מחקר חדש מאשר: עייפות זום היא אמיתית, ואפשר להתגבר עליה

זמן קצר לאחר שהחלה מגפת הקורונה להתפשט, אמר גורם בתעשיית ההייטק הישראלית שלחברת זום מגיע "פרס נובל לשלום". העובדה שהחברה הייתה מוכנה ל-"בום" של מאות מיליוני משתמשים חדשים הצילה במידה מסוימת את העולם, פשוט משום שהקלה על המשך תפקודם של ארגונים.

אלא שלקלות הזאת, כך מתברר, יש מחיר. ככל שעובר הזמן, מתגלות עוד ועוד תופעות לוואי לשימוש בפלטפורמה. והכוונה היא לא רק לכך שאנשים לא יוצאים מהבית ומאריכים בפגישות מבוקר עד ערב, אלא גם לתופעות לוואי פיזיות ממש של עבודה ממושכת מהבית או רכינה ממושכת מול מחשב (מישהו אמר "צוואר-היטק"?).

  

כמובן, כשאנחנו אומרים "זום", הכוונה היא לכל פלטפורמה של שיחות וידיאו - גוגל מיט, טימז של מיקרוסופט, וובקס של סיסקו או כל פלטפורמה אחרת.

מחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד ופורסם בסוף פברואר השנה אישר שאכן יש תופעות לוואי לפגישות הווידיאו הארוכות שכולם דיברו עליהן, והן יוצרות את מה שמכונה "עייפות זום". על פי סטנפורד, זהו המאמר האקדמי הראשון בנושא שעבר תהליך של ביקורת עמיתים.

פרופ' ג'רמי בלינסון, המנהל המייסד של VHIL, המעבדה לאינטראקציה וירטואלית אנושית של סטנפורד, ומי שחתום על המחקר, זיהה ארבעה מאפיינים של שיחות הווידיאו הללו שגורמים לתופעות שליליות, והוא גם מציע פתרונות.  

1. קשר עין ממושך מדי וקרוב מדי

המרכיב הבעייתי הראשון של "זומים" ממושכים ואינטנסיביים, על פי פרופ' בלינסון, נמצא מול העיניים שלנו, וייתכן שמעולם לא עלה בדעתנו שהוא בכלל מהווה בעיה. בלינסון טוען שהפוביה השכיחה ביותר של בני אדם היא דיבור מול קהל, והאופן שבו בנוי הזום משחק לנו בדיוק על הרגישות הזאת. משתמשי זום מוצאים את עצמם יושבים במשך שעות מול מסכים שבהם עשרות עיניים נעוצות בהם. הבעיה, הוא טוען, היא שזה קורה גם כשהם בכלל אינם מדברים באירוע, והדבר עלול לגרום מתח רב ומיותר.

ויש גם עניין הפרופורציה. פרופ' בלינסון מזכיר לנו עד כמה לא טבעית העובדה שאנחנו משוחחים עם אדם ורואים את פניו כל כך מקרוב. הקירבה הזו יוצרת אפקט של אינטימיות, שלא אמור להיות באוויר כשמדובר בשיחות מקצועיות. וזו לא רק הקירבה שיוצרת את האינטימיות הזאת, אלא גם העובדה שלעתים הפרצוף של בן השיח נראה גדול מדי על המסך.

הפתרון: לא להשתמש באופציית מסך מלא, ולהיעזר במקלדת אלחוטית כדי לשמור על דיסטנס מבורך

2. לא בריא לראות את עצמנו על המסך

המאפיין השני של שיחות וידיאו שנוגע לנו בעצבים בלי שנרגיש הוא עצם העובדה שאנו מביטים בפנים של עצמנו בזמן השיחה. "אם מישהו היה מסתובב בעולם האמיתי כשהוא מחזיק במראה ומתבונן בבבואתו בזמן שהוא מדבר עם אנשים ומקבל החלטות - זה היה דבר מטורף לעשות". אומר פרופ' בלינסון.

ולא השיגעון הוא מה שמטריד את בלינסון. מתברר שצפייה ממושכת של אדם בהשתקפות של דמותו שלו עצמו מובילה לעודף ביקורת עצמית.

הפתרון: עד שחברות שיחות הווידיאו ישנו את ברירת המחדל כך שלא תציג את תמונת המשתמש (או שתציג אותה לזמן קצר בלבד, או בחלון קטן), אפשר להקליק על הכפתור הימני בעכבר ולבחור באופציית hide self-view.

3. הפסקנו ללכת בתוך הבית

תופעת הלוואי השלישית היא הידבקות לכיסא, והכוונה היא לא לעובדה שרבים שוכחים לקחת הפסקות כשהם עובדים מהבית, אלא לתופעה שאולי רובנו לא שמנו לב אליה: הרבה אנשים נוהגים לקום ולהתחיל ללכת בזמן שהם מדברים בשיחת טלפון קולית רגילה, אפילו כשהם בבית. מעבר לתקשורת בשיחת וידיאו גוזל זמן יקר שהיה מוקדש גם למעט הפעילות הגופנית שבכל זאת אדם העובד מהמשרד מבצע במשך היום. אבל חשוב מזה, יש עוד אפקט להתהלכות בבית. לפי פרופ' בלינסון, "יותר ויותר מחקרים מראים שכאשר בני אדם נמצאים בתנועה, התפקוד הקוגניטיבי שלהם טוב יותר".

הפתרון: לסגור את הווידיאו מדי פעם ולצאת לסיבוב בבית, או לעבור מהמחשב האישי (לא חשוב אם נייד או נייח) לסמארטפון. אפשר גם להתחבר דרך מצלמה דיגיטלית חיצונית במקום המצלמה המובנית במחשב או בסמארטפון, וכך לקבל עוד קצת מרחב תנועה.

4. נאלצים להשתמש בשפת גוף מוגזמת

לבסוף, כולנו יודעים שפעמים רבות הצד השני רואה אותנו גם במסך קטן וגם בחלונית קטנה, בתוך המסך הקטן. התוצאה היא שכאשר אנו רוצים להשתמש בשפת גוף, אנחנו נאלצים לבצע תנועות ומחוות מוגזמות, רק כדי שהצד השני יבחין בנו. "הדבר יוצר עומס קוגניטיבי מאחר שאנחנו משתמשים ביותר קלוריות מנטליות כדי לתקשר", טוען פרופ' בלינסון.

הפתרון: קחו הפסקה מהווידיאו מדי פעם. זו הפסקה לא רק מלהיראות אלא גם מנוחה מהכורח שלנו ושל המוח שלנו להיות פעילים במישור הלא-מילולי.