הם לקחו אותנו מעבר למובן, מעבר לנראה, מעבר לאפשרי, אל המקום שאליו אי אפשר להגיע. הם הפכו את המדומיין ליומיומי.

פתאום יש לאן לחתור, פתאום יש למה לשאוף, פתאום המים פחות קרים והמסמרים פחות חדים.

הרהור: ווילסון ומילגרום ודומיהם מכניסים את הנפש האנושית לטבלאות האקסל. זו עבודה מלוכלכת, כן, אבל מישהו צריך לעשות אותה.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988