יופי של נוף נשקף מהמרפסת של מצפור מאואר שבגליל העליון, מעל צומת כ"ח: כתמים לבנים אחרונים של שלג מבהיקים מפסגות החרמון שממול, רמת הגולן רובצת למרגלותיו והרי הגליל יורדים אל שדות עמק החולה הפורה שתופס את מרבית הפריים, פרושים במגוון גווני ירוק. אצבע הגליל מצביעה צפונה. במרכז העמק, אגמון החולה, ומדרום לו שמורת הטבע של החולה - שני גופי מים חמודים וקטנים שביחד תופסים פחות מעשירית משטח העמק, ומהווים שריד (השמורה) ותזכורת (האגמון) לגודלם של הבִּיצה והאגם שהיו שם עד לפני שבעים שנה ואינם עוד.
עמק החולה / צילום: איל יצהר
באביב 1951, בדיוק בימים אלה לפני שבעים שנה, החל מבצע ייבוש החולה - אחד המפעלים הגדולים והשנויים במחלוקת של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. כשמשקיפים מהמצפור על העמק, קל לזהות את גבולות הייבוש - שיצר שטח חקלאי נטול יישובים - וקשה שלא להתרשם מההיקף העצום של השטח שיובש: מעל ל־60 אלף דונמים של ביצה ואגם נעלמו. זה שטח שגדול יותר מפתח תקוה, בני ברק, רמת גן וגבעתיים ביחד.
מגובה של מאות מטרים וממרחק של שבעה עשורים קל לראות את הטעויות הרבות, בעיקר מבחינה אקולוגית, שעשתה המדינה הצעירה בייבוש החולה, אבל גם מרשים לחשוב על המדינה שזה עתה קמה, שעדיין מלקקת את פצעי השואה ואת האבדות במלחמת העצמאות, שקולטת כמויות עצומות של עלייה ושרויה בתקופת צנע - ובכל זאת יוצאת למבצע בסדר גודל כזה. כאילו אומרת: יכולנו לנאצים, יכולנו למדינות ערב - גם לטבע עצמו נוכל.
***
שבעים שנה לתחילת מבצע ייבוש החולה, ואחרי כל הטעויות וכל המחדלים שנעשו בשנות החמישים; הדגים שנכחדו והציפורים שנעלמו בשנות השישים; השריפות וסופות האבק בשנות השבעים; זיהום הכנרת בשנות השמונים; וההצפה מחדש בשנות התשעים, השיקום המפתיע וההפיכה לאתר צפרות ותיירות מוביל - נדמה שיש רק דבר אחד בסיפור של ייבוש החולה שעליו מסכימים כולם. למעשה, מדובר כבר בנרטיב הרשמי שמופיע בכתובים ובחומרי הלימוד: מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל, שמתוכו נוסדה החברה להגנת הטבע.
ייבוש החולה בשנות ה-50 / צילום: אלדן דוד - לע
הייתה זו אך ורק התעקשותם של שלושת המייסדים מרחיקי הראות - היינריך מנדלסון, אמוץ זהבי ועזריה אלון - שכבר אז הבינו את הנזק שנגרם, ובמאבק חסר פשרות בממסד הביאו להקמת שמורת הטבע הראשונה בישראל. בלעדיהם, גם המעט הזה לא היה. שלושתם חתני פרס ישראל, ובצדק רב. מקומם בהיכל התהילה הישראלי מובטח לנצח.
אלא שהסיפור האמיתי, מתברר, הוא קצת שונה. לשמורת הטבע בחולה ולטבע שיש לנו במדינה בכלל יש אחראי אחר: מהנדס עלום וחרוץ, בעל חזון, שהבין את החשיבות בשימור הרבה לפני כולם. איש שפעל בשקט מאחורי הקלעים, שלא זכה לקרדיט, גם לא לפרסים, ושמעטים בלבד מחוץ לקהילת התכנון מכירים את שמו: אליעזר בְּרוּצְקוּס. הוא הגיבור האלמוני של שמירת הטבע בישראל, ולא רק של הטבע. ההשפעה של בְּרוּצְקוּס על הצורה בה נראית מפת ישראל היא אדירה, וזו לא הגזמה. יש אף המכנים אותו "אבי התכנון היוזם במדינת ישראל".
מי אתה, אליעזר ברוצקוס?
***
בספרה "האגם הנעלם - החולה כסמל להשתנות היחס לסביבה במדינת ישראל" (שיצא לאחרונה בהוצאת יד יצחק בן צבי) מפרקת ד"ר מיה דואני ממכללת תל-חי שניים מהמיתוסים המרכזיים הקשורים בהקמת שמורת החולה. עוד לפני שנגיע לברוצקוס ותפקידו דואגת דואני להבהיר שלא היה שום "מאבק סביבתי" נגד הייבוש. המבצע היה קונצנזוס מוחלט בציבור כמו גם בקרב חובבי הטבע. היום כולם מבינים שביצה היא עולם שלם מבחינה אקולוגית, שהיא לא רק בית גידול למגוון גדול של מינים אלא שיש לה תפקיד בסינון המים, טיוב הקרקע ועוד, אבל בשנות החמישים הביצה הייתה אויב.
המלריה רק הודברה לא מזמן ובכל העולם ייבשו ביצות כמו משוגעים. "מה שיוצא דופן הוא לא העובדה שייבשו את החולה", אומרת דואני, "אלא שבתום הייבוש נותרה לנו שמורת טבע קטנה למזכרת". וגם על אותה שמורת מזכרת קטנה לא נערך שום מאבק. "התמונה המצטיירת", כך דואני, "היא של שיתוף פעולה, כשחוקרי הטבע נרתמים ליוזמה הממשלתית ולא הממסד הוא הנרתם ליוזמתם".
אז מאיפה הטענה שהקמת שמורת החולה היא תוצאה של מאבק סביבתי ראשוני? "זה מיתוס", אומרת בפשטות דואני ומביאה שלל סימוכין. לא רק שלא היה מאבק, למעשה בקק"ל דווקא שמחו להשאיר פינה קטנה של ביצה בחולה: מעין תמונה של "לפני", שתדגיש את ה"אחרי".
לפי הנרטיב המקובל על חובבי הטבע בישראל, רעיון השמורה הועלה לראשונה בינואר 1951 במכתב ששלחו חברי "הוועדה להגנת הטבע" (הארגון ממנו נוסדה החברה להגנת הטבע), בהנהגת מנדלסון וזהבי, לבן גוריון. במכתב הם ביקשו להשאיר שמורת טבע בחולה בגודל של 4,000 דונם. אלא שלפי דואני, היה מי שהעלה את הרעיון הרבה קודם. "עיון במסמכי הארכיון מגלה שמי שהחל לגלגל את הרעיון של הקמת שמורות טבע, ובהן גם שמורת החולה, היה דווקא פקיד ממשלתי ושמו אליעזר ברוצקוס", היא אומרת, ומציינת שתפקידו הרשמי היה ראש מחלקת המחקר והסקר באגף התכנון.
ייבוש ביצות החולה / צילום: בבעלות אוסף מיתר הספרייה הלאומית
כבר ב־1938 כתב ברוצקוס כי "עלינו לשמור על נוף הארץ, על מראות הטבע היפים בה, על מקומות בעלי קדושה היסטורית ועל השרידים הארכיאולוגיים". ב־1948 הוא דרש וקיבל את האחריות על שטחי הטבע הישראלי, ומיד ניגש להכנת מפה ראשונה של פארקים ושמורות טבע בארץ. לצורך הכנתה נעזר רבות בזהבי ובאלון. בינואר 1950 הקים בן גוריון את "הוועדה לפארקים לאומיים" שברוצקוס היה חבר בה. בן גוריון חלם על פארק או שניים ליד ירושלים עם חיות מהתנ"ך, אבל ברוצקוס חזר אליו באפריל 1950 עם מפה מפורטת, ובה ערך הבדלה ראשונית בין פארק, המיועד לנופש, ובין שמורה, המיועדת לשימור. כבר במפה הזו הופיעה הצעה, שתואמה עם היינריך מנדלסון, להקמת שמורת טבע בחולה על שטח של כ-4,000 דונמים.
בן גוריון לא אהב את זה, אבל השתכנע. המלצות הוועדה אמנם לא התקבלו בממשלה, אבל חלקן מצא את דרכו אל תוכנית האב הארצית הראשונה של מדינת ישראל, "תוכנית שרון", שפורסמה בשנת 1951, ובה כבר מסומן אזור החולה כשמורת טבע. בה גם כתוב שיחד עם הייבוש "קיימת תוכנית ליצירת שמורה מצומצמת להגנת הצמחיה והחי". זה היה המסמך הרשמי הראשון שבו הכירה ממשלת ישראל בצורך בשמירת טבע. אליעזר ברוצקוס הוא זה שכתב אותו - לא החברה להגנת הטבע.
***
אליעזר (ליאוניד) ברוצקוס נולד ב-1907 בלנינגרד שברוסיה למשפחה ציונית ידועה. אביו היה העסקן הציוני בוריס ברוצקוס, דודו היה הרוויזיוניסט יוליוס בקוצקוס, אחיו הצעיר דוד יהיה לימים אדריכל ואמן ירושלמי מוביל. כשהיה בן 15 היגרה המשפחה לגרמניה. ברוצקוס למד הנדסה חקלאית ואזרחית והתמחה בתכנון ערים. בתחילת שנות השלושים, כשהאנטישמיות התחילה להתגבר, עלה לישראל והוא בן 26.
מ־1939 ועד קום המדינה שימש מהנדס העיר בני ברק, הקים וריכז את "החוג לרפורמה התיישבותית", ארגן את ה"חוג לשמירת הנוף", היה פעיל בחוג ידיעת הארץ בהסתדרות הציונית ובחברה לעתיקות - ולא הפסיק לחשוב ולכתוב. היקף הכתיבה שלו היה פשוט עצום: מלבד מאמרים מקצועיים ותוכניות הוא גם התכתב עם כל העולם ושלח מכתבים ומאמרים לעיתונים בשלל נושאים, כך מעידים התיקים שנוגעים לו בארכיון המדינה, וכך גם זוכרות אותו שתי בנותיו.
כבר בשנות השלושים של המאה שעברה כתב על "הפרדוקס של הרס תרבויות על ידי הצלחת המדע והטכנולוגיה", דש ברעיון שהמדע והטכנולוגיה אינם רק כלים אלא אידאולוגיות, ודיבר על תרבות פנאי עם אנשים שהרגע יצאו מהשואה. "ברוצקוס משתייך לקבוצה קטנה וטורדנית לגבי הממסד המעזה לחשוב בדרכים בלתי שגרתיות ולהתייצב אל מול מצבים בלתי מוכנים", כתב עליו האדריכל מיכאל קון.
בין לבין, הלך. אליעזר ברוצקוס תמיד אהב ללכת, והרבה. "הוא היה הולך קילומטרים כל יום", מספרת בתו עירית. בכתיבתו מציג ברוצקוס מחשבה מתקדמת וטריה, כאילו נכתבה היום. ב־1946 הוא מפרסם את המאמר "לשאלת שטחי הירק ושמירת הנוף במסגרת התיכון העירוני והגלילי", ושוטח את תפיסת עולמו שהקדימה את זמנה: "אין לעודד את ההתפתחות לקראת זה שהאבטומוביל יהפך לכלי תחבורה פרטי העומד לרשות כל משפחה ומשפחה", הוא כתב בימים שבהם נעו כמה עשרות אלפי כלי רכב בכבישי ישראל (היום יש למעלה משלושה מיליון), והמליץ ש"ארץ ישראל תישאר עבור הרוב המכריע של תושביה ארץ של הולכי רגל המשתמשים רק באוטובוס ציבורי, בשעה שהאבטומוביל הפרטי יהיה נחלתן של שכבות עשירות בלבד. תכנון שטחי הירק בארץ צריך להיעשות מתוך התחשבות יתרה בדרכים של הולכי רגל ומשוטטים ולא באינטרסים של בעלי האבטומובילים".
כמה אנרגיות השקיע ברוצקוס במלחמתו נגד הרכב הפרטי; כתב והשתדל ותכנן ונסע רק בתחב"צ ואף פעם לא הוציא רישיון נהיגה. בתו עירית מספרת שכאשר היא ואחותה קנו מכוניות, כנשים בוגרות, הוא כעס מאוד ולא הסכים שיבואו לקחת אותו או להחזיר אותו. בסוף נובמבר 1987, חודש לפני יום הולדתו ה-81, ירד אליעזר ברוצקוס מאוטובוס ליד התחנה המרכזית בירושלים בדרכו להרצאה בטכניון ונדרס על ידי מכונית פרטית בתאונת פגע וברח. שבועיים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1987, הלך לעולמו.
במאמרים משנות השלושים והארבעים חוזה ברוצקוס את הצפיפות בערים ומדגיש את חשיבותו של הטיול וצמצום שעות העבודה, את הזיקה לטבע, ושמירה על הטבע אל מול הפיתוח. המדינה עוד לא קמה, אבל ברוצקוס כבר כותב שגם לעצים העתיקים - האלון, החרוב, הזית - יש זכויות בארץ, ולא רק לאנשים. ב־1946 הוא כבר כותב על תעשיית תיירות משגשגת, וממליץ שמאחר שהמדינות השכנות לישראל עניות מאוד, כדאי שגם אנחנו לא נהיה עשירים מדי.
כשקמה המדינה, והוא כבר דמות מוכרת בחוגי התכנון, מוזמן ברוצקוס לסייע בהקמת אגף התכנון במשרד ראש הממשלה כמנהל המחלקה למחקר וסקרים. "אגף התכנון ראה מהתחלת פעולותיו את ההגנה על ערכי טבע ונוף והירושה ההיסטורית כאחד המרכיבים האינטגרליים של התכנון הפיזי של המדינה", כתב שנים אחר כך, "פעולה זו רוכזה במחלקת המחקר וסקר של האגף שבראשה עמד כותב שורות אלה". בשנת 1952 הועבר האגף למשרד הפנים וברוצקוס עבד בו עד שיצא לגמלאות בשנת 1973. הוא לא הפסיק לעבוד לרגע, עד יום מותו.
השנים באגף התכנון היו שנות הפריחה המקצועית של ברוצקוס שהפך לאחד מכוכבי התכנון של המדינה החדשה והשפיע רבות על דמותה - ואני לא מדבר רק על שמורת הטבע בחולה. ברוצקוס היה מחלוצי ומפתחי מדיניות פיזור האוכלוסייה בשנות החמישים, כלומר הקמה ופריסה של עשרות רבות של יישובים עירוניים (חלקם הפכו לעיירות הפיתוח) בגדלים משתנים, בנוסף לישובים חקלאיים קטנים יותר עם רשת של כבישים המחברת ביניהם - במקום, למשל, מודל של שניים-שלושה מטרופולינים עירוניים גדולים.
ברוצקוס בחר במו ידיו את המיקום של אשדוד, דימונה, שדרות, קריית שמונה וערים רבות נוספות והיה מעורב גם בקביעת פני העיר העתיקה בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים. "חוץ משתי בנות הוא תמיד אמר שיש לו עוד כמה ילדות שהן ערים בישראל", אומרת בתו.
שדרות בשנותיה הראשונות / צילום: משה פרידן - לע
בשנת 1985 חזר ברוצקוס לשדרות. זה היה אירוע לציון 30 שנה לייסודה והוא נשא נאום ארוך, מנומק ומדוקדק, ובו הסביר את הרציונל ואת הדרך בה הוקמו ערים רבות בישראל. האדריכל והחוקר מיכאל יעקובסון איתר את ההרצאה הזו בארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב והעתיק את תוכנה לבלוג "חלון אחורי". מומלץ לקרוא את הטקסט המלא, אבל כאן נזכיר רק משפטים.
"לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי כ־71% מהיישוב היהודי בארץ היו מרוכזים בשלוש הערים הגדולות, ומזה כ־43% באזור המטרופוליני של תל אביב בלבד, בזמן שערים בינוניות וקטנות חסרו כמעט לחלוטין" הסביר בנאומו. "...אגף התכנון התחיל מיד עם היווסדו ביולי 1948 לרקום תכניות לתפרוסת מתוכננת של אוכלוסייה על פני הארץ ולקבוע היכן רצוי למקם מרכזים עירוניים חדשים שיאוכלסו בעיקר על ידי העולים החדשים".
"בשנים 1953 ו־1954 כממונה על תכנון ארצי במשרד הפנים נסעתי בכל הארץ, בצפון ובדרום בניסיון לשכנע את ראשי המועצות האזוריות שכדאי להם לייסד מרכזים מסוג זה. לא תמיד הצלחתי במשימה הזו, אבל במקרים לא מעטים הצלחתי. בצורה זו קמה שלומי בצפון, ושדרות, נתיבות, קריית מלאכי ואופקים בדרום".
ברוצקוס לא התעלם באותו נאום מהפיל שבחדר. לקראת סופו, באקט נדיר של ביקורת עצמית, הוא התייחס לביקורת נגד הקמת עיירות הפיתוח, פנה לקהל ואמר: "לו היו מרכיבים היום ועדת חקירה כזו, האם יש לי, בתור אחד ה'פושעים' העיקריים של מעשה בלתי אחראי זה, סיכוי לצאת זכאי מחקירה זו?".
***
ד"ר שירה וילקוף מהמסלול לאדריכלות נוף בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, חקרה רבות את ברוצקוס ואת תפקידו המרכזי בתולדות התכנון ושמירת הטבע בישראל. אנחנו מדברים עליו כשני מעריצים על כוכב פופ. "השורה התחתונה מהמחקר שלי", מטילה וילקוף פצצה, "היא שתוכנית שרון (כזכור, תוכנית האב הארצית הראשונה) היא בעצם 'תוכנית ברוצקוס'".
טענה כבדת משקל, הרי מדובר באחת התוכניות החשובות והמכריעות בעיצוב המדינה. כולם שמעו על אריה שרון - האדריכל ואיש הבאוהאוס, זוכה פרס ישראל - ובצדק. מי שמע על אליעזר ברוצקוס?
"אני עומדת מאחורי זה במיליון אחוז. חותמת לך שהוא כתב את שבעת עמודי הפתיחה. אריה שרון הביא כוח ויוקרה ובלעדיו לא הייתה תוכנית שרון - אבל התכנית לא שלו. ברוצקוס מתחיל כבר בשנות השלושים לגבש קונספט שעד סוף ימיו יהיה הפרדיגמה המרכזית שלו, עם שינויים קלים: ישוב יהודי בר קיימא חייב ליצור מדרג עירוני מאוזן; רצף של ערים גדולות, בינוניות וקטנות וישובים חקלאים. תפיסת העולם הזו שלו נולדה בעקבות השפל הגדול, הרעיון היה שמקומות עם מגוון הטרוגני של יישובים שיכולים לתפקד כמשק אוטרקי הם חסינים יותר למשברים כלכליים עולמיים. היום, כשמדברים על משבר האקלים, התפיסה הזו של חוסן חוזרת למרכז הבמה".
אז ברוצקוס בעצם עיצב את מפת ישראל?
"הטענה שלי שומטת את הקרקע מתחת לתעשיית המחקר סביב אתוס אריה שרון ושיכוניו הפוטוגניים כמקור ההשראה המרכזי לעיצוב המרחב הישראלי. ברוצקוס תיכנן שרשרת של ערים עם מערך כפרי בצידן. הוא לא היה מפ"איניק, למרות שאהד את המתיישבים הוא חשב שהעתיד הוא התיישבות עירונית ולא חקלאית. הרעיון שלו נדחה, אבל ברוצקוס לא מוותר. לאט לאט הוא מרגיל את האנשים לרעיון - האיש הזה בלתי נלאה. הוא בכל מקום. מתכננים שזוכרים אותו מספרים שגם אחרי שיצא לפנסיה היה מתפרץ למשרדים עם מסמכי מדיניות שכתב. הוא לא ידע לקבל לא".
אם יש משהו שבכל זאת גורם לד"ר וילקוף להסתייג מעט מברוצקוס, הרי שזו נקודת העיוורון שלו, כפי שהיא מגדירה זאת, לגבי העניין הנוסף שהיה כאן לפני התנועה הציונית, חוץ מהטבע. "בשנת 1937 הוא ניסח תוכנית מגירה בתגובה לתוכנית החלוקה של ועדת פיל, ששרטטה גבולות למדינה - אז הוא דמיין לראשונה את המרחב העתידי כמרחב עירוני המבוסס על עיירות קטנות, ולא פחות חשוב: כמרחב נטול ערבים", היא מציינת. "מצד אחד, הקריאה המרחבית שלו הייתה כל כך חדה ובלתי מתפשרת, הוא לא היסס, למשל, לצאת נגד ההנהגה הסוציאליסטית על טיפוח יתר של הסקטור החקלאי, והקדים את דורו בחשיבה על מה שאנו קוראים היום קיימות. מצד שני, הוא היה הכי ציוני מערכתי, עם אותן נקודות עיוורון בדיוק: גבולות הדמיון הפוליטי שלו היו המדינה היהודית. הוא הכיר בזה שיש ערבים, אבל לא תכנן להם. זו תמיד הייתה הפרקטיקה של ישראל".
אחרי ששת הימים שינה את טעמו הפוליטי. בתו עירית מספרת שמיד אחרי המלחמה כתב בעד הקמת מדינה פלסטינית, ובארכיון המדינה מצאתי מכתב שכתב לנשיא נבון ולראש הממשלה בגין ב־22 באוגוסט 1982, בו הוא יוצא נגד "מעשי ההפצצות האכזריות והבלתי אחראיות על ביירות. בפעם הראשונה מאז קום המדינה", כתב, "אזרח הגון ושפוי בדעתו מרגיש רגשי בושה בגלל מעשים אכזריים הנעשים בידי מדינת ישראל".
"מדהים לראות את התפוקה שלו", אומרת וילקוף, "הוא היה נמרץ ועשה לובינג בלי הרף. בהתחלה בן גוריון ורופין השיבו את פניו ריקם, אבל ב־1948 מתהפך הגלגל כשהם מבינים שצריך לעייר - וברוצקוס קופץ על ההזדמנות והתוכנית שלו הופכת בעצם להיות תוכנית שרון. הוא מקבע את הקשר בין הומוגניות יהודית ושרשרת של ערים קטנות ובינוניות, ובעצם קובר את החזון הסוציאליסטי של התנועה ההתיישבותית".
וכל זה בלי לרצות הכרה או קרדיט?
"כל מי שמתעסק בתכנון ומרחב מגיע לברוצקוס, אבל לא כתבו עליו היסטוריה. חלק מהסיבה היא שכשחוקרים מרחב נמשכים לעיצוב, למה שרואים. לא מדברים על ההיסטוריה של התכנון ועל עבודה אפורה - הבניינים שבפרונט מקבלים את התיעוד ושואבים את כל הסיפורים האחרים. אבל חייבים להסתכל על ההיסטוריה של התכנון, זה חלק מרכזי בסיפור".
"אלה גם ההבדלים בין המהנדסים לאדריכלים", היא מוסיפה. "התרבות היא שהאדריכל בפרונט - היוקרה וההילה הן של אריה שרון שהיה מקושר לכולם. ברוצקוס לא רצה להיות בפרונט, הוא מהנדס, לא אדריכל - כל נושאי העיצוב והאסתטיקה לא דיבר אליו. הוא חשב דרך מודלים התיישבותיים ומדיניות מרחבית. הוא היה עובד ציבור. ההישג הכי גדול שלו היה שהצליח להשפיע על אנשים ולגרום להם לחשוב שזה שלהם".
כמו בשמורת החולה.
"יש הרבה דוגמאות. הפעולה בערוצים הביורוקרטיים הייתה האסטרטגיה שלו במשך עשרות שנים. הוא זלזל בפוליטיקאים והאמין בכוחו של הידע המקצועי שלו".
ואכן, במאמר רטרוספקטיבי שהוא כותב ממש לפני מותו תחת הכותרת המעולה "מה היה לפני ההתחלה", מתייחס ברוצקוס לתוכנית המתאר ולשמורות הטבע וכותב: "בתקופה ההיא התייחסו הגורמים הקובעים במדינה לפעולה בשוויון נפש ואף בהתנגדות מסוימת, גם דעת הציבור הרחב טרם תמכה בפעולה זו; הדבר נעשה כמהלך בירוקרטי שקט וללא פרסום ברבים". מתברר שפקידים המקדמים את האג'נדה שלהם וקובעים את המציאות מתחת לאפו של הדרג הנבחר זו לא המצאה חדשה. למזלנו, עם ברוצקוס נפלנו טוב.
***
הבת עירית המשיכה את דרכו של אביה ועבדה שלושים שנה כמתכננת במשרד הפנים. "הוא סיפר לי שכשאגף התכנון היה במשרד ראש הממשלה, הם עשו תוכנית של שמורות טבע, הלכו לבן גוריון והסבירו לו למה צריך לשמור. אז בן גוריון גער בהם: 'תשאירו מקום גם לאנשים'", היא נזכרת.
עם האהבה שלו לטיולים, כשהייתם הולכים יחד היה מסביר לך על הפרחים, העצים?
"לא לא. הוא הסתכל על הטבע בעיניים של מהנדס: כשטחים פתוחים, מקום להתאווררות, להליכה - מהפרחים פחות היה אכפת לו".
ומה עם חוסר ההכרה הציבורית? זה הפריע לו?
"לא. היה חשוב לו התחום המקצועי ושם הוא בהחלט זכה לכבוד. גם אחרי שפרש המשיך לעבוד בהתנדבות, ומאוד נהנה. אהב לטייל, ראה עולם, דיבר הרבה שפות. רק ערבית הוא לא הצליח ללמוד - אני זוכרת אותו שובר שיניים בבית ולא מצליח".
כתבות
ני"ע
