על חורבות קיבוץ האון שנושק לכינרת יקום בקרוב יישוב קהילתי. או עיירת נופש לעשירים

הוא נולד לפני 71 שנה על גדות הכינרת עם פריים לוקיישן • אבל הפרדסים נעקרו, החובות נערמו, ואפילו חוות היענים לא התרוממה בסוף • היום נותרו בו רק 48 קשישים, שממתינים לראות אם קיבוץ האון ייוולד מחדש כיישוב קהילתי למשפחות צעירות או יהפוך לעיירת נופש לעשירי ישראל

השער הצהוב של קיבוץ האון, השוכן לחוף הדרום־מזרחי של הכינרת, עוד לא הספיק להיסגר מאחורינו, וכבר הכול נראה קצת מוזר, כאילו הגענו לעולם אחר. נדמה שהמקום חסר חיים, אבל לא לגמרי נטוש. קצת כמו גַלעֵד ישן שמישהו בא לפעמים להבריש ממנו את האבק שהצטבר. המדשאות רחבות הידיים המוכרות מכל קיבוץ קצוצות, אבל צהובות כמעט לגמרי. השבילים סדוקים, שבורים. חלק מהמבנים קרסו אל תוך עצמם מרוב ריקנות. פה קרס גג, שם התמוטט קיר. לא עושה רושם שמישהו ממהר לפנות את השברים. מדי פעם אפשר לראות בית מטופח, כזה שיש בו חיים. חדר האוכל סגור כבר 20 שנה, קרשים חוסמים את החלונות. בית הכנסת נעול, גם הצרכנייה. רוצה לקנות חלב? סע לצמח. שער מיותם עומד בפאתי מגרש כדורגל. בריכות מים שמישהו הציב פעם לנוי עומדות ריקות ויבשות. הכלבים לא נובחים לעברנו, רק מביטים בנו בתמיהה.

מאחד הבתים יוצאת חברת קיבוץ מבוגרת וחשדנית. מה אתם עושים פה, היא חוקרת. נעים מאוד, אני אומר, שמי דרור. "אני לא מוכנה לשתף פעולה עם כתבות, כבר נמאס לנו מכל הכתבות", יורה הקיבוצניקית ונעלמת בזעף מאחורי הדלת. חברת קיבוץ אחרת, חביבה בהרבה, מטיילת עם כלב אבל גם היא לא מוכנה לשוחח. "נשבר לנו החלום", היא אומרת. מי שבכל זאת מדבר איתנו, זורק משפט קצר ולא מסכים להצטלם. אני לא מופתע. שנים של מאבק התישו את הקהילה הקטנה והלא מאוחדת.

כמעט 20 שנה עברו מאז החליטה ממשלת ישראל לפרק את קיבוץ האון, שקרס תחת חובות כבדים, למכור את נכסיו, לחלק את אדמותיו ולהקים במקומו יישוב קהילתי (פעם שנייה שהחלטה כזו מתקבלת מאז קום המדינה). אבל מאז ועד השבוע לא קרה פה שום דבר מלבד סחבת אטית ומייסרת, מבנים שקרסו, חברויות שנהרסו, ממשלות שהתחלפו, פקידים שהתערבו ועיתונאים שמגיעים פעם בכמה שנים להתעניין - בכל פעם שיש תחושה שהפעם, סוף סוף, משהו מתקדם. זו גם הסיבה שאני הגעתי. מכתבה לכתבה הולכים חברי קיבוץ האון ומתמעטים (בקצב ממוצע של חבר לשנה). השכונה היחידה שגדֵלה בקיבוץ, מספר כל קיבוצניק את אותה בדיחה עגומה, היא בית העלמין. הגיל הממוצע של החברים הוא יותר מ-70. מספרם - 48.

הכול שומם למראה, אבל אם ממשיכים ללכת בשביל הסדוק מגיעים לשורת הבתים האחרונה, זו שממש נושקת למי הכינרת. זה שיכון הוותיקים של הקיבוץ. גם כאן, למרבה הצער, עומדים חלק מהבתים ריקים. כמה מהתושבים הצעירים קצצו קצת מהעשבייה הגדולה והסבוכה שגדלה על שפת המים, פתחו את הנוף והפכו את השביל הישן לטיילת קצרה ונהדרת על חוף הכינרת המלאה והשלווה. המראה מרחיב לב ומרגיע ראש. הפער בין המיקום המושלם (רוצה לומר, הפריים לוקיישן) של קיבוץ האון לבין מצבו האומלל דוקר בעין. איך יכול להיות, אתה שואל את עצמך, הרי מדובר באחלה נדל"ן שבעולם!

וזאת פחות או יותר השאלה: מה עושה מדינת ישראל עם הנדל"ן המטורלל הזה? בקרוב ידעו חברי האון אם על חורבותיו יקום יישוב קהילתי שמיועד לתושבי האזור והצפון, כזה שילדים ירכבו בו על אופניים וצחוקם יהדהד בשביליו המשופצים כל הדרך אל הצרכנייה הפתוחה; או שהמגרשים שלו יימכרו לכל המרבה במחיר וכך תיווצר לעשירי ישראל עיירת נופש מנקרת עיניים. השאלה השנייה שעולה כאן: איך יכול להיות שחולפות כמעט 20 שנה בין החלטה למעשה? והשאלה הראשונה שצריכה להישאל: איך נכשל הקיבוץ ככה?

האון. 280 מגרשים מחכים לשיווק / צילום: איל יצהר
 האון. 280 מגרשים מחכים לשיווק / צילום: איל יצהר

כמויות מסחריות של חוסר מזל

אז מה קרה שם בקיבוץ האון שגרם למדינה לרצות לפרק אותו? על זה קל לענות: ניהול גרוע, אבל ממש גרוע. ההיסטוריה העסקית שלו היא רצף כמעט לא הגיוני של מיזמים כושלים, החלטות תמוהות, השקעות לא אחראיות, פנטזיות חסרות סיכוי, הלוואות גרועות בריביות גבוהות וכמויות מסחריות של חוסר מזל משווע.

"כל מה שנגעו בו פה התחרבש", אומר ירח פארן (82), ההיסטוריון הלא רשמי של הקיבוץ ("החברים נתנו לי את התואר"). אנחנו פוגשים אותו במשרדו הקטן, שם הוא עובר ומתייק בארכיון שהקים כל פיסת מידע שהצטברה מאז הוקם האון ב-1949. "זו עבודה אטית מאוד", הוא מודה. אנחנו מעיינים בספר החגיגי שיצא לכבוד חגיגות ה-70 של הקיבוץ. נראים בו חלוצות וחלוצים עושים דברים חלוציים לאללה; חורשים תחת אש סורית, בונים, נוטעים, שותלים, קוטפים, גודדים תמרים, חוגגים חגים, בונים מדינה. הם באמת עשו פה דברים גדולים, באון, הם פשוט לא עשו אותם כל כך טוב.

פארן ואני עוברים על רשימת הכישלונות הארוכה. "בשנות החמישים ניסו לפתוח נגרייה, ונכשלו. בשנות השישים שתלו פה פרדסים, שנכרתו. בשנות השבעים שתלו פה כרם. דווקא הלך טוב, עד שאחרים השיגו אותנו. אנחנו היינו מוציאים טונה אחת לדונם והמתחרים היו מוציאים חמישה־שישה טונות לדונם. הכרם נסגר. בשנות השבעים השקיעו פה בבריכות דגים. השקיעו המון כסף, אבל זה נכשל. הקימו את כפר הנופש חניון האון, בצמוד לקיבוץ. גם הוא עבד יפה עד שהסתבכנו עם הוצאות על המבנה המרכזי, לקחנו הלוואות שלא הצלחנו להחזיר".

האון בימי הקמתו. "עשו פה דברים גדולים, אבל לא עשו אותם טוב" / צילום: איל יצהר
 האון בימי הקמתו. "עשו פה דברים גדולים, אבל לא עשו אותם טוב" / צילום: איל יצהר

רגע, אני מבקש מפארן, תן לקחת אוויר בין התרסקות לכישלון. פארן לא מרחם, לא עליי ולא על הקיבוץ שהוא מתגורר בו כבר 60 שנה. בשנות התשעים החליטו באון להקים את ענף היענים: הם גידלו אלפי יענים כדי להשתלט על שוק עורות היענים העולמי ועל הדרך למכור את הבשר והביצים. "זה סיפור אחר לגמרי", אומר פארן, "לזה דווקא היה פוטנציאל". כאן נכנס אלמנט המזל (או חוסר המזל). בשנת 1994 נפל שלטון האפרטהייד. החרם הכלכלי על דרום אפריקה בוטל, וזה זעזע את שוק היענים העולמי.

חברי הקיבוץ שחטו כ־5,000 בעלי כנף לשווא. "בדיוק כשהתחלנו להרוויח", אומר פארן. מנגד, בקיבוץ האון הוטלה ביצת היען הגדולה בעולם. עוד דוגמה לכישרון הניהולי של חברי האון וליכולת הזיהוי שלהם: בשנות השבעים הקיבוץ היה שותף שווה עם קיבוץ מבוא חמה באתר המרחצאות חמת גדר, וזה היה שותף איתו בחניון האון. חברי האון לא התרשמו מהמעיינות החמים. אין כמו חניון האון שלנו, חשבו, למה שניתן למישהו אחר להרוויח עליו? וביטלו את השותפות. מה קרה מאז? לחמת גדר מגיעים כחצי מיליון איש בשנה, פי עשרות מונים מהמבקרים בכפר הנופש של האון, המכיל כ-400 מיטות סך הכול.

קיבוץ האון הוא לא הקיבוץ היחיד שנפל כמובן. אלה היו שנות הקריסה הגדולה של מאות קיבוצים. המדינה חילצה את הקיבוצים, מחקה להם חובות והגיעה לשלל הסדרים מפנקים. רוב הקיבוצים עלו מאז על דרך המלך, אבל אפילו פה לא היה לחברי האון טיפת מזל. במסגרת ההסדר עם הקיבוצים נמחקו מהחוב של האון כ-50 מיליון שקל ונקבע החזר של כמיליון שקל בשנה. "כשעשו את הסדר הקיבוצים", כך פארן, "תפסו אותנו בשנים טובות יחסית וקבעו לנו החזר גבוה, שהקיבוץ לא הצליח לעמוד בו. גם בהסדר השני לא עמדנו".

שנים של ריביות גבוהות על החלטות גרועות חרצו את גורלו של האון. עד היום מתווכחים ותיקי הקיבוץ ומי שכבר עזבו אותו אם ניתן היה להציל את המצב. אם היו נזכרים בסוף שנות השמונים אולי אפשר היה להציל את שנות התשעים, אבל כנראה שלא.

הגישה לחוף בכפר הנופש של הקיבוץ. "פסטורליה מתעתעת" / צילום: איל יצהר
 הגישה לחוף בכפר הנופש של הקיבוץ. "פסטורליה מתעתעת" / צילום: איל יצהר

"נישאר בסלאמס שלנו"

בסוף שנות התשעים הופרט הקיבוץ. אבל גם זה לא שיפר את מצבו. המריבות הפנימיות קרעו אותו מבפנים, דבר לא תפקד. ב-2001 מונה לו ועד שהחברים לא נתנו לו לעבוד. ב-2002, אחרי שלמרות כל ההסדרים נותר לו חוב של כ-70 מיליון שקל, החליטה ממשלת שרון לפרק את הקיבוץ, צעד כמעט חסר תקדים, שקרה עד אז רק בקיבוץ משמר דוד (ליד מזכרת בתיה). חמש שנים עברו ודבר לא קרה, עד שוועדה בין־משרדית החליטה ביולי 2007 - כבר ממשלת אולמרט - לפרק את הקיבוץ לפי המתווה הבא: הבנקים ויתרו על כשליש מחובותיו, יותר מ־20 מיליון שקל; האחזקות שהיו לו בתנובה נמכרו; 2,400 דונם קרקע - חקלאית ומגורים - הוחזרו לרשות מקרקעי ישראל. הקרקע החקלאית של הקיבוץ, הכוללת מטעי בננות, תמרים, גידולי שדה, ציוד ועוד, נמסרה לתאגיד הכלכלי האזורי משקי עמק הירדן (שקנה את שאר החובות בכ-40 מיליון שקל) בהסכם ל-20 שנה. חברי קיבוץ רבים מצאו את עצמם עובדים כשכירים אצל שכניהם ושותפיהם בעבר ונושיהם בהווה. גם זה לא תרם לתחושה, אף שיישובי עמק הירדן היו הנושה הנוח ביותר שהקיבוץ יכול היה לקבל.

שטחי המגורים נמסרו לרמ"י תמורת 14 מיליון שקל, חלק מהכסף יועד לתשלומי פנסיה לחברי הקיבוץ (2,400 שקל בחודש לחבר). על הקרקעות שנמסרו אושרה הקמת 280 יחידות דיור, ואלה עומדות היום בלב הוויכוח - לצעירים או לעשירים?

עוד בהסכם: הדירות של חברי הקיבוץ - 38 בתי אב - נרשמו על שמם, והם רשאים למכור, להשכיר או להוריש אותן כרצונם. הם גם קיבלו אופציה להרחיב את הדירות עד 160 מ"ר בלי תשלום דמי היוון - חתיכת הטבה. זה אומר שיש להם 500 מטר על שפת הכינרת, שהם למעשה מיליוני שקלים.

הזמן ממשיך לעבור. ב-2008 נמכרה תחנת הדלק שהייתה שייכת לקיבוץ לדור אלון, ואילו כפר הנופש, חניון האון, נמכר לחברת נפטא של טייקון האנרגיה והנדל"ן קובי מימון (איירפורט סיטי, ישראמקו, נצבא) ב-25 מיליון שקל - מחיר מציאה. החניון משתרע על 63 דונם ומימון רכש 53 דונם נוספים הצמודים לו ומיועדים גם הם לתיירות. כניסתו של מימון העירה שלל פחדים בקרב התושבים, במרכזם ניסיונות השתלטות שלו על הקיבוץ עצמו. לא פחד מנותק מהמציאות. רבים מעשירי ישראל כבר לטשו עיניים אל הנדל"ן היוקרתי. מלבד מימון, חמי פרס בדק אפשרות לקנות את כל הקיבוץ בחתיכה אחת ולהפוך אותו לכפר נופש עבור עובדי קרן הון־הסיכון פיטנגו. יש עוד הרבה טייקונים שמרחרחים, אומרים לי גורמים ברמ"י. אחוזה על הכינרת, מה רע? אפשר גם להבין למה האפשרות הזאת מאיימת על קיבוצניקים מבוגרים, אנשי עמל ויזע שהקיזו פה דם ורואים את עמלם הופך ריביירה להייטקיסטים וספקולנטים.

חדר האוכל הנטוש. עומד סגור כבר 20 שנה / צילום: איל יצהר
 חדר האוכל הנטוש. עומד סגור כבר 20 שנה / צילום: איל יצהר

ייתכן שהכול היה יכול להיגמר אחרי כל המחיקות וההיוונים, אבל למה לעשות פשוט אם אפשר לסבך? שני גורמים תקעו מקלות בגלגלי הפיכת הקיבוץ ליישוב קהילתי. את המקל הקטן תקעו חברים כמו אבי זהבי וזיגי שרמן, שעשו כל שביכולתם כדי למנוע את ביטולו. במשך כעשור הוציאו צווי מניעה לאסיפות, תבעו, נתבעו, הגיעו פעמיים לבג"ץ. שוב ושוב נדחו, שוב ושוב הפסידו. בדרך הצליחו לריב עם כולם. ההחלטה הסופית לפירוק קיבוץ האון התקבלה ביולי 2011 בידי שלושה שופטי בית המשפט העליון, שפסקו כי הוא יפורק וסיווגו ישונה ליישוב קהילתי. השופטים גערו בעותרים.

אני פוגש את זיגי שרמן (69), האופוזיציונר הנצחי. אנחנו יושבים מול ביתו, על שפת הכינרת. בנו, אדם, מנכש עשבים מהאגם, חתולים כעורים למראה מנשנשים גוויית שפמנון מרקיבה ומצחינה. "אין דבר מרגיע יותר ממים, ירוק ומישהו שעובד", אומר שרמן ונכנס רגע הביתה. זיגי שרמן (שם מסרט של אורי זוהר) הוא אולי אופוזיציונר בלתי נלאה, איש עקשן, שש אלי קרב, ככל הנראה לא מהאהודים בקיבוץ, אחד שדופק את הראש בקיר ולא תמיד מקבל את המציאות של הקיבוץ כפי שהיא. אבל הוא היחיד מכל חברי האון שהציע לנו כיבוד: מים צוננים, תה צמחים, תמרים ועוגת תפוחים.

יש לי חיבה בסיסית לאנשים כמו שרמן. "אני פלאח", הוא חוזר ואומר.מבחינתו התמונה פשוטה: משקי עמק הירדן ועשירי ישראל חמדו את אדמות האון ועשו יד אחת עם המדינה כדי להכשיל את הקיבוץ, לנפח את חובותיו ולהשתלט על נכסיו. לדעתו, כולם רק מחכים שהזקנים יעברו מן העולם. הוא לא מציג הוכחה ואני לא מצאתי ראיה לדבריו, אם כבר להפך: ההסדר נבחן ואושר שוב ושוב על ידי רשם האגודות השיתופיות, התנועה הקיבוצית, משרד החקלאות, המועצה האזורית, הבנקים, משרדי רואי חשבון וגם בתי המשפט השלום, המחוזי והעליון - כמו גם רוב חברי האון. ההסדר נדיב מאוד עבור הקיבוץ - שכשל חרוצות, נזכיר - אשר כל נכסיו המועטים לא כיסו אפילו חצי מהחוב. אבל את שרמן שום דבר מזה לא ישכנע. "אנחנו הוותיקים נישאר בסלאמס שלנו", הוא אומר, "וככה יהיה הרבה יותר לחץ על החברים למכור".

קטונתי מלשפוט מי צודק, אבל בקהילה קטנה וטעונה כל כך זה בטח לא קל להיות לבד באופוזיציה. כך, לדוגמה, אחרי שנדחתה עתירתו האחרונה לבג"ץ נגד הקיבוץ, רמ"י, המועצה וסך הכול עשרה נתבעים שונים, חייב אותו בית המשפט לשלם הוצאות לכל הנתבעים. כולם ויתרו, חוץ מנתבע אחד: קיבוץ האון. אפילו אשתו, מספר שרמן, כועסת עליו. זהו, אני אומר לשרמן, נראה שהפסדת, אולי תנוח? "חיילים ותיקים לא מתים", הוא אומר, "הם נמוגים".

חבר הקיבוץ זיגי שרמן. במשך כעשור ניסה למנוע את פירוקו בתביעות חוזרות ונשנות, ונדחה / צילום: איל יצהר
 חבר הקיבוץ זיגי שרמן. במשך כעשור ניסה למנוע את פירוקו בתביעות חוזרות ונשנות, ונדחה / צילום: איל יצהר

"הקיבוץ עזב אותנו קודם"

אנחנו חוזרים ל־2012. האון מופרט ומרושש, המריבות והמצוקה הכלכלית גרמו לחברים לעזוב, והפיצויים לעוזבים רק הגבירו את המצוקה והמריבות. גם העובדה שהקיבוץ נאלץ לשלם על עורכי הדין של זהבי ושרמן, שתבעו אותו, לא שיפרה את האווירה או מילאה את הקופה. הנוף נשאר פסטורלי, אבל החיים הפכו עכורים. עשור שלם התבזבז על מריבות.
גם זה אלמנט חוזר בתולדות קיבוץ האון: הוא לא היה רק כישלון עסקי ומנהיגותי, אלא גם כישלון חברתי חרוץ. אני משתדל להיות אדם רציונלי, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שעל קיבוץ האון יושב נאחס רציני. הם כמו המלך מידאס, רק הפוך.

כבר בשנתיים הראשונות לקיומו נאלץ הקיבוץ הצעיר לעקור ממקומו שלוש פעמים. "הכישלון הראשון", אומר פארן, "היה בקבוצות הראשונות שהגיעו לאון, ב-1949; הייתה קבוצה של פולנים והונגרים, אליהם חיברו חבר'ה מההכשרה בכינרת. הם ממש לא התחברו. ב-1951, כשהיה פילוג בתנועה הקיבוצית, כמעט חצי עזבו את הקיבוץ, ופה נשארו רק הנעבעכים. אחר כך הגיעו גרעינים מהתנועה המאוחדת, אבל לא התחברו לוותיקים וגם הם עזבו. הוותיקים חשבו שהקיבוץ צריך להתנהל בשוויון אריתמטי, שבו כולם מקבלים אותו הדבר. הם לא הבינו שרוסו כבר אמר שכל אחד נולד אחר. גם בשנות השבעים, אחרי מלחמת ההתשה, היה משבר חברתי גדול מאוד וחצי מהקיבוץ עזב".

מבחוץ האידיאל של 'כל אחד לפי יכולתו ועל פי צרכיו' נשמע נהדר. מה נדפק?
"אספר לך סיפור. פעם הייתי מחסנאי בקיבוץ וכל חבר היה מקבל שני סבונים בשבוע. צריך או לא צריך, קיבל שני סבונים. מה קרה? היו חברים שהצטברו להם עשרות סבונים. העניין הוא שזה עשה את חברי הקיבוץ לאימפוטנטים. אמרו שכל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, ואז קבעו שעובדים משש עד שלוש. אלה כל היכולת שלך? באמת? ומה אחר כך? חקלאים לא עובדים משש עד שלוש, זה מגוחך. עבדנו בכרם ובשלוש המזמרות נפלו מהידיים. כולם אותו הדבר. אבל אם אני רוצה ללמוד, למה אתם מורידים לי את הראש?".

ואז נוצרת נכאות הרוח. הרי למה להצטיין?
"בדיוק. ולבו של הניהול הגרוע היה האסיפה הכללית. נניח מרכֵּז המשק קבע תקציב מסוים כי זה מה שהיה יכול לתת, ואז אמרו חברים 'אנחנו רוצים עוד', בלי להתחשב. הניהול היה לא חכם ולא זהיר. זה יצר מעמדות בין המנהלים לפועלים".

כשאני משוחח עם חברים אחרים בקיבוץ ועם כאלה שעזבו אותו בעבר, כולם מתארים את אותה תמונה של פילוג חברתי מתמשך, שההפרטה רק חשפה וכיערה עוד יותר. קצת כמו שהקורונה עשתה לישראל. "נשארנו לבד", אמרה לי הקיבוצניקית החביבה עם הכלב מקודם. "פתאום חברים שלך מילדות לא מדברים איתך", אמר לי חבר אחר.

"כשקיבוצניקים רבים", תרם לי שלישי את משפט המחץ, "הם מתחילים להתנהג כמו מושבניקים". גלי המריבות והעזיבות זעזעו את הקיבוץ. מי שלא עזב, התעטף בשתיקה חשדנית. "אני עזבתי את הקיבוץ ב-2003", אומר לי אחד, "הייתי האחרון מהכיתה שלי שנשאר. הקיבוץ עזב אותנו הרבה קודם". "זה היה כמו הריבים האידיאולוגיים של שנות החמישים", אמרה לי בת ממשיכה שסורבה לחברות, "רק יותר נורא, כי הכול על כסף".

האון בימי הקמתו. "חבורה שלא הבינה איפה היא חיה" / צילום: איל יצהר
 האון בימי הקמתו. "חבורה שלא הבינה איפה היא חיה" / צילום: איל יצהר

סינון שימנע מושבת מיליונרים

הגורם שתקע מקל גדול יותר בגלגלי הפיכת הקיבוץ ליישוב קהילתי היה רשות מקרקעי ישראל בכבודה ובעצמה, או יותר נכון היועץ המשפטי שלה לשעבר יעקב קוינט. לפי ההסכם שנחתם ב-2012, רמ"י תוכננה לשווק את אותם 280 המגרשים דרך מכרזים (בכפוף לוועדת קבלה, כפי שמותר ביישובים בפריפריה) והתקבולים אמורים היו לכסות חלק מהחובות. אם תוכל לשווק כל אחד מהם במיליון שקל - מדובר באחלה של דיל למדינה.

הסיפור המשיך להסתבך כשמנכ"לה לשעבר בנצי ליברמן הצליח לשנות במהלך 2014-2013 את שיטת השיווק של המגרשים. הוא הוציא את השיווק של 100 המגרשים הראשונים מידי רמ"י ונתן אותו לחטיבה להתיישבות (הזרוע המבצעת של הממשלה להקמה וביסוס של התנחלויות ביהודה ושומרון ויישובים בגולן, בנגב ובגליל). המטרה: ליצור גרעין מייסד "אמיתי" ליישוב הקהילתי המדובר, וכל זאת ללא מכרז ובהנחה גדולה. המשמעות: הרוכשים שהחטיבה תמליץ עליהם ישלמו בין חמישית לשליש משווי הקרקע - הפסד של עשרות מיליונים למדינה. לזה קוינט לא היה מוכן. חמש שנים עמד כחומה בצורה, עד שעזב לנהל את רשות החברות. סלע המחלוקת היה סעיף בהסכם בין קיבוץ האון לרמ"י מ-2012, הקובע כי היא תשווק את קרקעות הקיבוץ בשיתוף עם המועצה האזורית. שום צד לא הסכים לסגת, והכול נתקע.

קוינט סירב להגיב לכתבה, אבל ראש מועצת עמק הירדן עידן גרינבאום בכלל לא סירב. אנחנו פוגשים אותו בלשכתו רחבת הידיים. האטרקציה המרכזית: משקפת צפרים מקצועית ליד החלון. אני רואה אנפה אוכלת דג.

"התנהלות רמ"י מחפירה וביזיונית. פשוט ככה", אומר גרינבאום. "יש 280 יחידות דיור במקום אטרקטיבי בישראל. השאלה היחידה היא אם יוקם כפר נופש לעשירי ישראל או יישוב קהילתי לבני ובנות עמק הירדן, טבריה והצפון. עמדת המועצה: לא נאפשר לשווק מגרשים לכל המרבה במחיר. הדרך הנכונה היא לבנות יישוב קהילתי. בהסכם כתוב שהשיווק יהיה בהחלטה משותפת של המועצה ושל רמ"י. אנחנו תלויים זה ליד זה. הם לא יכולים בלעדיי ואני לא יכול בלעדיהם.

"מי שהוביל את הקו הלעומתי היה ינקי קוינט, שאמר לי: אני תפקידי לא לבנות יישובים, אלא לשווק קרקע בכמה שיותר כסף. עזות רוח. אמרתי לו שזו פשיטת רגל מוסרית. יש עוד תפקידים למדינת ישראל".

ואכן, רק אחרי שקוינט עזב הגיעו הצדדים לפשרה. "אחרי החגים", אומר גרינבאום, "נסכם עם הרשות כמה יחידות ישווקו בשלב א', ונתחיל לפרסם. אנחנו והחטיבה להתיישבות נבנה את הגרעין המייסד של היישוב, 120-100 משפחות שיקימו מוסדות ומסורות חדשות, יתחברו עם הוותיקים. ואחר כך, כשזה יתבסס, תשווקו למי שתרצו". לשיטת גרינבאום, קהילה מגובשת תהיה סוג של מנגנון סינון שימנע מושבת מיליונרים. "יהיה עצוב מאוד אם זה יקרה", הוא אומר. אנחנו מסתכלים על התכנון ליישוב החדש. "אני מחפש אנשים שבאמת רוצים לגור פה, לא להחזיק וילה לסופ"שים. זה כבר קורה במקומות סביב הכינרת.

ברשות מקרקעי ישראל מציירים נרטיב מעט שונה. התרחיש של מושבת מיליונרים לחוף הכינרת, אומרים לי, לא מציאותי. האמת שהביטוי המדויק שבו השתמש בכיר שם היה "בולשיט חרטא ברטא". למה לא מציאותי? בזכות מנגנון ועדות הקבלה האזוריות, הנהוג ביישובים בנגב ובגליל שבהם פחות מ־400 תושבים. מי שיהיה מעוניין לגור באון יצטרך לעבור ועדת קבלה ובהמשך גם מי שירצה לרכוש שם בית. עם זאת, הם מציינים, המתווה מבקש "לשמור על אינטרס הציבור בכך שהקופה הציבורית לא תחסר".

מה שעוד יאפשר בקרה על אופי היישוב, לדבריהם, הוא שהשיווק ייעשה בהדרגה, בפעימות של 50 יחידות דיור.

בניגוד לטענתו של גרינבאום, ברמ"י טוענים שהגרעין הראשון, שייבנה בשיתוף החטיבה להתיישבות, ימנה 60-50 יחידות בלבד, ולא 120-100 כפי שציפו במועצה. כשנתיים אחר כך יתחיל השלב השני. "זה בהחלט מדאיג", אומר גרינבאום כשאני מבשר לו את הבשורה. "אנחנו סבורים שהמספר צריך להיות כ־100 כדי לבנות גרעין מוצק ליישוב". על זה, מצהירים ברמ"י, אין ויכוח: "אנחנו מחליטים", אומר לי בכיר.

"אני אופטימי זהיר", אומר גרינבאום, "זו עדיין מדינת ישראל, כן? אבל כבר רואים באופק את תחילת עבודות הפיתוח והסכמה. בתרחיש האופטימי בקיץ 2021 כבר יכולות לבוא לכאן המשפחות הראשונות".

ברמ"י שותפים לאופטימיות בנוגע להתחלת הפרק הבא בחיי האון. עכשיו הכול בידיים של המועצה ושל החטיבה להתיישבות. "מבחינתנו", אומר תומר ברקין, מנהל מחוז צפון ברשות, "אפשר להתחיל מחר. יש הסכמים, יש הבנות, אנחנו מוכנים ורוצים לקדם הקמת יישוב חדש, לפי כל הכללים. לדעתי הגענו להסדר מאוזן ונכון שיאפשר לכל הציבור, מדן ועד אילת, להשתתף".

הדבר היחיד שחסר, אומרים ברמ"י, זו בקשה של המועצה והחטיבה להתיישבות לקבלת הקצאת קרקעות, "אנחנו מחכים להם יותר משנה". "הבקשה מוגשת בימים אלה", אומר גרינבאום, "מקווים שעד סוף השנה נקבל את ההרשאה לשיווק יחידות לגרעין המייסד".
התנאי היחיד של רשות מקרקעי ישראל, וזה כנראה יהיה סלע המחלוקת הבא הוא שתהליך המיון, הראיונות וקבלת ההחלטות של החטיבה להתיישבות ייעשה בשקיפות, זאת כדי למנוע יישוב המיועד לתושבי הסביבה בלבד. "הקמת יישוב חדש מאפס על גדות הכינרת", אומרים ברמ"י, "זו הזדמנות מיוחדת. חשוב לנו לפתוח אותו ולתת הזדמנות לכלל הציבור".

ראש מועצת עמק הירדן עידן גרינבאום. "התנהלות רשות מקרקעי ישראל מחפירה וביזיונית" / צילום: איל יצהר
 ראש מועצת עמק הירדן עידן גרינבאום. "התנהלות רשות מקרקעי ישראל מחפירה וביזיונית" / צילום: איל יצהר

"פה כולם מפסידים"

בחזרה לקו המים בקיבוץ האון. אנחנו עומדים רגע בשקט. מולנו, בצפון האגם, אפשר לראות את טבריה משתפלת מההר אל החוף. המקומות האומללים, אני חושב מחשבה מקורית מאוד, אומללים כל אחד בדרכו.

מימין לבתי הוותיקים עדיין עומדות 90 יחידות דיור רעועות שאמורות להיהרס בשלב הראשון של האכלוס המצופה. בינתיים גרים שם סטודנטים ממכללת כינרת וחבורה קטנה של היפים שמשלמים גרושים, כ-1,600 שקל בחודש, תמורת בתים ישנים ומתפוררים על גדות הכינרת. אנחנו פוגשים את אורי חדד מאשקלון, שמספר שהתגלגל לפה במקרה ועכשיו שוקל להישאר. הוא רשום לאוניברסיטת תל אביב אבל גם כך הכול בזום. הוא לא נראה לי כל כך מתלבט. הוא די החליט.

איזה זולות מטורפות. ים וחם וציפורים ושקט. השער אמנם נעול, אבל אפשר להגיע. פה ושם אנחנו פוגשים אנשים שבאו לשחות, החתולים עדיין רבים על הגווייה המרקיבה של השפמנון. מרחוק, זוג על חסקה. "הפסטורליה מתעתעת", אני נזכר במשפט שאמר לי זיגי שרמן. משם אנחנו הולכים דרומה דרך החוף אל כפר הנופש הסגור. יש כמה צעירים שהגיעו ויושבים על קצה שובר הגלים במרחק, אבל הכול שקט מאוד. מוזר להיות לבד בכפר נופש.

מה צופן העתיד ליישוב הקהילתי שיוקם על חורבות הקיבוץ הכושל שפורק? להערכתי, אם נחזור בעוד כמה שנים, האון המתחדש יהיה יישוב לעשירים בלבד וכמעט שאין מה לעשות נגד זה. לבנאדם יש בית על הכינרת והבית שווה המון, מי ימנע ממנו למכור? אותו הדבר קרה ביישובים אחרים בסביבה, כמו כינרת, מגדל, תל קציר. עצוב שככה נגמרים הדברים.

"מבחינתנו הכול נגמר כבר ב־2002, עם החלטת הממשלה", אומר לי ירח פארן. "לא הייתה לנו ברירה אלא להבין. לא הייתה שום אפשרות להציל את הקיבוץ. לא היו פה מספיק אנשים, לא הייתה הנהגה, אפילו ועד לא הצליחו לבחור פה. כל האזור ניסה לעזור, אבל החבורה הזאת לא הבינה איפה הם חיים. עם 48 איש, ש-45 מהם לא יכולים לנהל אפילו קיוסק של מסטיקים, אפשר להחזיק קיבוץ?

"לי באופן אישי נשבר החלום. אין מה לעשות. רצינו לחיות כאן, אבל אי אפשר היה".

חבר הקיבוץ ירח פארן. "אפילו ועד לא הצלחנו לבחור" / צילום: איל יצהר
 חבר הקיבוץ ירח פארן. "אפילו ועד לא הצלחנו לבחור" / צילום: איל יצהר

איך חיים מ־2,400 שקל?
"עם ביטוח לאומי זה כבר 5,000. שמע, לא ראיתי מישהו פה שרעב ללחם או שחסר לו דבר כולל נסיעות לחו"ל והחזקת רכב. זו לא רַחֲבוּת, אבל זה בסדר גמור. צריך לנהל את משק הבית בזהירות ובחוכמה".

בטח קשה לחיות בחבורה שהולכת ומתמעטת בקיבוץ שמתפרק תוך מריבות?
"כן, אבל זה מה שיש ועם זה מסתדרים".

לא מנצחים?
"אין מנצחים, פה כולם מפסידים, הגעתי הנה כי חשבתי - ואני חושב על היום - שזו צורת החיים אולי הכי טובה שיש. הבעיה היא שאין עם מי לחיות אותה. פעם היו מגיעים לקיבוץ מאידיאלים של תנועות הנוער. זה נגמר. קלטנו משפחות מהעיר שהאידיאל לא עניין אותן, רק הדשא. ככה הקיבוץ מפסיק להיות קיבוץ. כן, נשבר החלום, אבל אני אוהב את האון ונשאר פה".

אחרי כל מה שסיפרת, מה אתה אוהב?
"יש לי פה חברים שאני נהנה מחברתם, נוף שאין בשום מקום. אני חי לא רע, מסתפק במועט, מה שנותנים זה מספיק. אין לי הורים עשירים שתומכים בי, כן? היו לי פה חיים עצמאיים, עבודה מעניינת שהייתי מסור לה, משפחה. אני אופטימי, אשתי אומרת שיש לי מחלה כרונית, פרפטום אופטימיזמוס, אופטימיות שלא נגמרת: אחרי כל מה שקרה, אני רואה יישוב פורח עם ילדים שיחזרו להתרוצץ בדשא".

צרו איתנו קשר *5988