כאוס של בחירות: יריבים מתחברים, אחים תוקפים והבוחרים הערבים מחוזרים

כשראינו את מליאת הכנסת מאשרת את פיזורה בקריאה טרומית, לא נותר לנו אלא להיזכר בדבריו של ח"כ אורי אורבך ז"ל מ-2014, שדייק כאילו תיאר את המחזה שנגלה לעינינו השבוע בכנסת: "כש-84 חברי כנסת הצביעו הרגע בד פיזור הכנסת, פרצו חלק מחברי האופוזיציה במחיאות כפיים. רבים מהם לא יהיו כאן אחרי הבחירות. באביב הם לא ישובו חזרה. אבל הם שמחים, כי הכנסת היא אולם תיאטרון ייחודי: כשהשחקנים זורקים את עצמם מהבמה הם גם מוחאים כפיים לאות הוקרה. רק הקהל בבית עצוב. אולי כי הוא שילם על הכרטיסים".

סקרי עומק שנערכים במפלגות בשבועות האחרונים משקפים את המיאוס של הציבור הישראלי מממשלת האחדות. 60%-65% משיבים לסוקרים שלממשלת נתניהו-גנץ אין עוד זכות קיום, למרות משבר הקורונה הבריאותי והכלכלי. זה הרקע למהלך של יו"ר כחול לבן בני גנץ ללכת כל הדרך - עד לביצוע האיום הראשון בחייו כפוליטיקאי, ולתמוך בפיזור הכנסת בקריאה טרומית.

ועדיין מוקדם לנבא את התפרקות ממשלת האחדות מסיבה אחת פשוטה, השניים שנמצאים מרחק לחיצה על כסא המפלט, ראש הממשלה בנימין נתניהו וגנץ, כלל לא מעוניינים בבחירות בזמן הקרוב. גנץ היה רוצה להגיע קרוב ככל הניתן למימוש הרוטציה ולא לצאת למאבק פוליטי, שצפוי לקזז את כוחו המנדטורי לפחות בחצי, ונתניהו כבר לא מסתיר את זה שהוא רוצה חיסונים לפני בחירות. עובדה שהוא חזר עליה בשתי ההצהרות שנתן לתקשורת לפני ואחרי האיום של גנץ.

ההיסטוריה מלמדת שבין הצבעה על פיזור הכנסת בקריאה טרומית או ראשונה לבין הצבעה על החוק בקריאה שנייה ושלישית יכולים להתהפך עולמות. ב-2012 זה קרה בן לילה. הכנסת עמדה להעביר את הצעת החוק לפיזורה בקריאה ראשונה, על רקע זה ששאול מופז כינה את נתניהו "שקרן". בבוקר קמו אזרחי ישראל לבשורת אחדות. זה החזיק רק 70 ימים. אז, וגם היום - אם נתניהו או גנץ יחליטו ללחוץ על הבלמים, לא בטוח שיישמטו כאן לסתות.

לנתניהו יש בשרוול קלף בדוק, שאפשר לכנות אותו "סגולה" למשיכה באף של פוליטיקאים מיומנים יותר ופחות - הקלף הביטחוני. הוא שלף אותו אז מול מופז עם האיום האיראני, ובהיסטוריה הקרובה יותר השתמש בו כדי להחזיק את נפתלי בנט בממשלה. איומים מצפון ומדרום כבר הוזכרו השבוע בנאום נתניהו, וגנץ כשר ביטחון לא יוכל להתעלם מהם.

למעשה, לוח הזמנים הפוליטי חזר להיות תלוי בקלף של נתניהו. מה שעבד בעבר צפוי לעבוד שוב, ובטח מול מפלגת הרמטכ"לים הממלכתית. רק צריך שיהיה מי שמאמין לו בקצה השני.

מי יחזור לפוליטיקה ומי יהיה נשיא?

עם התחממות מערכת הבחירות על אש קטנה-גדולה צפים ועולים שוב שמות חדשים וישנים שמבקשים לנסות את מזלם בזירה כפוית הטובה. ציפי לבני מתלבטת אם לחזור למערכת הבחירות לכנסת ה-24 בסיועו של יואל חסון. גם חברי כולנו לשעבר (וגם בהווה - יפעת שאשא ביטון), שלנוכח המצב הכלכלי החמור, חושבים על אקזיט חדש-ישן בתקן מפלגה "חברתית" במרכז. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שקיבל בבחירות הקודמות הצעה לראשות מפלגת העבודה מעמיר פרץ, מחשב גם הוא את דרכו לפוליטיקה וכך גם האלוף במיל' גיורא איילנד.

בינתיים כולם על הגדר. מחכים שהבחירות ממש יגיעו. יש הזדמנות אחת לפרוץ במערכת בחירות ומומנטום הוא שם המשחק. יספרו על זה מנסיונם אורלי לוי אבוקסיס ויפעת שאשא ביטון, שבסקרים שנערכו לפני הזמן הצליחו לספק מספר יפה של מנדטים, שלא תאם את המציאות.

יו"ר העבודה עמיר פרץ מכין את הקרקע למכירת שלד המפלגה לכל המרבה במחיר או בתנאים. השבוע הכשיר את העובדה שוועידת המפלגה תבחר את הרשימה וכן תאשר את הסכמי החיבור העתידיים, ובן רגע מחק עשרות אלפי מתפקדים שנותרו חסרי כוח והשפעה.

בשלב הבא יתחיל המשא ומתן. בכחול לבן לא ממהרים לתת לפרץ שני מקומות בעשירייה, כפי שהיה רוצה, בטח כאשר מצב המנדטים בסקרים רחוק מלהשביע את רצונם של החברים הנוכחיים, או לספק להם מקום עבודה בכנסת הבאה. אם המו"מ לא ימריא, אולי איזנקוט יקבל את השלד לטובת הקמת מפלגת המרכז הנרקמת מאחורי הקלעים. פרץ בעצמו צריך לפעול בשני מגרשים בו-זמנית: מצד אחד להכין את עצמו לבחירות לנשיאות בכנסת הבאה ולא להסתכסך בדרך עם 120 בוחריו העתידיים, ומצד שני להישאר על הגלגל.

הבחירות לנשיאות הן אירוע עם יותר מדי נעלמים עכשיו ולכן תופעת הסלבס שרצים למשכן, כמו יהורם גאון, היא בעיקר אתנחתא תרבותית מנאומי הבחירות שמצפים לנו מעכשיו ועד להקמת הממשלה הבאה.

בפועל, מי שמנצח מאחורי הפרגוד בדרך כלל הם פוליטיקאים לשעבר או מכהנים ולא חביבי הקהל, חביבים ככל שיהיו. זאת כנראה הסיבה שיו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג (המועמד שטרם הציג מועמדותו) לא יוצא עדיין בהצהרות גדולות.

כשבנט פתאום תוקף את האח לפיד

ימינה שומרת על יציבות מפתיעה בסקרים, למרות שבשבוע האחרון עברה טלטלות מימין ומשמאל. מצד אחד יו"ר האיחוד הלאומי בצלאל סמוטריץ' שהכריז שאביגדור ליברמן הוא לא פרטנר לממשלה, מצד שני ח"כ מתן כהנא שהכריז שכולם שותפים, גם מרצ.

עד עכשיו העמימות עליה שמרו בנט ואנשי מפלגתו הצליחה לשמר את המפלגה במקום השני בסקרים. אבל ככל שהבחירות יתקרבו - זו בדיוק התדמית שינסו בליכוד לקלף ממנה ומנסים כבר היום - דחיפה לימין העמוק או לשמאל.

מקורבים ובעלי עניין טוענים שההכרזות על ריצה משותפת עם סמוטריץ' צפויות להחזיק עד לרגע לפני הגשת הרשימות. שם ייעשה חישוב מסלול מחדש ובסופו עשוי השותף למצוא את עצמו בחוץ, נאבק חזרה להקים מפלגה מימין לימינה. בנט במקרה הזה אולי ישמור את המנדטים מהמרכז, אבל באחת יכול לאבד את הבייס הדתי-שמרני. מי שיתגייס קרוב לודאי לטובת הקמפיין של מפלגת הציונות הדתית המחודשת יהיה נתניהו שישמח לראות את ריסוק ימינה.

השבוע במליאה ניסה בנט לעשות ליאיר לפיד את מה שנתניהו עושה לו מאז 2013 - הצמד שם ליריב והברח את הבוחרים. בנט האשים: "יש מכנה משותף בין לפיד ונתניהו. שניהם עוסקים בפוליטיקה יומם וליל. שניהם עוסקים בהפצת שנאה". לפיד חבש מסכה ופניו לא נראו, אך ניתן רק לשער שהוא הופתע. לפיד ובנט לא אויבים ומאחורי הקלעים יש מגעים כל הזמן. לא בטוח שהיכולת של נתניהו לעלוב בפרטנר פוליטי אפשרי ואחר כך לבקש לחבק אותו, תעבוד גם על לפיד.

היהודים נזכרו במצביעים הערבים

המאבקים הפנימיים בתוך הרשימה המשותפת בין יו"ר הרשימה איימן עודה וח"כ אחמד טיבי לבין יו"ר רע"ם מנסור עבאס, עושים טוב למגזר הערבי והופכים אותו למחוזר.

לראשונה הסוגיות שמעסיקות את המגזר עולות לסדר היום של כל המפלגות - האלימות, הסדרת הבנייה והחינוך. זה התחיל בהחלטה של נתניהו להגיע לוועדה למיגור הפשיעה במגזר של ח"כ עבאס, שגרמה למנהיגי מפלגות נוספות להתעניין. גם אלו בשמאל, שזנחו את הפנייה למגזר והותירו את השטח כולו לטיפול המשותפת.

בזמן שבמרצ תקועים בשלב עריכת הסקרים אם לשלב נציגים ערבים ברשימה, יו"ר ימינה איילת שקד הקימה השבוע את מטה הערבים של המפלגה בכפר ברא. אחרי שפנו אליה נציגים בכירים במגזר מכפר קאסם, באקה אל גרביה וטייבה וביקשו ממנה הבטחות לטיפול בסוגיות הבוערות ובראשן הפשיעה. הסוגייה הפלסטינית לא עלתה על השולחן.

לא סתם עבאס לא מסתיר את יכולתו ורצונו לשתף פעולה עם כל מפלגה על המפה הפוליטית, ככל שהיא תסייע לו בטיפול בבעיות המגזר ולא משנה מה היחס של אותה מפלגה לסוגיית שתי המדינות.

בימיה הטובים של המפד"ל היו לה לא מעט מצביעים ערבים (ימי זבולון המר ויוסף בורג). מפלגת העבודה שלטה בחברה הערבי ביד רמה בימיה הטובים וגם מרצ יכולה להיזכר בערגה במנדט או שניים שהגיעו אליה מקרב המצביעים דוברי הערבית.

המשחק נפתח מחדש, והרשימה המשותפת מודאגת ובצדק מזליגת המנדטים למפלגות היהודיות, ששוב ישימו את המגזר איפשהו בסדר העדיפויות שלהן.

שקד שניסתה לטפל באלימות במגזר הערבי כשהייתה שרת משפטים יחד עם השר לביטחון פנים אז, גלעד ארדן, אך לא זכתה אז לשיתוף פעולה של בכירי המגזר. היום נראה שהדרישה לאכיפה באה מהשטח ולכן אולי אפשר רק לקוות שהדרך לטיפול ומיגור תהיה אפקטיבית יותר.