הצלחה לשמאל: העבודה התמרכזה, ומרצ התקשתה למצוא נישה

לאחר תקופה ארוכה במהלכה סקרים הראו שהמפלגות עלולות לא לעבור את אחוז החסימה, שתיהן רושמות הישג נאה בבחירות בסופו של דבר.

יו"ר העבודה מרב מיכאלי הכריזה בעקבות התוצאות שמחנה רבין וחזונו חיים, וגם "אנחנו בונות ובונים מחדש מפלגת שלטון למרכז-שמאל". כלומר, עבורה השיקום שעשתה למפלגה והביא ל-7-8 מנדטים, הוא רק תחילת הדרך בחזרה להפוך למפלגת שלטון. המילה "שמאל" בנאומה מחוברת היטב למילה "מרכז".

מיכאלי בנאומי הקמפיין ביקשה לשנות את הכיוון, מתוך הכרה כי החזרת העטרה ליושנה משמעה גם פניה לקהלים רחבים יותר, כאלה שלא מתלהבים מדיבורים על "כיבוש" בלבד ועל "מדינת כל אזרחיה". מיכאלי התמרכזה ודיברה על מורשת רבין ולא הזכירה את שמעון פרס.  

אבל הדגש העיקרי היה כל העת עניינים חברתיים ומגדריים. היא הלוחמת הנחרצת לשוויון מגדרי, שעליו זכתה לליגלוגים בשל ההטיה לשפת נקבה ובעצם לכפילות שפה, שבה היא נוהגת. הלכה למעשה - היא גם יישמה שוויון ברשימה וזכתה כנראה בשל כך לקולות של נשים גם ממגזרים רחוקים. פרשת איבתיסאם מראענה כנראה הרחיקה מצביעים לכחול לבן. אבל הטיפול בפרשה, לרבות והגיבוי שנתנה למראענה לאחר שזו התנצלה, הראו שמיכאלי לא נבהלת מביקורת חיצונית גם במחיר אובדן תמיכה מסויימת. זה הספיק בהצלחה נאה ל7-8 מנדטים, המשך העלייה יהיה קשה יותר.

עם ההתמרכזות של העבודה מרצ, נשארת בנישת מפלגת השמאל האידאולוגית. הינצלותה בבחירות האלה נזקפת לא מעט לזכות הסיוע שקיבלה מקהלים אחרים בסביבת מרכז-שמאל, ולאו דווקא בוחרים מובהקים שלה.

מרצ שיחקה בכמה מגרשים, ראשית ניסתה להישאר במישור המדיני, שבה לה בניגוד לרוב האחרות יש עמדה ברורה. אלא שהתחום המדיני נשחק מאוד בגלל היעלמותה של הסוגיה הפלסטינית מסדר היום. גם העניין בזכויות אדם, ובעיקר הלהט"בים, כבר נמצא גם במפלגות אחרות, אפילו בצמרת הליכוד. מרצ לא הצליחה להבדל ולבלוט בסוגיות דת ומדינה מול המתחרות האחרות, כמו יש עתיד ליברמן והעבודה, והכיוון של רשימה יהודית ערבית עבד רק בחלקו.