דמוקרטיה | פרשנות

המשמעות של הבחירות היחסיות: משילות על בסיס צר

מישראל של 1973 עד ארה"ב של 2021, פוליטיקאים מנצחים לאו דווקא בהתאם לצדק • האשמה: שיטת הבחירות הדמוקרטית היחסית • התוצאה: תנועות מטוטלת חדות מדי

השר אברהם עופר ז"ל על דוכן הכנסת / צילום: משה מילנר - לע"מ
השר אברהם עופר ז"ל על דוכן הכנסת / צילום: משה מילנר - לע"מ

זיכרון פוליטי מוקדם של נעורים: אחד בינואר 1974. הבחירות הדחויות של מלחמת יום הכיפורים עתה זה נערכו. לפנות בוקר, כאשר הסתמנו התוצאות, נפלו פניו של אברהם עופר, כוכב עולה בשמיה של מפלגת השלטון הנצחית. אנחנו נתקשה להקים ממשלה חדשה, אמר חבר הכנסת עופר.

הוא הגיב על הירידה בכוחו של המערך עבודה-מפ"ם (מי? מי?). המערך איבד חמישה מושבים. חמישה! וירד אל תהום אלקטורלית, 51. חמישים ואחד!

כמובן, הכול יחסי. בבחירות של 31 בדצמבר 1973, שני הגושים העיקריים, המערך והליכוד, קיבלו ביחד 90 מושבים. על-פי הסקר האחרון בזמן כתיבת הרשימה הזו, מפלגת השלטון הנצחית של ההווה עומדת לקבל 31 מושבים. אם המספרים הנוכחיים יעמדו בתוקפם, אין קושי לחזות את נאום הניצחון. הטוען יטען ל"ניצחון ענק". זה מה שהוא עשה בפעם הקודמת, עם יתרון של שלושה מושבים על היריבה הקרובה ביותר.

30% מן הקולות, בשיטת בחירות יחסית, אינם מעמידים את הליכוד בתחתית הטבלה הבינלאומית. מפלגת השלטון בהולנד קיבלה ב-2017 רק 21% (אגב, הבחירות הבאות בהולנד יהיו תשעה ימים לאחר הבחירות בישראל; יהיה מעניין להשוות); בבלגיה, ב-2019, המפלגה הגדולה ביותר קיבלה 16%, וראש הממשלה הנוכחי בא ממפלגה שקיבלה 8.5%.

בבלגיה אין זה עניין נדיר ששיחות על הקמת קואליציה אינן נוטות להסתיים. הבחירות האחרונות היו במאי 2019, הממשלה הנוכחית קמה באוקטובר 2020, וגם זה רק מפני שהמפלגות התמלאו תחושה של אחריות ציבורית לרגל משבר הקורונה.

אבסורד, פשוט גועל נפש

אנחנו יודעים איך העניין הזה יכול להיפתר אחת ולתמיד: באמצעות שיטת בחירות שתעשה לפחות אחת משתיים - תיתן למצביעים את האפשרות לבחור לא רק את מועמדיהם המועדפים ביותר, אלא גם את המועדפים קצת פחות; או תעשה מה שעושה שיטת הבחירות של בריטניה, זיוף מוסכם של תוצאות הבחירות לטובת המפלגות הגדולות.
השיטה הבריטית מנחילה בדרך כלל רוב פרלמנטרי יציב, אפילו מסיבי, למפלגה הרחוקה מאוד מרוב הקולות. בסוף 2019, השמרנים קיבלו 43% מן הקולות - ו-56% של המושבים בפרלמנט. בבחירות של 2005, מפלגת הלייבור קיבלה 35% - ו-55% של המושבים. אבסורד מגונה לחלוטין, פשוט גועל נפש.

תוצאה כזאת שולחת מסר ברור: משילות חשובה מייצוג הוגן. אבל צריך להודות שלאזרחים בחברה דמוקרטית נמאס לא פעם מעקרונות מופשטים כמו ייצוג, והם היו רוצים לראות ממשלה יציבה ואפקטיבית, המצליחה לסיים את ימיה. למרבה העצב, געגועים אל ממשלות חזקות מניבות לפעמים תוצאות איומות ונוראות.

הבחירות האחרונות בארה"ב הניבו רוב ברור למנצח. ג'ו ביידן קיבל 7 מיליון קולות יותר מדונלד טראמפ, וההפרש ביניהם עמד על 4.5%. זה הפרש המתיישב עם הממוצע הרב-שנתי האמריקאי, או אפילו עולה עליו. אבל 51.3% לא היו הרוב המוחץ שסקרי דעת הקהל הבטיחו לדמוקרטים. יתר על כן, אף כי טראמפ עצמו הפסיד, מפלגתו הגדילה את כוחה בבית הנבחרים.

מטילים מטבע

הפרשי ניצחון בבחירות בארה"ב, לא רק במרוץ לנשיאות, הם לא פעם קטנים עד גיחוך. תזוזה של 45,000 קולות (מתוך 155 מיליון) הייתה יכולה להשאיר את דונלד טראמפ בבית הלבן (בזכות הנוסחה הארכאית של חבר האלקטורים). בבחירות מקומיות בארה"ב ההפרשים הם לפעמים רק כמה עשרות קולות. במדינת וירג’יניה, השליטה באספה המחוקקת הוכרעה לפני שלוש שנים בהטלת מטבע, באמת, לאחר שאחד המרוצים הסתיים בתיקו.

נשיאים אמריקאים אינם מהססים לטעון למנדט חד משמעי, גם כאשר אין להם מנדט כזה. לפעמים הם מזמינים אנשים מן המפלגה היריבה להצטרף לקבינט שלהם, כמחווה של פתיחות. דונלד טראמפ לא עשה כן, וגם לא ג'ו ביידן. קודמיהם דווקא הזמינו.

מה מעניק למנצח את הזכות המוסרית לטעון ל"מנדט"? במקרה של טראמפ התשובה הלא-מפתיעה היא "חוצפה". הוא לא התבייש לחזור ולטעון שהוא נחל "ניצחון מוחץ" בבחירות של 2016, אף כי הפסיד בהן במניין הכללי בהפרש של כמעט 3 מיליון קולות. "זיוף", הוא הקדים להכריז כבר אז, כאשר נשאל על שלושת המיליון ההם.

אנחנו מתרגלים לחוצפתם של פוליטיקאים ומעריכים אובייקטיבית את כישרונות הסחריר ("ספין") שלהם. נשיאים אמריקאים (לא טראמפ, כמובן) מעלים מס שפתיים ל"אחדות", אבל כשניתנת להם הזדמנות הם מושלים ברוח האגף הרדיקלי של מפלגתם: הימין הרפובליקאי והשמאל הדמוקרטי.

הכול (חוץ מטראמפ, כמובן) מדברים בשבח ההסכמה הרחבה והפרגמטיות, אבל אינם מהססים למשול על יסוד ההסכמה הצרה ביותר. הקונגרס עבר בפעם הראשונה זה עשר שנים לשליטת הדמוקרטים, ברוב הזעיר ביותר אולי מאז ומעולם. חזקה אפוא על השמאל של הדמוקרטים שימשוך שמאלה, ועל הימין הרפובליקאי שימשוך ימינה.

המטוטלת הפוליטית נועדה לנוע. בגלל זה היא מטוטלת. השאלה היא עוצמת תנועתה. אפשר לטעון כי סכנה נובעת לשלומה של המערכת מתנועות קיצוניות של המטוטלת, בייחוד כאשר הבחירות אינן מסתיימות בהכרעה חד משמעית.

ארבע השנים האחרונות בארה"ב היו קשות מנשוא והן הסתיימו כמעט באסון כבד, בעיקר כי המנצח-המפסיד של 2016 התעקש לדחוף את המטוטלת אל הקצה המרוחק ביותר. שלטונו התאפיין בבוז למתינות ולעכבות.

"אני מתחייב להשתמש בכוח שבידיי במתינות" אינן מלים סטנדרטיות בשום נאום השבעה, בין השאר מפני שהן אינן מנחילות ניצחונות בקלפי ברוב הארצות (אולי בקנדה). מה חבל. 

צרו איתנו קשר *5988