טראמפ הביא מזרח תיכון חדש, ואין חזרה לאחור

מנהיגי האמירויות ובחריין הצטרפו אמש (ש') למברכים את ביידן וקמלה האריס, אבל מדינה אחת בלטה בהיעדרה: ערב הסעודית. המלך סלמאן ויורש העצר מוחמד בין סלמאן בירכו אתמול את נשיא טנזניה על בחירתו מחדש, את מלך קמבודיה על יום העצמאות של ארצו אבל הודעת הברכה לביידן טרם הגיעה. לסעודים קשר הדוק עם טראמפ, שאת ביקורו הבינלאומי הראשון כנשיא עשה בריאד. הקשרים ומכירות הנשק התעצמו, וגם משבר רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, לא פגע בכך באופן משמעותי. הצפי הוא כי הברכה תגיע בכל זאת בימים הקרובים, אולי לאחר ההודעה הרשמית האמריקאית, אבל העיכוב הוא גם איתות לביידן, על החשדנות כלפיו.

עבדאללה ג'נייד, עיתונאי ופרשן בחרייני ("אל איתיחאד" ו"סקיי ניוז") אמר כי ברור שיש שינוי ושהוא משמעותי, אבל מוקדם מדי להעריך מה יהיו המהלכים של הממשל החדש. "גם הדמוקרטים מאמינים בקשר חזק ויציב עם מדינות המפרץ, ויודעים את חשיבותו, לכן לא נראה שהשינוי כלפיהן יהיה דרמטי". הוא מעריך שהשליטים במפרץ ימתינו להתפתחויות ואומר כי יש חשיבות מכרעת למינויים של ביידן ולכוורת המדינית שיבנה. "אני לא שותף לביטויים חריפים ודאגת יתר של כמה מהפרשנים הערבים, ולא לשמחה המתפרצת של פרשנים מתנגדי טראמפ - המפתח הוא סבלנות, קשר עם וושינגטון והכנת צעדי תגובה למהלכים אם יהיו".

פקיד בכיר באמירויות אמר כי המעורבות העמוקה של דונלד טראמפ וצוותו במהלכים במזרח התיכון, והשינויים והמהלכים שהובילו, ישאירו את חותמם, אך הביע חשש מפני שינוי מדיניות בעניין איראן. בשיחה עם "גלובס" הוא אומר כי הוא בטוח שג'ו ביידן ייקח את הזמן ולא יעשה שינויים דרמטיים בטווח הקרוב לפחות. לדבריו תזמון המהלך של ההסכם עם ישראל בטרם בחירות הוכח כעת כנכון מאוד, והממשל החדש לא יוכל להתעלם מהברית האסטרטגית הזו, בבואו לדון בנושאים שעל הפרק. לרבות איראן. הוא הודה כי החשש הגדול במפרץ הוא מחזרה להסכם גרעין עם המשטר בטהראן, שיאפשר לו להשתקם כלכלית וצבאית ולחזק מחדש את תמיכתו הכספית והאחרת בארגוני טרור באזור.

טראמפ שינה את הכיוון המדיני במזרח התיכון

ואם נשוב לטראמפ ומורשתו באזורינו: בפאנל בכנס העיתונות באילת לפני ארבע שנים נשאלו המשתתפים ובהם עבדכם, מה ניתן לצפות מהנשיא הנבחר דונלד טראמפ ביחס למזרח התיכון וישראל. מקצת המשתתפים העריכו שלא ישנה הרבה כי הממסד הפוליטי שם לא יתן לו, ותשובתי הייתה שעם כל מגרעותיו, עשוי לעשות שינוי של ממש, בגלל היותו בלתי צפוי ואאוטסיידר. ואכן טראמפ שינה את המזרח התיכון, ומבחינת ישראל בעיקר לטובה, ואת רוב השינוי הזה לא ניתן יהיה להחזיר לאחור. ובכל זאת במדינות המפרץ יש דאגה רבה מהחלפת השלטון בוושינגטון, כשהסיבה העיקרית לכך היא היחס לאיראן.

ממשל טראמפ, בעבודה נמרצת של חתנו של הנשיא ג'ארד קושנר והשליח ג'ייסון גרינבלאט, שינה את הכיוון המדיני של המזרח התיכון. בעבר היו עוד כמה נקודות מפנה כאלו, כאשר הבולטות היו האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו בשנות ה-90 שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית והעלו את פתרון שתי המדינות כאפשרות היחידה. אירועים מכוננים נוסף היה כישלון שיחות ברק-ערפאת, האינתיפאדה השניה ב-2000 וגלי הפיגועים, שחיסלו את תמיכת רוב הציבור הישראלי בשתי מדינות ואת האמון בפלסטינים.

מאז היו לא מעט ניסיונות מו"מ ודיונים, אך הלחצים האמריקאים של ממשל אובמה, למשל, רק הובילו למבוי סתום. במישור הכלל מזרח תיכוני עשה אובמה (וסוזן רייס היועצת לביטחון לאומי שמינה) את המהלך שדחף את מדינות המפרץ לזרועותיה המושטות של ישראל - הסכם הגרעין עם איראן. המפרציות הבינו שהן לא יכולות לסמוך רק על ארצות-הברית והתרשמו מאוד מעמידתו האיתנה של בנימין נתניהו נגד ההסכם, לרבות הגעה לנאום בקונגרס בניגוד לעמדת הבית הלבן. הקשרים הביטחוניים החשאיים פרחו מאז, וגם אלה הכלכליים בדרכים עוקפות של חברות בינלאומיות.

עם עליית טראמפ לשלטון, מצא נתניהו אוזן קשבת לכיוון המדיני-כלכלי שלו. ראשית בסוגיית איראן התבצע סיבוב פרסה מוחלט של המדיניות האמריקאית, נסיגה מהסכמי הגרעין והטלת עיצומים חריפים נגדה, שהביאו את המשטר באיראן למשבר כלכלי ופוליטי חמור. חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד משמר המהפכה שטיפח את ארגוני הטרור במדינות ערב, היה ההשלמה הצבאית למהלכים התקיפים נגד איראן. עם זאת, במפרציות, ובעיקר הסעודים, התאכזבו מאוד מהתגובה האמריקאית הפושרת למתקפה על מתקני הנפט של סעודיה ב-2019 שמיוחסת לאיראן ולגורמים מטעמה. באופן פרדוקסלי זה היה עוד גורם שסייע להפשרה בין המפרציות לישראל - ולו ברמה המעשית של רכש מערכות הגנה מפני מתקפות כאלה בעתיד. הסכמי השלום שנחתמו עם ישראל הביאו לשינוי דרמטי במצב הגיאו-פוליטי במפרץ, כאשר לישראל בפועל דריסת רגל ביטחונית מול דלתה האחורית של איראן. גם עסקת מכירת ה-F35 היא במובן הזה איום אסטרטגי על איראן, ולכן יתרונותיה גדולים על החסרונות.

המבקרים טענו היא כי היציאה האמריקאית מהסכמי הגרעין גרמה דווקא להאצת העשרת האורניום והתקרבותה של איראן לפצצה. אלא שבפועל איראן חזרה לאותה נקודה שהייתה בה לפני ההסכם, רק חלשה בהרבה, נתונה במשבר כלכלי חריף ובעמדה נחותה בהרבה במשא ומתן להסכם משופר.

גם מול הפלסטינים שינה טראמפ את הגישה ב-180 מעלות. הוא הנשיא הראשון שעמד בהבטחת טרום הבחירות הקבועה של המועמדים לנשיאות והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, בירת ישראל. המהלך הזה הביא לניתוק יחסים דה פקטו מהצד הפלסטיני, לתגובות חריפות (אבו מאזן לטראמפ: יחרב ביתק) ומכאן ההידרדרות הייתה מהירה. וושינגטון הפסיקה את מענקי הסיוע הן לרשות והן לאונר"א, תוך שהיא מקבלת את העמדה הישראלית ולפיה ארגון הסיוע של האו"ם מנציח את הפליטות הפלסטינית, שמשמעה אי קליטתם במקומות שהם נמצאים, אי שיקום מחנות הפליטים והותרת התקווה חסרת הסיכוי לשיבה. דווקא ישראל ניסתה למנוע הפסקה מוחלטת של המענקים - בעיקר בהיבט הביטחוני שלהם. הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, שטיפלה בפלסטינים, חדלה לפעול וכך גם הנציגות הפלסטינית בוושינגטון.

ברקע הדברים נמשכה מלאכת הכנת תוכנית המאה - תוכנית השלום הכולל במזרח התיכון של ממשל טראמפ. הצגתה התעכבה זמן רב, בין השאר, בגלל המשבר הפוליטי בישראל, ולבסוף הובאה בשני שלבים. השלב הכלכלי שהועלה בוועידה בבחריין (רמז למוכנות של מדינות המפרץ להשתתף בה ובכלל) ובו תוכנית כלכלית שלה שותפות רוב מדינות המזרח התיכון בתחומים מגוונים, ובהיקף של עשרות מליארדי דולרים. הפלסטינים דחו אותה מראש, אף שהיה בה נתח נאה מאוד של פיתוח כלכלי וחברתי עבורם (בהיקף שפרסמנו לראשונה ב"גלובס").

התקרבותה של הקדנציה של טראמפ לסיומה הביאה עוד שני צעדים דרמטיים. האחד הצגתה של תוכנית המאה בוושינגטון בנוכחות נתניהו ואנשיו ובה הכרה עקרונית בזכותה של ישראל על יהודה ושומרון (והגולן) ומעשית על השטח המיושב היהודי בהן - כ-30% מהגדה. לנתניהו ניתן היתר מותנה לסיפוח השטחים הללו, אך האמריקאים השהו את ההיתר הסופי. כאן הגיע אקורד הסיום, הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין ובהמשך גם סודאן. המשמעות הרחבה של הסכמים אלה היא בפועל, ניתוק הבעיה הפלסטינית מהשלום של מדינות ערב האחרות עם ישראל - מכה שהחריבה את המסד של המדיניות הפלסטינית הנתמכת על ידי החרם הערבי.

המבקרים טוענים כי המהלכים הללו הרחיקו את הפיתרון של הבעיה האמיתית הישראלית-פלסטינית. אלא שהבעיה הזו נמצאת במבוי סתום מתמשך של שנים רבות ולא נראה שיש ממנו מוצא. בקרב הפלסטינים הולכים ומתרבים הקולות לשינוי מדיניות ולחשיבה כלכלית יותר שתביא לקידום הפלסטינים תוך הסתייעות בהסכמים עם המפרציות, ולהחלפת ההנהגה. מהלך שיקרה בקרוב לאור גילו המתקדם של אבו מאזן.

ביידן צפוי לחדש את הקשרים עם הרשות הפלסטינית

המהלכים האלה שינו לחלוטין את תמונת המצב במזרח התיכון, ויתרונו של הנשיא החדש בהיכרותו העמוקה עם מנהיגי האזור ובקיאותו בחומר. זאת בניגוד לאובמה למשל שחוסר נסיונו במישור הבינלאומי בלט והיה הרקע למה שרבים מגדירים ככשלון המדיניות האמריקאית באזורנו בתקופתו.

ומה יכול ביידן לעשות? במישור הפלסטיני ההערכה היא כי הוא יחדש את הקשרים עם הרשות הפלסטינית ואת הסיוע הכלכלי-ביטחוני. ב"גלובס" פרסמנו כי הרשות בדרך לרדת מהעץ של אי-לקיחת כספי המסים מישראל. אנשיו של ביידן ובראשם מי שמיועדת להיות מזכירת המדינה סוזן רייס, ינסו לקדם את חידוש השיחות עם ישראל וינסו לכפות הקפאת בנייה בהתנחלויות בתמורה. רייס עשויה לנסות לבטל את ההכרה הרשמית בהתנחלויות, אך לא בטוח שתצליח. עם זאת, את השגרירות ביידן לא צפוי להחזיר לתל אביב, וסביר שהממשל ימתין למהלך השינוי הפוליטי האמור להתרחש ברשות. נזכיר אבו מאזן הודיע על כוונה לקיים בחירות לפרלמנט בקרוב, ואולי אחר כך לנשיאות.

מול איראן המצב מורכב הרבה יותר. רייס הייתה אחת משושבינות ההסכם עמה, ומאלה שדחקו לחתום עליו אף שלא הכיל הגבלות על הסיוע לטרור ועל תוכנית הטילים של איראן. הצפי הוא כי וושינגטון תחל במגעים שקטים ראשית מול השותפות האחרות להסכם, ובהמשך גם מול איראן כדי לבחון את הדרך לכינון הסכם משופר. טראמפ עצמו היה מוכן להסכם חדש, וכעת איראן בעמדת מיקוח חלשה יותר בזכות הלחץ האמריקאי וגם ההסכמים האסטרטגיים של ישראל עם המפרציות.