העוטף חוזר לשגרה: "איך ידענו שהקורונה נגמרה? הטילים חזרו"

"אל תיעלבו", אומר אבי רוזנפלד מברור חיל, "אבל הסבב הזה שונה רק בעיניים שלכם, שמסתכלים מבחוץ. אתה משקלל את המהומות בירושלים, ביפו, את המצב החברתי, את הפלונטר הפוליטי בישראל, את הפלגים של החמאס, אני יודע מה עוד, ואומר: הממ, הפעם זה שונה! אבל מבחינתי זה לא שונה. מבחינתי זו שגרה שאני חי אותה. לא מעניין אותי מה הסיבה. כל פעם יש סיבה אחרת, כבר שני עשורים. כל ההתמודדות נשארת אצלנו בבתים. מאסנו בזה. איך ידענו שהקורונה נגמרה? הטילים חזרו".

 אבי רוזנפלד / צילום: איל יצהר

השריטות שלהם, השריטות שלנו

יום ראשון בבוקר על המדשאה המוצלת במכללת ספיר, אחרי סוף שבוע שבמהלכו שוגרו עשרות רקטות לישראל. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק, אבל אחרי שלושה לילות של שינה טרופה נראה שהעוטף מתחיל את השבוע לאט. יצאנו לבדוק מה שלום העוטף ואנשיו. הפעם פגשנו בעיקר מהגרים חדשים, יחסית, לעוטף.

הלימודים במכללה אמורים להתקיים היום כהלכתם, אבל הקפיטריה סגורה והקמפוס נראה ריק למדי. אנחנו היחידים שיושבים במדשאה הגדולה. "אנחנו" זה אבי רוזנפלד, 40, שי ששון, 37, מניר-עם, ואני. שניהם הגיעו מהמרכז ללמוד בספיר לפני כ-15 שנים, רוזנפלד מקרית אונו וששון מרחובות, שניהם פגשו פה את אהבות חייהם, ונשארו. שניהם אבות לשלושה בנים. שניהם עוסקים בשיווק דיגיטלי ונגזרותיו. ביחד הם מתחזקים חברות אמיצה וקבוצת פייסבוק פופולרית בשם "שער הנגב - הבית שלי".

 שי ששון, ניר-עם / צילום: איל יצהר

איך עבר עליכם סוף השבוע ?  
"אחלה. עד המקלחות של מוצ"ש", אומר שי ששון. "המשימה הכי מאתגרת של הורה בעוטף עזה זה המקלחות. לקלח ולהתפלל שהצבע אדום לא יתפוס אותך תוך כדי, ומה עושים אם כן, ואיך מחלקים כוחות ולא מחליקים על רצפה רטובה עם תינוק על הידיים".

אחרי כל השנים של צבע אדום , לא מגיעים לאיזו שלמות בביצוע ? 
"לא".

"זה משבש לך את השגרה", אומר רוזנפלד, "ואחר כך יש מאבק לחזור בחזרה. היום נגיד - איך אפשר לעבוד? קשה מאוד".

איך הילדים קיבלו את החזרה לשגרת האזעקות? 
"נורמלי? לא יודע מה לענות על זה", אומר ששון. "אין לי מושג", אומר רוזנפלד, "האמת שהמקום הזה מלא ילדים עם פחדים וחרדות, ילדים על כדורים, דור שלם שגדל ככה. אף אחד לא מבין את זה לעומק. גם אנחנו, ההורים, לא מבינים את זה. רק הנוער עצמו. ואנחנו נפגוש אותו בהמשך, גם כחברה".

מה כחברה, זה הילדים שלכם. 
"נכון", אומר ששון, "ואת כל הדברים האלה נגלה בהמשך. אולי הם יאשימו אותנו בכל השריטות שלהם".

ומה עם השריטות שלכם ? 
"עזוב אותנו, אנחנו כבר שרוטים", צוחק ששון, "לבנון השנייה. אני סוחב מספיק פוסט טראומות, לפחות שהילדים שלי יגדלו נורמלי. אנחנו כל הזמן מדברים על זה, כהורים".

זו הייתה אחת הסיבות בגללה הקימו השניים את קבוצת הפייסבוק, שחברים בה מעל לאלפיים אנשים. "יותר קל לחיות בחרא כשיש עוד רבים כמוך", אומר ששון, "זו אולי נחמת טיפשים, אבל נחמה. כשיש צבע אדום בשלוש לפנות בוקר ועוד אלפיים אנשים כבר לא יחזרו לישון ויש עם מי לחלוק, אתה מבין שאתה לא לבד".

אנשים מדברים על לקחת את הילדים ולעזוב ? 
"אתה נכנס לדיון הפנימי הכי עמוק של כל אחד שגר פה", אומר ששון. "הפחד על הילדים". "כולנו נפגשים בשירות הפסיכולוגי. בבקרים כמו היום, כשאני מחכה להודעות אם יש או אין בית ספר", אומר רוזנפלד, "אני הרבה פעמים חושב מה יקרה אם אוטובוס של בית ספר יחטוף טיל נ"ט. זה יכול לקרות, אנחנו יודעים שזה יכול לקרות, ואתה מבין מה זה אומר. הדברים האלה עוברים לי בראש, ומה אני עושה עם זה?".

 שלט מחאה בצומת שדרות / צילום: איל יצהר

מה ? 
"מה? כלום. אין באמת שאלה אם לעזוב. פה זה החיים שלנו - אבל אני לא מוכן שזו תהיה השגרה".

"אפילו כבר לא שואלים את השאלה", אומר ששון, "מי שלא יכול לחיות ככה, זה בסדר לקום וללכת. אנחנו לא מסכנים. בחרנו לחיות פה כי זה המקום הכי טוב ביקום, באמת. רק כשזה גיהינום, זה גיהינום עלי אדמות".

"מה שמטריף", אומר רוזנפלד, "זה שאנחנו במצב מלחמה - ורק צד אחד נלחם. אתה נוסע בשדרות ואתה רואה עיר ממוגנת, בתי ספר שלא מביישים מוצב בבופור. זה אבסורד. אנחנו ממגנים את עצמנו למוות. למה? יש בעיה גם עם איראן, ושם אנחנו לא מתחפרים ומתמגנים. אתה יודע מה הכי מעצבן אנשים בעוטף? שאחרי רקטות חיל האוויר תוקף עמדות חמאס. סליחה, אם ידעתם שהם שם, למה לא תקפתם קודם?".

מה אתם רוצים שיקרה ?
"אין לנו פתרון, אנחנו אזרחים. אבל בתחושה האישית: אני לא יכול לקום בבוקר אחרי כל האזעקות והבכי של הילדים ונפילות של אנשים בדרך לממ"ד וכל זה - תודה לאל שלא קרה כלום - ואז לשמוע שחיל האוויר נזכר לתקוף יעדים של החמאס. או שתתקוף או שתבוא ותגיד בפה מלא: 'ככה זה. תחטפו'. מיגנו את עצמנו למוות, המצאנו את כיפת פאקינג ברזל, ולא פתרנו את הבעיה. אי אפשר לשחק רק דיפנס. אני לא רוצה להחריב את עזה, חלילה. אין לי פתרון. שיקום מי שמנהל את המדינה ויעשה משהו".

"לא יודע מה נכון", כך ששון, "אבל מישהו צריך להחליט. להחליט משהו. הצד שלכם, התקשורת, צריך לשאול את השאלות הנכונות. מה הפתרון? האם אנחנו מוכנים להמשיך לחיות ככה, תחת מיגון, או לדרוש יותר?". "אי אפשר רק צהוב", כך רוזנפלד, "עד פעם אמא צורחת, זה שמאשים את ביבי וזה שתמיד יצביע לו? צריך להתעסק במהות: יש פה מלחמה". "וזה שאין פתרון", אומר ששון, "זו מהות הבעיה".

קצת סג'עייה, קצת סן פרנסיסקו

במרכז הצעירים במתנ"ס של המועצה האזורית שער הנגב אני פוגש את נדב צברי מנחל עוז, רכז הצעירים. לא הייתי מוכן לזה. המפגש עם נדב צברי היה מטלטל; אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה פגשתי כזה גיבור ובכזו תערובת של כנות, פגיעות ועוצמה.

בן 32, כבר 14 שנה בעוטף עזה. הגיע לשדרות בגיל 18 מהמושב הדתי נחם שליד בית שמש כתלמיד בישיבת ההסדר. מעט קודם לכן מתה אמו. במהלך השירות הצבאי התאהב בגבר וגילה את זהותו המינית. כשהלך להתייעץ עם רב, נשלח לטיפולי המרה אכזריים שכללו שלל צומות וסיגופים. את הדת השאיר מאחור, התגייס לגבעתי, והתחיל ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר.

 נדב צברי, רכז הצעירים מנחל עוז / צילום: איל יצהר

קצת לפני סיום התואר פרץ מבצע צוק איתן. צברי גויס בצו 8, וכמפקד בגדוד שקד בגבעתי נשלח לחודש של לחימה בציר נחל עוז-סג'עייה. מההתנגשויות הקשות ביותר שהיו במבצע - שצף לאחרונה לכותרות בעקבות איציק סעידיאן. אחרי שנגמר צוק איתן היה לו קשה לחזור ללימודים, אבל את עוטף עזה לא עזב. "אני שולח שורשים עמוקים. לאזור, לאנשים".

 14 שנה ועדיין בשלב השורשים ? 
"כן, זה תהליך עמוק ומשמעותי. אני גר בנחל עוז עם רותם, בן הזוג שלי. אנחנו בשלבי קבלה לחברות ורכישת בית בקיבוץ. אנחנו מאורסים. החיים שלנו זה פה, אין לאן לרוץ".

אחרי צוק איתן ומכל המקומות בעוטף עזה בחרת לגור דווקא בנחל עוז ; הכי קרוב לעזה . 
"יש משהו מאוד לא הגיוני בבחירה שלי לבוא לגור בנחל עוז אחרי צוק איתן. באותה תקופה גרתי ביכיני. כשסיימנו את הלחימה זה היה נורא מוזר: חמש דקות והייתי בבית. הרגשתי שאני חי בסרט, משהו במציאות לא נתפס. היום, אחרי תביעה מול משרד הביטחון, אני מוכר כנכה צה"ל, בעקבות הלם קרב מצוק איתן. פוסט טראומה".

מצטער לשמוע. 
"בגלל זה לא שרדתי את התואר. אלה היו שנים נוראיות. כל כך הרבה דברים שמגרדים ממך את העור. זה נורא. כמויות של בכי, הסתגרות, ימים ארוכים בלי שום תקווה, תקופות של פקפוק עצמי: אולי אני ממציא הכול. היום אני נמצא במקום מאוזן. יש לי מעטפת של משפחה, חברים, אנשי מקצוע. מחזיקים אותי, אני מטופל".

ועדיין : לגור בנחל עוז אחרי צוק איתן , מול המקום בו נפגעת . 
"לא יודע לומר לך. בזמן התואר, כשלא הייתי מודע בכלל שאני בהלם קרב, מצאתי את השקט שלי בלקחת את הרכב, לנסוע עד צמוד לגדר המערכת, להישכב על גג האוטו ולהשתזף - רק שם יכולתי להשיג שלווה. המטפלת שלי אמרה: משהו בך מאוד מכיר את המקום ומחובר אליו. זה קצת אמורפי, אבל אני מרגיש את זה בתוכי".

לילות כמו אתמול לא מערערים אותך יותר? 
"זו תשובה בחלקים. כשאני חושב על העתיד של רותם ושלי והמשפחה שלנו, כל הזמן יש מחשבה שמקננת: האם זה מה שארצה להעניק לילדים שלי. מצד שני, אני סובל כשאני בא לתל אביב. ירושלים? לא פחות מורכב. לאן אברח? לערבה? אני חושב על זה כל הזמן. אין להיות שלם במיליון אחוזים, רק להיות שלם עד כמה שאפשר.

"החלק השני של התשובה זה, שכשמתחילים סבבים כאלה יש שתי אופציות, לצאת מהקיבוץ או להישאר. אני בוחר להישאר, הדיסוננס עוד מלווה אותי. כדי להישאר שפוי בתוך ההישארות שלי, רותם ואני מתנדבים בזמני חירום. הוא סמב"צ בחמ"ל ואני בצוות הדוברות של הקיבוץ. ככה אני חיוני, יוצא מתוך עצמי. ברגע שמסתיים הסבב יש שוק של עייפות לשבוע שבועיים, קשה להתאושש. לכל שיגור ולכל אזעקה יש זמן פציעות. ככל שהסבב יותר אלים לוקח יותר זמן להתאושש ממנו. הפעם זה לא השפיע עלי כל כך. אבל יש פעמים שאזעקה אחת מכניסה אותי ללופ של ימים. התקווה שלי, שזה יסתיים יום אחד".

אפשר לשאול מה מצב הקהילה הלהטב"ית בעוטף עזה ? 
"יש לנו קבוצה גאווה מקומית, עם אנשים מכל האזור. האמת, שבנחל עוז יש ריכוז די גדול - אנחנו כמה וכמה זוגות שם. זה חלק מהקסם של המועצה האזורית שער הנגב. מבחינת ההכלה והפתיחות, אני מרגיש שהיא מיני סן פרנסיסקו בלב ישראל. קסם של מקום". בעקבותיו, הגיעה כל המשפחה - שני אחים, שתי אחיות ואב - לעוטף עזה. רובם גרים בשדרות. "עכשיו כשכל המשפחה פה, מה צריך יותר בשביל להישאר?".

אולי תקווה לשינוי?  
"חלק מהתסכול זו אכן ההבנה שההסלמה היא לא חלק מתהליך. אם יש הליך, אתה בולע את הצפרדע. אבל הסבבים הם התהליך התקוע, הם היעדר התהליך, אתה שואל את עצמך מה עושים, ואין כיוון. כולנו יודעים שפצמ"ר על נחל עוז זה לא אירוע חריג. חצי משפט בסוף המבזק, וזהו. אני מדמיין שזה ישתנה. לא בזכות המנהיגים, בזכות התושבים".

98% גן עדן, 2% גיהינום

בחממת הסטארטאפים SouthUp שבקיבוץ ניר עם, אף אחד אפילו לא חשב שלא לבוא לעבודה. החממה נמצאת בקומה השנייה של מה שהיה חדר האוכל של הקיבוץ. אני מסתובב בין היזמיות והיזמים. במשרד הפרסום "דרומה" יושבת שיראל מנדס-יעקב מקיבוץ מפלסים שהגיעה לפה לפני שבע שנים מנתניה, ונשארה. "זה מבאס", היא אומרת, "אבל אנחנו רגילים כבר. עוד 15 שנה, הנדל"ן פה יהיה שווה הרבה כסף".

אני מסתובב בין החברות, הרבה דברים מקסימים - בעיקר טכנולוגיות חקלאות וטכנולוגיות ביטחוניות - אבל שתי חברות שבו במיוחד את לבי. לחדר הקטן של אינרטיו (Inretio) נמשכתי בגלל כלי העבודה הרבים התלויים על הקיר. חשבתי שמדובר בנגרייה, אבל אינרטיו מפתחת לוכד קרישי דם. מדובר במעין רשת הארוגה מחומר דק מין הדק שאמורה לכלוא את קריש הדם בתוך המוח בשלמותו - ולשלוף אותו החוצה. זה הפטנט.

אני פוגש את המנכ"ל והמייסד רביב ויין, שמספר שהחברה נמצאת עכשיו בשלב ניסויים בבעלי חיים, חזירים לייתר דיוק. אם הכול יילך כמצופה, בעוד כשמונה חודשים ינסו לקבל אישור FDA להתקדם לניסויים בבני אדם. ויין, תושב ביצרון, עבד באינטל, אבל מות אביו של חבר קרוב מקריש דם במוח הביא אותו לתחום. לפני ארבע וחצי שנים הקים את החברה. לידו יושב רז שוסטרמן ואורג ידנית את לוכד הקרישים מתחת לזכוכית מגדלת ענקית.

החברה השנייה שהציתה את דמיוני, גם היא מתחום הרפואה - וגם היא בתוך המוח האנושי - היתה Mindtension שהמציא - אתם יושבים? - מכשיר שמודד את רמת הקשב של הבנאדם בזמן אמת. מחברים שלל אלקטרודות לפני האדם ולגופו ומשמיעים מיני צלילים שונים באוזניות. אני פוגש את המנכ"ל והמייסד זאב ברנד (יחד עם פרופסור אבי אביטל מהטכניון). "אנחנו יושבים על שער הקשב במוח", הוא אומר לי בחיוך.

 זאב ברנד. ממייסדי Mindtension / צילום: איל יצהר

איך מודדים קשב ? מה יחידת המידה? 
"יש לנו ספקטרום מאפס עד מאה. בצד העליון, טייסי קרב מקבלים 95 ומעלה. בצד השני של הספטרום, הסובלים מהפרעות קשב חמורות".

הייעוד של החברה הוא לחסוך סבל מאנשים. במקום, לדוגמה, לתת לילד הסובל מהפרעת קשב תרופה למשך שבועות כדי לבדוק אם היא עובדת, ו/או להעביר אותו מבחנים מפרכים, אפשר למדוד את רמת הקשב בלי תרופה, ואז שוב אחרי נטילת הכדור, ולקבל תוצאות בזמן אמת על היעילות שלה. ברנד מספר שהחברה יודעת למדוד גם מידת טראומה ופוסט טראומה. "אנחנו בודקים ומזהים תגובות של אנשים לאותו רעש מוכר של "כחחח" המופיע לפני אזעקת צבע אדום ורואים את ההבדלים".

אני שואל את ברנד אם לפי השיטה שלו אפשר למדוד מגוון רחב יותר של תחושות ורגשות, כמו למשל עוצמתה של האהבה, הבעירה של הקנאה ועוד. בינתיים לא, אומר זנדר, אנחנו עדיין באזורים בסיסיים יותר במוח. לאט-לאט.

החממה נולדה ב-2017. היום יש בה 24 חברות סה"כ, 18 מתוכן מקבלות תמיכה של הרשות לחדשנות, לשעבר המדען הראשי. תמיכה נדיבה וארוכה יותר מאשר במרכז הארץ. בפעם הראשונה שביקרתי בחממה, היא ישבה במשרד ליד המועצה. היום היא מתפרסת על שלושה מוקדים ושניים נוספים, חממות מיועדת לאג-טק ולטכנולוגיות ביטחוניות, ייפתחו בהמשך. "המקום הזה הוא 98 אחוזים גן עדן", אומר גיל שוורצמן מגבים, מנהל החממה, "ורק 2 אחוז גיהינום".

בדרך לקיבוץ נחל עוז, על כביש 232, שלט גדול עם ארבע דמויות מאוירות: אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד, הדר גולדין ואורון שאול. "הושט היד וגע בם", מכריז השלט, ששולח צמרמורת במורד הגב, ולא צמרמורת מהסוג הנעים. קצת מוזר עוטף עזה. למרות שאתה על הגבול, יש תחושה חריפה של חופש. זה מוזר, כי הכול צבא וקטיושות ועזה והכול. אתה מרגיש שאתה יכול להמשיך עם הכביש לנצח, אבל אם לא תפנה שמאלה לנחל עוז - תיתקל בבטונדות.

 בדרך לקיבוץ נחל עוז, שלט גדול עם ארבע דמויות מאוירות: אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד, הדר גולדין ואורון שאול / צילום: איל יצהר

בנחל עוז אנחנו פוגשים את אבישי אדרי, ד"ר לאימונולוגיה. הוא עם שלוש בנותיו המתוקות, נגב, טבע וחסד, וגם עם אסתי - הכלבה הכי צולעת שראיתי, אבל עם הכי הרבה שמחת חיים. אדרי עצמו הוא ככל הנראה האב הכי רגוע שראיתי בחיים שלי. "עכשיו הכול בסדר", אומר אדרי, "היה סופ"ש קצת סוער, אבל אנחנו מתאוששים מהר. ברוב הפרמטרים. בעיקר חוששים ממה יהיה עכשיו".

אדרי, 36, גדל בצד השני של המדינה, בקריית שמונה. אחרי הטיול של אחרי צבא עבר ללמוד בבן גוריון, שם הכיר את ברית, אשתו. "כשסיימנו תארים ראשונים חיפשנו מקום להשתקע בו. רצינו קהילה אינטימית ורצינו לשלב משימה לאומית כזו או אחרת בחיים שלנו. ביקרנו פה אחרי צוק איתן, כשהייתה פה נטישה, והחלטנו שזה המקום הנכון עבורנו מכל מני בחינות. היו שנים של שקט וזכינו לראות את הצד הטוב של המקום. לפני שנה התקבלנו לחברות".

 אבישי אדרי, ביתו חסד והכלבה אסתי. נחל-עוז / צילום: איל יצהר

אדרי עובד בחברת גמידה סל בירושלים, המפתחת טיפול חדשני לסרטן באמצעות השתלת תאים בריאים מתורם לחולה. "אני נוסע כל כך רחוק, שלוש שעות ביום, כי זה בול תחום מומחיות שלי".

"לדעתי", אומר אדרי, "הדבר הכי מעיק ומעמיס זו שגרת החירום. בסבבים אנחנו מבינים, נזהרים. בשגרה מלאה שוכחים הכול, וזה נהדר. אבל ככה, כמו שהיה בסופ"ש, כשלא יודעים אם יש לימודים או לא ולמרות ששקט, אתה עדיין בדופק 200. ללכת למכולת עם שלוש ילדות קטנות זה כל הזמן לתרחש מה הולך לקרות. ואנחנו גם מכירים את ההיסטוריה של המקום הזה. זה לא דמיוני, זה אמיתי. כשיש אזעקה - יש לך 13 שניות לאסוף את הילדות שלך ולהיכנס למרחב מוגן. זה מאוד מותח".

ידעתם לאן באתם. 
"כן. ולקחנו את זה בחשבון. אני לא מתלונן על המציאות הביטחונית המורכבת. אבל כשאתה מרגיש שמי שאתה בונה עליו שיפתור לך - זה לא מעניין אותו ולא מטריד אותו, זה משהו אחר".

כי באתם ב-2015 תחת הרושם שישראל מטפלת בעזה ובעוטף , והנה - כלום.
"נכון. אם היו מטפלים ולא מצליחים היינו יותר שקטים, אבל ככה נראה שהמצב משרת מישהו. שיש רף מסוים שמוכנים שאנחנו נחיה תחתיו, וזה בסדר. אם זה ככה - אין לי מה לחפש פה. אני לא בא להגיד להם מה לעשות, לכבוש את הרצועה או לא, אני רק רוצה לראות אותם עושים משהו. תבנו נמל, תעשו משהו. משהו צריך לקרות".

בפרספקטיבה של עשר שנות אבהות, אתה שלם עם המעבר?  
"זה מורכב, אבל התשובה היא כן. אנחנו מביאים אותן לסיטואציה שלא בחרו בה ושיכולה להיות קשה ושיהיו לה השלכות, אבל עצם זה שאנחנו חיים את החיים לפי ערך ומנסים להגשים איזה אידאל, זה גם משהו".

 מה האידיאל?  
"להיות במקום בו אין מספיק אנשים, שאנשים לא רוצים להיות בו. אז הייתה פה נטישה. היום המצב הפוך, כמובן. ציונות שוחרת ערכי דמוקרטיה תקרא לזה. זו ההתנחלות שלנו".

נולדת בקריית שמונה בשנות השמונים . מקטיושה לפצמ"ר . אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי אומר שאתה אוהב את זה. 
"לא יודע אם אוהב. בקרית שמונה לא בחרתי. אולי אני מרגיש שאני יכול. לא יודע. אני עומד מאחורי הבחירה שלי. לגבי העתיד, אני אפילו לא יודע לומר מה אני מצפה שיקרה. אני רק מצפה שזה יהיה חשוב מספיק. אתה יודע מה הכי מפריע לי? כשיורים פצמ"רים של העוטף. השמאל אומר: מגיע לכם, הצבעתם ביבי. הימין אומר: מגיע לכם, תמכתם בהתנתקות. לפעמים זה באותו שרשור ממש. יש כל כך הרבה קיטוב ושנאה. ובכלל, מה זה אומר? שיש פה משני הסוגים… ודאי שזה לא מגיע לאף אחד".

אנחנו נוסעים לפינת החי של נחל עוז, שם נפל פצמ"ר. פוגשים את רייצ'ל יפרח, האחראית על פינת החי. לא גן חיות, פינת חי קטנה - "צבע אדום לא מפריע לחיות", אומרת יפרח, "אם יש ירוט זה מושך את תשומת ליבן לרגע". יפרח התגוררה 17 שנים בכפר עזה, חזרה לאנגליה, "רק לרגע אחד, שנמשך שמונה שנים", ואז חזרה עם המשפחה לנחל עוז לפני ארבע וחצי שנים. "תמיד רצינו לחזור, היא אומרת".

הפגיעה בממ"ד שבפינת פינת החי פערה מכתש קטן וקרעה חורים בקיר הבטון. אולי עכשיו יחליפו אותה סופסוף, אומרת יפרח. אני נכנס למיגונית הקטנה, האפלה, והמצחינה מיותר מדי נוצות. חתול שתום עין מביט בי במבט חשוד. אל תסתכל עלי ככה, אני אומר לו. אני הולך, נתראה בסבב הבא.