בנפול טראמפ אל תתאבל: דווקא האינטרס ארוך-הטווח של ישראל הוא המחייב אותה להיאנח לרווחה

אינני חושב שהטעיתי את קוראיי כאשר הבעתי כאן את דעתי, ב-17 באפריל, שדונלד טראמפ ינוצח בבחירות לנשיאות.

"טראמפ יפסיד לא רק בגלל מומיו, או אופיו, או נטייתו לפלג ולסכסך", כתבתי. "אני אפילו אינני מבסס את התחזית על סקרי הימים האחרונים… לא זו הסיבה לתחזית, מפני שסקרים עולים ויורדים, כמו מדדי הבורסה שטראמפ אוהב לצטט. הסיבה היא בריאות האוכלוסייה. בהתקרב הבחירות הכלליות של חודש נובמבר, עניין עיקרי אחד יעיק על האמריקאים: בריאותם. הוא יעיק לא רק עליהם, כי אם גם על כל חברה אנושית אחרת".

קוראים אחדים הואילו לכתוב ולהציע לי חרקירי למחרת נצחונו הבלתי נמנע של טראמפ.
אבל אני אינני טוען כאן לאשראי, או על כל פנים, לא לאשראי מופרז. טראמפ אומנם הובס, וזה העיקר בבחירות לנשיאות. אבל אני חזיתי באותה הרשימה עצמה נחשול של תמיכה במפלגה הדמוקרטית. כתבתי שטראמפ יפסיד "אולי בשני שלישים של המדינות". לא רק מפלתו, כי אם גם מפלת מפלגתו תהיה "היסטורית", כתבתי.

הנחשול לא התנחשל, והמפלה, צורבת כאשר הייתה, לא הייתה "היסטורית". ג'ו ביידן ניצח חד-משמעית בזירה הארצית. בזמן כתיבת הרשימה הזו, חמישה ימים לפני פרסומה, היה לביידן יתרון של ארבעה מיליון קולות ויותר במניין הכללי. אבל בארה"ב בחירות אינן מוכרעות בזירה הארצית אלא בכל אחת מן המדינות.

במדינות שהיטו את הכף לטובת ביידן, הפרשי ניצחונו היו קטנים עד גיחוך; אותו גיחוך שעוררו הפרשי ניצחונו של טראמפ ב-2016. בבחירות שבהן הצביעו לפחות 150 מיליון בני אדם, שינוי של כמה עשרות אלפי קולות היה מספיק כדי לשנות את התוצאה. ארה"ב חצויה כמעט שווה בשווה. ב-2016 המטוטלת נעה ימינה, עכשיו היא נעה שמאלה, ב-2024 היא עשויה לחזור ולנוע ימינה.

להיאנח לרווחה, באופן דיסקרטי

רוב הישראלים הצטערו על תוצאות הבחירות בארה"ב. בישראל טראמפ נתפס כבעל ברית נאמן, שהנחיל לישראל הישגים דיפלומטיים יוצאים מן הכלל, וקרא תיגר על המוסכמות שהנחו את קשרי ארה"ב-ישראל. בעולם השורות התחתונות לא הייתה סיבה לישראלים להתחרט על העסקה עם טראמפ.

הייתי רוצה להציע ניחומים לאבלים, ברצינות, ללא אירוניה. אני חושב שטעות היא לשפוט את היחסים הבינלאומיים באמצעות שורות תחתונות או מאזנים רבעוניים. גם אם רוב הישראלים משוכנעים שטראמפ הועיל לעניינם, הם אינם צריכים להצטער על הליכתו. התארכות נוכחותו עמדה להסב נזק בלתי-הפיך לארצו ולבעלות בריתה. אנשים אומנם קרובים אצל עצמם, אבל דווקא האינטרס העצמי ארוך-הטווח של ישראל הוא המחייב אותה להיאנח לרווחה, אם גם באופן דיסקרטי.

דונלד טראמפ הוא פלגן ומחרחר ריב. זו נוסחת הפוליטיקה שלו. באמצעותה הוא עלה, באמצעותה הוא משל, ובאמצעותה הוא היה קרוב להפליא להישאר בשלטון. בהנהגתו, ארה"ב נקרעה לגזרים. התפרים של חברתה עמדו בעיצומה של פרימה. טינה, תרעומת, שנאה, קנאה, זדון ושמחה לאיד נעשו המאפיינים העיקריים של השיח הציבורי. מידת הרחמים, במובן של אמפתיה, נעלמה מחיי הציבור.

ישראלים כנראה לא יתרשמו מרשימת המומים הזו. הם מכירים אותה מקרוב. אבל בארה"ב היא הגיעה בשנים האחרונות אל שיאים לא-מוּכָּרים. טראמפ נתן את הטון וסימן את הדרך. דמוניזציה קיצונית של יריבים פוליטיים, עלבונות אישיים מסמרי שיער וניבולי פה שעליהם הורים נוזפים בילדיהם, נפלטו יום אחר יום מציוצי שש-בבוקר של נשיא ששנתו נדדה ובני מעיו המו.

הנשיא הזה קרא תיגר על מוסדות הרפובליקה, על חוקיה, על בתי המשפט שלה, על כללי ההתנהגות האזרחית שלה. בשם הצורך""לייבש את הביצה" הוא ניהל מלחמה נגד אמות מידה של מקצועיות ושל ציוויליות בשירות המדינה; הוא הרס אפילו מראית עין של הפרדה בין אינטרס לאומי לאינטרס מפלגתי ואישי.

נשיא במלחמה בלתי פוסקת

הוא התנער מבעלות ברית היסטוריות של ארה"ב, שלחמו איתה כתף אל כתף בשוחותיהן של שתי מלחמות עולם ושל המלחמה הקרה. זו האחרונה נועדה להגן על הדמוקרטיות מפני התפשטות הקומוניזם הסובייטי. קשה להעלות על הדעת עניין אחד המעסיק את טראמפ פחות משותפות הגורל של הדמוקרטיות.

איבתו לכל סוג של שיתוף פעולה רב-צדדי, שבמרכזו עומדת הסכמה רחבה, הביאה אותו להסתלק מהסכמי האקלים של פריז ומארגון הבריאות העולמי. מועט הספק שארבע שנים נוספות היו מעמידות במבחן את המשך קיומה של ברית נאט"ו ואת היחסים המיוחדים עם ידידות ותיקות במזרח אסיה ובאוקיאנוס השקט.

אבל האיום הגדול ביותר ריחף, בעצם מוסיף לרחף, על ארה"ב עצמה. נשיא מגדף ומקלל אינו יכול לקרוא ברצינות לאחדות השורות. נשיא, שבעיניו הפוליטיקה היא מלחמה בלתי פוסקת, אינו מסוגל נפשית ומעשית לקרוא לשביתת נשק בסוף מערכת בחירות. ארה"ב זקוקה לפסק זמן, לארכת נשימה, כדי להתאושש מן הסחרחורת של השנים האחרונות. היא זקוקה להזדמנות לנסות ולהשיב על כנן את אמות המידה של התנהגות אזרחית.

התאוששותה של אמריקה חיונית לכולנו, אם יש לנו עניין בשיורה של הדמוקרטיה המערבית. אין תחליף למנהיגות אמריקאית, גם כאשר ידה של אמריקה רועדת, גם כאשר היא מאבדת מכוחה ומביטחונה העצמי. הדמוקרטיה שלנו עומדת עכשיו במאבק קיומי נגד מעצמות טוטליטריות וסמכותניות: בראש ובראשונה סין, וגם רוסיה ואיראן. התבדתה ההנחה שרק מנהיג סמכותני אנטי-ליברלי כטראמפ יוכל להנהיג את המאבק הזה.
לישראלים אבלים: שלומה של אמריקה חשוב לישראל לאין ערוך יותר משלומו של דונלד טראמפ. אני מציע לא לקרוע קריעה.