“המון חיים אצורים בדפים המתים": פרויקט גנוזים מעיר מכתבים ישֵנים

אלפי מכתבים של אנשי רוח ופוליטיקאים, שהיו נגישים רק לחוקרים, נמנמו בארכיון "גנזים" במרתפי ספריית בית אריאלה • עד שבא פרויקט "גנוזים" והפיח בהם חיים. ועוד איזה חיים

ויקטוריה חנה. "גנוזים" / צילום: צילום מסך מתוך הקליפ
ויקטוריה חנה. "גנוזים" / צילום: צילום מסך מתוך הקליפ

"פטפוט חסר שחר, אפס מנופח ויומרני... בקיצור, חרא של סרט".

המילים הנ"ל - שמאור כהן מקריא ברהיטות מחויכת - אינן מתוך ביקורת סרט עדכני אלא נכתבו כבר בשנת 1970. הכותב: דן בן אמוץ, הנמען: אורי זוהר, יוצר הסרט הנקטל הנ"ל, "התרוממות".

המילים הצבעוניות האלה, ביחד עם מילים נוספות - עסיסיות, מרגשות, מצחיקות ובוטות, מתוך מאות אלפי מסמכים ומכתבים של משוררים, פוליטיקאים ואנשי ציבור ורוח מוכרים - היו סוד ששמור לחוקרים ולאנשי אקדמיה, בארכיון גנזים שבמרתפי ספריית בית אריאלה. הקהל הרחב לא ידע על קיומם, והם המשיכו לנמנם במסתרים עד שצבי סהר - הבמאי והמנהל האמנותי של אנסמבל עיתים, מעבדת התיאטרון של רנה ירושלמי, הוזמן לארכיון. התוצאה היא הפרויקט המקסים "גנוזים", שהושק ב-28.12.20 באירוע לייב, ובו שחקנים, מוזיקאים ואומני וידיאו מפיחים חיים במכתבים הישנים.

סהר, אדם יצירתי במיוחד, שבין השאר חתום על הצגת הילדים המהפכנית "מסע בין חלמונים", מספר: "זה התחיל מביקור שלי בבית אריאלה. אדיבה גפן, המנהלת של מכון גנזים, משכה אותי לשם. נדהמתי לגלות את השפע הזה. הבנתי שהמון חיים אצורים בתוך הדפים המתים האלה. ענת ספרן הצטרפה לפרויקט כמנהלת אמנותית איתי, ואגודת הסופרים ועיריית תל אביב נתנו לנו את האישורים. התחלנו לנבור. זה היה תהליך של שוטטות, וכשלא יכולנו כבר לשוטט שם פיזית, כי התחיל הסגר הראשון באפריל, קיבלנו מסמכים סרוקים והמשכנו בבית. מכל המסמכים, המכתבים הכי דיברו אלינו. הרגשנו שהם אוצרים את מרב החיים. חשבנו איך אפשר להפוך אותם למתאימים לתקופה שלנו - קורונה, סגרים. התחלנו לברור מכתבים שנראו לנו מעניינים, ושלחנו אותם ליוצרים, שיגיבו אליהם".

התגובות למכתבים - מרהיבות. יש שחקנים שפשוט מקריאים את המכתבים, בדרך כלל בארכיון עצמו, שמעולם לא קיבל פרופיל כה סקסי בזכותם. אחרים, מתרחקים מהמכתבים למחוזות מרחיבי-לב של תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות פלסטית, מחול ובובנאות.

"המטרה שלנו היא לגעת בתוכן ולא בכותבים עצמם", מבהיר סהר, "ולכן האתר שלנו מחולק לפי נושאים - כמו אהבה, פוליטיקה, כסף, תלונות, התנצלות, תודות. זה בעצם פרויקט של תגובות - למצב, לאנשים, לארכיון. תמיד ארכיונים היו רק עבור חוקרים, ועכשיו הם גם עבור אמנים, ובזכותם גם הקהל מתחבר אליהם".

מה דעתך על ז'אנר המכתבים על נייר? הוא עוד רלוונטי לימינו?
"לא חושב, אבל מצד שני, הילדה שלי לפעמים כותבת לי פתקים על נייר ואני מאמין שצורת הכתיבה הזו תחזור מתישהו. כי כשאנחנו כותבים משהו למישהו, אנחנו רוצים שהוא ישמור את זה, בניגוד להודעות טקסט שמוחקים אותן מהטלפון, או שהן נמחקות במילא כשמפרמטים את המכשיר".

האובססיה והטירוף

"הרשה נא לצרף את ברכתי אל ברכות רבות המגיעות לך ואליך, על היבחרך להיות ראש ממשלת ישראל. הייתי והנני, וקרוב לוודאי גם אהיה, מאלה החולקים על דרכך המדינית, על תפיסת עולמך ועל הפילוסופיה ההיסטורית שלך".

השחקן דרור קרן יושב ליד שולחן מינימליסטי מעץ. ברקע מגירות ומדפים עמוסי קופסאות. הצבע השולט אפור, אבל הטון שבו קרן מקריא את המכתב הנ"ל - שכתב עמוס קינן למנחם בגין - רחוק מלהיות אפרורי. יש בו להט, אירוניה, ביקורתיות, תחושת דחיפות ואפילו פרגון ואופטימיות, כמו המילים שהוא מקריא, שנכתבו בשנת 1977 - שנת המהפך שבה לראשונה עלה הליכוד לשלטון.

בסרט נוסף, דמות נשית - לא ברור אם ילדה, נערה או אישה - יושבת בבגד ריקוד, ספק רוקדת, ספק נאבקת בעצמה. זוהי עבודת וידיאו - יצירת אנימציה ומוזיקה תזזיתית של רן אלמליח, מלהקת כנסיית השכל, שהיא תגובה למכתב של יונה וולך. "אמור נא לי את האמת, האם אתה אוהב אותי"? כתבה וולך בת ה-13 לדני בן כיתתה. "בחרתי במכתב שלה מבין עשרות מכתבים שקראתי. לא יודע להסביר למה", מספר אלמליח. "הרגשתי שיש במכתב דברים שמרמזים על מה שהולך לקרות איתה בהמשך".

כמו מה?
"האובססיה שלה, למשל, והטירוף. ניסיתי להעביר את התחושה שעברה בי כשקראתי את המכתב".

מה הרגשת?
"אם הייתי יודע להסביר, הייתי כותב במילים - שיר".

אם כבר מדברים, אז מה שלומך בימים אלה? מה קורה עם הלהקה שלך?
"בזמן האחרון התמלאנו במוטיבציה. בזכות החיסונים, הרגשנו שזה תיכף נגמר, וקבענו להיפגש לחזרות על אלבום חדש".

באמת?
"ואז הגיע הסגר".

מתוך המבחר הגדול של מכתבים שוויקטוריה חנה - המוזיקאית, הזמרת וחוקרת הקול - נחשפה אליהם במסגרת הפרויקט, היא נמשכה לשני פתקים של המשוררת זלדה: "הרגשתי שבכל פתק יש משהו מאוד פרטי, שסיקרן אותי. שאלתי את עצמי האם אני יכולה לדמיין את עצמי כותבת כזה מכתב? דליתי משפטים מכל פתק. כתבתי לעצמי פתק עם המשפטים המיוחדים האלה והוספתי מילים משלי. הלכתי איתם ברחוב. בדרך לעבודה ולקניות זמזמתי אותם. נוצר לי מהם מרקם שמבטא משהו מאוד אינטימי ומיוחד: 'גם בליבי עמוק יש שיר'. זה היה המשפט הראשון שהלחנתי. זה הלך רוח פנימי (שרה כדי להדגים: 'בליבי'). פתק הוא דבר אינטימי. הוא לא שיר עם בית ופזמון. זה דיבור פנימי של אדם עם עצמו".

עם המילים המולחנות היא הלכה לגיא מוזס המפיק המוזיקלי. "מרוב שהקראתי לעצמי את השיר שוב ושוב, הגעתי אליו מאוד מוכנה. הכול קרה מהר ומדויק". התוצאה - סרט וידיאו יפהפה בבימוי נטע מוזס שצולם בתוך חלל שנראה מכושף (כיום הוא גלריה בשם סטודיו משלך). "זה בית של צייר מת", היא מספרת, "כבר שלושים שנה לא חיו בו. השיר, הלחן והקליפ מתקשרים לי לתקופה הזו, עם החורפיות, הסגר, הבדידות והרצון לדבר למישהו קרוב שלא נמצא פה. זו תקופה שברירית שאתה צריך להקשיב ללב, ופתאום הוא רוצה לבכות. מצד שני, מורגשת גם תחושת החופש האמנותי שאיפשרו לי בפרויקט הזה".

האם מכתב על נייר עדיין רלוונטי לתקופה שלנו?
"הפרקטיקה של המכתב כבר לא רלוונטית, אבל הכוונות נשארו. מכתב הוא הרבה יותר קרוב ואינטימי. אולי כדאי לשמור את האופציה הזו למצבים מיוחדים. יש בזה משהו מגניב".

הפרויקט זמין ומזמין באתר "גנוזים"

צרו איתנו קשר *5988