יבשת אפריקה | פרשנות

האפריקנרים הפסידו הכול כי סירבו לוותר כמעט על כלום. מה הלקח?

מלחמת המטבעות: 60 שנה לקריאת התיגר הכושלת של האפריקנרים בניסיון-שווא לנתק את עצמם מן המהלך הטבעי של ההיסטוריה

הראנד של דרום אפריקה. יאן פאן ריבק, המתיישב ההולנדי הראשון, 1652; ונלסון מנדלה, הנשיא השחור הראשון, 1994 / צילום: Shutterstock
הראנד של דרום אפריקה. יאן פאן ריבק, המתיישב ההולנדי הראשון, 1652; ונלסון מנדלה, הנשיא השחור הראשון, 1994 / צילום: Shutterstock

האם צריך לדבר מפעם לפעם בשבח ההגזמה ובגנות הזהירות? אני חושב שלא, אבל אולי אני מגזים בשלילת ההגזמה. אולי סימני קריאה דווקא מועילים לדיון הציבורי, לפחות מפני שהם מביאים כל טענה עד האבסורד ההכרחי הנובע ממנה.

כתבתי כאן לפני שבועיים על שימוש הלשון "אפרטהייד" בביקורת על התנהגות ישראל כלפי נתיניה הפלסטיניים. חשבתי ש"בצלם" מזיקה לעצמה, ומסיחה את הדעת מסדר יומה כאשר היא יוזמת מערכת פרסום בינלאומית תחת הכותרת "זה אפרטהייד".

הגיעו אליי הערות ביקורת, כולל מידידי "בצלם". אין לי הרשות לצטט, אבל כללית, הביקורת העיקרית נוגעת לטענתי שאי אפשר להחיל את האפיון "אפרטהייד" על ישראל. לדעתי, "אפרטהייד" הייתה נוסחה פוליטית וחברתית מלאה. היא הוחלה על כל נתיניה הלא-לבנים של מדינת הלאום האפריקנרית. המאבק נגד האפרטהייד נועד לשים קץ למדינת הלאום. ואמנם סיומו היה כרוך בסיומה.

כותב אחד חלק על התיאור הזה. דרום אפריקה לא הסתיימה, הוא הטעים. התחלף בה המשטר, אבל היא מוסיפה להתקיים בשמה ובגבולותיה.

אני חושש שהוא טועה. את מדינת הלאום האפריקנרית החליפה מדינת כל-אזרחיה. הלאום הדומיננטי משכבר הימים הוא עכשיו מיעוט קטן ולא חשוב במדינה אחרת, גם אם שמה וגבולותיה לא השתנו.

האם זו הייתה תוצאה רצויה? כן, בהתחשב באופיה של דרום אפריקה.
אבל האם זו הייתה התוצאה הרצויה היחידה? זו אינה שאלה אקדמית. אני חושב שהניסיון להשיב עליה צריך לעניין ישראלים חושבים, יהיה מקומם במפה הפוליטית אשר יהיה.

יריבי האפריקנרים לא היו רק השחורים

את שאלת הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה הטור הזה מציג מפעם לפעם שלא על מנת לשלול את הלגיטימיות של ישראל, אלא אדרבא, כדי לנסות ולמנוע את אובדן הלגיטימיות.

ואני עושה כן עכשיו בקשר עם ציון דרך היסטורי. בשבוע שעבר מלאו 60 שנה לאקט שבשעתו התפרש כקריאת תיגר של האפריקנרים על העולם החיצון. בפברואר 1961 המדינה האפריקנרית ניתקה עצמה מגוש הסטרלינג ויצרה מטבע משלה, הראנד. על הראנר החדש נטבע דיוקנו של ראשון המתיישבים ההולנדיים בכף התקווה הטובה, ב-1652.

מחלציהם של ההולנדים ההם, ושל ההוגנוטים הצרפתים שבאו בעקבותיהם, בקעה האומה האפריקנרית. היא הגיעה אל פרקה, וסיגלה לעצמה הליכות של אומה, רק 200 שנה ויותר אחר כך. במובן הזה, היא הייתה צעירה למדי, כאשר קיצוניה ניצחו בבחירות ללבנים-בלבד, ב-1948, ויסדו את שיטת ההפרדה הגזעית, הידועה בשמה ההולנדי-אפריקנרי "אפרטהייד" (היינו, "בנפרד").

שלושה חודשים לאחר יצירת הראנד, האפריקנרים ניתקו את קשריהם עם הכתר הבריטי, הכריזו על רפובליקה, והתחילו 30 שנה של מלחמה נגד המהלך הטבעי של ההיסטוריה. הם האמינו שינצחו.

הם עשו כן תחת השפעה של נאום. שנה אחת קודם, ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד מקמילן, סר אל הפרלמנט שלהם בקייפטאון, ודיבר על לבם להסתגל ל"רוחות השינוי" הנושבות באפריקה. בסוף שנות ה-50, מקמילן נעשה כונס הנכסים של האימפריה הבריטית. עשר שנים לאחר ההסתלקות מהודו ומארץ ישראל, בריטניה התחילה לשחרר את מושבותיה באפריקה, מגאנה בצפון עד זמביה בדרום.

בנאום ההוא, מקמילן כלל את המלים "אנו הבריטים דוחים את הרעיון של עליונות טבועה (inherent) של גזע על גזע".

זה לא היה נאום נועז, אבל הוא עורר תגובה קיצונית. שמונה חודשים אחר כך, משאל עם בין הלבנים הכריע לטובת ניתוק הקשרים ההיסטוריים עם בריטניה.

מוטב לזכור כי כאשר הלאומנים האפריקנרים הגיעו לשלטון, ב-1948, היריבים העיקריים במרכז תודעתם לא היו השחורים, אלא הבריטים, או ה"אנגלו" המקומיים. זה היה חצי מאה לאחר תבוסתם הניצחת של האפריקנרים מידי הבריטים במלחמת הבורים.

המדינה שהם כוננו לאחר ניצחון הבחירות ב-1948 הייתה בראש ובראשונה מדינת לאום. מלוא הסמכויות הפוליטיות עברו לידיהם. האנגלו היו אמנם שווי זכויות, אבל נדחקו בהדרגה לעמדה של חוסר רלוונטיות פוליטית.

מי שמחפשים צדדי דמיון עם ישראל מוזמנים לשקול מה קרה למפלגת השלטון שייצגה את האנגלו: היא לא התאוששה עוד מתבוסתה, ונחלשה והלכה עד שהתפזרה לכל רוח 30 שנה אחר כך. פלגים ליברליים קטנים ירשו אותה, והגיעו בשיא כוחם ל-20% של מושבי הפרלמנט. ללאומנים היה כמעט כל השאר.

בין מתנגדים לבנים רבי-שנים של האפרטהייד רווחה דעה שהיה אפשר להביא את הפרק הנואל הזה אל קיצו הרצוי באופן אחר: היה אפשר להציע תוכנית חלוקה לרוב השחור, שהייתה מעניקה ל-75% מן האוכלוסייה לא רק את חלקם ההולם בשטח כי אם גם במשאבים (בארץ בעלת עושר מינרלים מופלג). תחת זאת, האפריקנרים הציעו לשחורים 13%, באוסף מגוחך של מובלעות ללא רצף טריטוריאלי.

היסטוריה אינה מדע מדויק. היא רק מציעה תובנות. אין ודאות שדרום אפריקה הייתה יכולה להתחלק בדרכי שלום. אבל אין זה מן הנמנע שהאפריקנרים הפסידו הכול מפני שלא היו מוכנים לוותר כמעט על כלום. והם עשו כן מפני שהיו אחוזים אמונה בלתי מתפשרת בזכויותיהם הבלבדיות ובעוצמתם הצבאית. החודש לפני 60 שנה הם חשבו שהם בלתי מנוצחים, ורוב העולם החיצון נטה להסכים.

הנה הצעה: במקום לעסוק בשאלה אם ישראל ראויה להיקרא מדינת "אפרטהייד" או לא, אולי מוטב לעודד ויכוח ציבורי בשאלה מה אפשר ללמוד מניסיון האפריקנרים; לא דיון של התנצחות ושל עלבונות הדדיים, אלא דיון לצורך מחשבה. סוף-סוף, די הרבה מוטל על כפות המאזניים.

צרו איתנו קשר *5988