הדיון על חוק כפיית חיסון הוא בלתי מבוסס ומזיק

אתחיל מהסוף: הדיון הסוער שמתנהל בימים האחרונים בתקשורת ובמדיה החברתית בשאלת כפיית החיסון נגד קורונה הוא בלתי רלוונטי ומזיק.

הוא בלתי רלוונטי, מכיוון שהנחות הבסיס שלו מוטעות לחלוטין. ראשית, הדיון מערבב בין השאלה האם מדינת ישראל יכולה לכפות חיסון על אזרחי המדינה, לבין השאלה האם ראוי שתעשה זאת. התשובה לשאלה הראשונה היא כן - בנסיבות המתאימות מדינת ישראל בהחלט יכולה להעביר חוק חובת חיסון.

השאלה השנייה מורכבת יותר, והתשובה לה היא ככל הנראה לא: הטלת חובת חיסון מחייבת הוכחת איזון מידתי בין הפגיעה שתיגרם לזכויות הפרט לבין התועלת שתיווצר עקב הכפייה. התשובה לשאלה הזו, המשפטית, של איזון ראוי, נשענת על מידע עובדתי, שאת רובו אין לנו בשלב זה: כמה יעיל החיסון בטווח הארוך? כמה מנות חיסון תהיינה בכלל זמינות בשלב הראשון? כמה אנשים יסכימו להתחסן ללא צורך בכפייה?

חשוב להבין שהשימוש בחובת חיסון מחייב את המדינה להוכיח כי ללא הכפייה לא ניתן להשיג היענות לחיסון. כמו כן, כאשר מדברים על חובת חיסון, אין הכוונה דווקא, או בכלל, לתפיסתם של אנשים ברחוב וחיסונם בכוח, אלא על קביעת תמריצים - שליליים וחיוביים - לחיסון. למשל, שלילת תשלום ימי מחלה ממי שיחלה בקורונה לאחר שסירב להתחסן, או תוספת קצבה למי שבחר להתחסן. כאמור, גם השיח על שימוש בתמריצים כאלה אינו רלוונטי בשלב זה.

החיסון לקורונה צפוי להגיע לישראל בכמויות קטנות ובטפטוף. בשלב הראשון יהיו מנות חיסון אך ורק למי שירצו להתחסן, ואף זאת רק מתוך קבוצות מתועדפות. ההמלצה הרלוונטית היום של הגוף המייעץ של אזור אירופה בארגון הבריאות העולמי, למדינה כמו ישראל, היא לחסן קודם כל את עובדי הבריאות, וגם מתוכם את אלה הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר, וכן קשישים לפי מפתח תיעדוף שייקבע - של גיל למשל (מהקשישים יותר בסדר יורד) או סיכון (למשל דרי מוסדות תחילה), וגם אז רק את מי שיהיה מעוניין. הצפי הוא שהביקוש יגבר משמעותית על ההיצע, בטח ובטח בשלב הראשון, ולפיכך נושא הכפייה לא יהיה רלוונטי כלל.

בנוסף, הגעתו האיטית של החיסון לישראל תאפשר ללמוד רבות משלב חיסון אחד לבא, להפיק לקחים, להתאים את שיטת התיעדוף טוב יותר וגם להרגיע את חששות הציבור באשר לבטיחותו.

עד כאן מדוע הדיון בלתי רלוונטי. מדוע הוא מזיק, ברור לחלוטין מהתגובות הקשות של הציבור אליו. הוא מייצר היסטריה, התנגדות והסתגרות, שיהיה קשה למשרד הבריאות להתמודד איתם בעתיד, כאשר החיסון יהיה נגיש, והשאיפה ל"התחסנות עדר" תהיה רלוונטית.

התחסנות עדר היא תופעה במסגרתה אחוז מספק בקהילה מחוסן, עד כדי מניעת חשיפתם גם של מי שאינם מחוסנים מסיבות שונות. במקרה הנדון, הלא מחוסנים יהיו בין היתר ילדים.

רבות קראתי בפורומים השונים על חששות של אימהות ש"יחסנו ילדים בכפייה בטיפול חלב" - טענה שאינה רק מופרכת, אלא הפוכה בדיוק למה שצפוי לקרות. עד כה החיסונים השונים לקורונה לא נבדקו רובם ככולם על ילדים (מתחת לגיל 12 וחלקם אף לא מתחת לגיל 18). הצפי הוא, לפיכך, שחיסון הילדים יחל בשלב מאוחר יחסית לחיסון האוכלוסיות הבוגרות. כפי שראינו בחודשים האחרונים, ילדים אולי חולים פחות, אך ככל שגילם עולה, הסיכון להם עולה.

אם אנחנו כקהילה מעוניינים להגן על ילדנו, שאיפה לחיסון עדר, על-ידי התחסנות נרחבת של האוכלוסייה הבוגרת, היא הדרך. זהו פרויקט לאומי שכל הציבור ראוי שיהיה מחויב לו. הוא מבוסס על הפגנת סולידריות ותמיכה הדדית, שכל-כך דרושים לקיומה של חברה - וחשובים במיוחד בעת קשה זו. בואו נמקד את הדיון התקשורתי בכך. 

הכותבת היא ראש המגמה לבריאות הקהילה בבית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה