מה עושים כשישראל מקבלת ביקורת על עצם הגדרת קיומה?

ספק אם יותר מקומץ ישראלים התעניינו אי פעם בלגיטימיות של ארצם. ישראלים חוגגים את יום העצמאות, את יום השואה והגבורה, את יום הזיכרון, את יום שחרור ירושלים. הם אינם חוגגים את "יום הלגיטימיות" ב-2 בנובמבר (הצהרת בלפור), או ב-29 בנובמבר (החלטת החלוקה), או 11 במאי (יום כניסת ישראל לאו"ם).

אף אחד מן המאורעות האלה לא היה מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים. אף אחד מהם, כשלעצמו, לא אִפשר את הקמתה. הם היו פיסות נייר, הלוא כן.

לא. לא כן. בהיעדר בלפור וכ"ט בנובמבר, דוד בן גוריון לא היה מכריז על מדינת ישראל. אילו הכריז, זה היה אקט-סרק של מרד בחוק הבינלאומי, שלא היה מאריך ימים יותר מעצמאות רודזיה, או ביאפרה, או צ’צ’ניה, או קטלוניה.

במאה השנה האחרונות, תנועות עצמאות יכלו למרוד בשלטון זר, אבל לא יכלו למרוד בחוק הבינלאומי. בהיעדר הסכמה בינלאומית, ובהיעדר מסגרת חוקית, הכרזת עצמאות חד-צדדית הייתה מקנה לישראל לכל היותר מעמד דה-פאקטו, ללא שגרירויות בירושלים או ברמת גן, ללא סיוע זר וללא מענקים צבאיים עתירי-מיליארדים.

ואף כי ישראלים לא החשיבו את הלגיטימיות, הם יצאו מגדרם כאשר היא נשללה, או התקרבה להישלל. ההחלטה הנפסדת של עצרת האו"ם ב-1975, שהשוותה את הציונות עם אפרטהייד, הייתה טראומה לאומית. ביטולה, ב-1991, בישר עידן חדש ביחסי החוץ של ישראל.

החטא הקדמון

מה שמביא אותנו אל הדוח של Human Rights Watch (להלן HRW), מארגוני זכויות האדם החשובים בעולם. מנהיגיו החליטו בשבוע שעבר שאין עוד טעם להעניק הנחות לישראל. הם החזירו לשימוש גלוי את המונח "אפרטהייד". הם אינם מכנים את ישראל "מדינת אפרטהייד", מפני שאין לשימוש לשון כזה תוקף בחוק הבינלאומי. אבל אמנת רומא על אפרטהייד מ-1998 מאפשרת להם לטבוע את אות הקלון הזה על התנהלותה של ישראל לא רק בשטחים שכבשה ב-1967, אלא בכל תחומי ריבונותה.

הם אינם מדברים רק על הכיבוש הצבאי של 54 השנה האחרונות. הם מרחיבים את בית הקיבול של "פשעי האפרטהייד והדיכוי", ויוצקים אל תוכו גם את הממשל הצבאי על ערביי ישראל ב-18 שנות עצמאותה הראשונות.

זה חידוש מעניין וחשוב. בעיניהם, ישראל נולדה בחטא. הם מטריפים לא רק את התנהגותה אלא את התפיסה העומדת ביסודה. אולי בעיניהם, הציונות ממלאת בחיי ישראל הגזענית אותו התפקיד שמילאה הכנסייה ההולנדית המתוקנת בחיי מדינת האפרטהייד הדרום אפריקאית.

כתבתי כאן לפני שלושה חודשים על המערכה הבינלאומית של "בצלם" בגנות הכיבוש, תחת הכותרת "זה אפרטהייד". הבעתי את דעתי ש"בצלם" חצו בזה את הגבול המפריד בין התנגדות תקיפה למעשי ישראל ומתנחליה בשטחים לבין שלילת הלגיטימיות של קיומה. "התווית ‘אפרטהייד’", כתבתי, "היא אקט של דה-לגיטימציה. מדינות אינן חוזרות למוטב מן האפרטהייד. בסופו מגיע סופן".

איזה גבול בדיוק?

הדוח של HRW, ממש כמו דוחות "בצלם", הוא חמור מאוד. ישראל מואשמת בו באופן מפורט, קונקרטי ומשכנע בהפרה חוזרת ונשנית של החוק הבינלאומי. עטיפת האפרטהייד מסיחה את הדעת מן העיקר.

HRW מודיעה בכותרת הדוח כי "נחצה הגבול", זאת אומרת ישראל חצתה אותו. היא הייתה כובשת צבאית ברוטלית, עכשיו היא כובשת צבאית ברוטלית ונפשעת (הניסוח הזה כולו שלי, אינני מצטט, אני רק מפרש).

ייתכן. אבל נחצה כאן עוד גבול: זה המפריד בין ביקורת נוקבת לשלילת קיום. HRW או "בצלם" אמנם אינן מודיעות במפורש שישראל איבדה את זכותה להתקיים, אבל הן עושות כן במשתמע.

הַשְׁגָָּרַת האפרטהייד בלשון הדיבור והכתיבה מְשַווה טון אדיטוריאלי, שלא לומר תעמולתי, לדוחות, שהיו צריכים להקפיד על כובד ראש ענייני, ולהניח לעובדות לדבר בעדן.

ההסלמה הרטורית הזו, מכיבוש לאפרטהייד, כמובן לא תספיק. לאחר שֶיְמוּצֶה הפוטנציאל הרטורי שלה לא יהיה מנוס מהסלמה נוספת. ואמנם פלסטיני מעזה כותב באתר הרשת היהודי האמריקאי השמאלי forward.com, כי חבריו מתלוננים ש"אפילו המונח הטעון הזה [אפרטהייד], המתאר את המשטר הגזעני המדכא ביותר בהיסטוריה המודרנית, אינו משקף את מלוא התנסותם".
מעניין מה יהיה אפוא המונח הבא.

תגובת ישראל על הדוח מצדיקה תלישת שערות. השגריר החדש של הליכוד בוושינגטון, גלעד ארדן, הכריז שמדוח HRW נודפת "אנטישמיות". נראה שמר ארדן הוא תשובת מר נתניהו לממשל פרוגרסיבי חדש בארה"ב. הדיפלומטיה הישראלית באמריקה הפכה לסדנה עגומה של מתלמדי מרכז הליכוד.

התגובה לדוח HRW מצריכה למדנות, לא צורמנות. קודם כול, היא מצריכה דיון ציבורי בעניין הלגיטימיות. אם הלגיטימיות חשובה, היא מחייבת שמירה וטיפוח. מדינת האפרטהייד המקורית הקלה ראש בלגיטימיות, מפני שהאמינה בעליונות הנצחית של כוחה הצבאי וביתרון הנתון של ערכיה. אפשר ללמוד את לקחי מפלתה גם מבלי לקבל את ההשוואה איתה.

אני חושב שאנחנו חיים בזמן גורלי. ביקורת עצמית חסרת תקדים בדמוקרטיות המערביות מניבה התנערות מרחיקת לכת מעולם המושגים של הדורות הקודמים.

רעיון מדינת הלאום שכן בעולם המושגים המתיישן. כל מדינת לאום. היא הייתה רצויה לפני מאה שנה. היא הייתה נסבלת לפני חצי מאה. בעיני דיירי הרבע הבא של המאה ה-21 היא עומדת להיות ארכאית ונפסדת. הצלתה מחייבת מאמצים עצומים וכנים של שכנוע, לא של אגרסיביות. והיא צריכה להתנהל לא במרכז הליכוד כי אם במרכזי דעת הקהל של הדמוקרטיות המערביות.