מנכ"ל זאפוס טוני שיי מימן את תומכיו. בתמורה, הם איפשרו את אורח החיים המסוכן שלו

אנדי שיי דפק על דלת הבקתה בבית שניצב על שפת המים בניו לונדון, קונטיקט. "הגיע הזמן ללכת", הוא אמר. הנהגים כבר חיכו במכוניות כדי להסיע את כולם לטיול בהוואי. אחיו טוני, המוח והמנכ"ל לשעבר של חברת זאפוס (Zappos), נעל את עצמו בתוך הבקתה עם תנור חימום ומכלי חמצן דו-חנקני - גז צחוק שהוא השתמש בו לעיתים קרובות. הוא ביקש מאנדי עוד חמש דקות.

אלא שתוך זמן קצר החל עשן לעלות מהמבנה. בהקלטה של השיחה למשטרה שהגיעה בהמשך נשמעים קולות של אנשים השואלים מהו הקוד לפתיחת המנעול של הבקתה. מקהלה של צעקות "טוני! טוני!" נשמעת בהמשך שוב ושוב.

כמעט כל האנשים שניסו לפרוץ באותו יום לבקתה כדי להציל את טוני שיי, כולל אחיו אנדי, נמנו עם מקבלי השכר של שיי. חלק מפמליה של אנשים שהתגייסו, תמורת תשלום, ללוות אותו במסע הרוחני שלו. זו החבורה שליוותה את היזם בן ה-46 במשך רוב השנה האחרונה לחייו. אסופה של חברים ותיקים, עובדי זאפוס לשעבר ומוזיקאים מתחילים, שהלכו בעקבותיו לפארק סיטי, ביוטה.

הפמליה הזו חיה בתוך וסביב טירה שגודלה היה יותר מ-1,600 מ"ר. מדובר בכתריסר גברים ונשים שקיבלו משכורות ועמלות מההון של שיי, שהוערך ב-840 מיליון דולר. שיי הציע להכפיל את השכר של האנשים שכבר עבדו אצלו והיו מוכנים לעבור לפארק סיטי ביוטה בעקבותיו.

 מחסן הבית שבו נמצא טוני שיי / צילום: Associated Press

הקבוצה הזו עבדה לכאורה בשירותו של שיי, שחיפש את הפרויקט הגדול הבא וקיווה שיוכל לעזור לאנשים לחיות בהרמוניה ולגלות מה הייעוד האמיתי שלהם. בפועל, שיי עמד למעשה במרכזו של מיזם שיתופי שבו הסובבים אותו אפשרו לו להתמכר לאלכוהול ולסמים, בזמן שהם מתחרים בינם לבין עצמם על שליטה בפרויקטים שלו, שהניהול שלהם כלל גמול כספי נאה.

התיעוד שמובא כאן מבוסס על ראיונות עם חברים של שיי ועובדים שלו, כמו גם על מסמכים הקשורים לחודשים האחרונים בחייו, ביניהם: פתקים, צילומים, לוחות זמנים וסרטונים; רישומים פומביים של המשטרה ומכבי האש; מיילים מנציגי עיריית פארק סיטי; דיווחים מהעיזבון של שיי ורישומים של בתי המשפט.

מכל אלה עולים פרטים מטרידים. שיי האמין ששאיפת גז צחוק, שהוא חוקי לשימוש רפואי ותעשייתי, תעזור לאנשים להגיע להארה רוחנית, ורצה למשוך אנשים שחושבים כמוהו לחיות בפארק סיטי. לצורך כך הוא מימן, למשל, סרטון בן 34 דקות המציג את הגז המשכר בצירוף פרטים על השימוש שעשה בו הפילוסוף האנגלי וויליאם ג'יימס.

בגלל הרצון של שיי להתקרב לטבע, בשלב מסוים הוא וחברי הקבוצה הפסיקו לנקות ולהתנקות. ברחבי האחוזה התפזרו גללי כלבים. הברזים פעלו כל הזמן, כדי לדמות צליל של מים זורמים במפלים.

 הבקתה שבה נמצא טוני שיי / צילום: Associated Press

אחרי השריפה, בשלב גביית העדויות על ידי המשטרה, אחד החברים בפמליה של פארק סיטי אמר לשוטר שהוא וארוסתו עבדו בשביל שיי. כשנשאל מה מקצועם הוא השיב לשוטר שלמקצוע שלהם לא היה שם. "שאלתי אותו איך העסק עושה כסף והוא צחק ואמר שהוא לא התכוון 'עסק' במובן הזה של לעשות כסף", כתב השוטר בדוח שלו.

שותפיו של שיי טיפחו יוזמות עסקיות שיש ביניהן קשרים רופפים והוא שילם עבורן. חלקם קיבלו משכורות שנתיות בהיקף של שש ספרות, ואחרים קיבלו עמלות על כך שהגו רעיונות כמו מלון ובר על שם הכלב של שיי, בליזי.

בזמן ששיי שכב בבית החולים חסר הכרה, עוקביו בפארק סיטי, והאנשים שהיו איתו בניו לונדון, המשיכו לנהוג כהרגלם. אחד הרישומים מלוח זמנים של עוזר במקום מפרט: "ניקיתי אחרי השריפה, התעסקתי עם המשטרה ועם מכבי האש... עדיפויות לשבוע הזה: לקבל הצעת מחיר על עיטוף העץ באורות לד, זה ממש יוסיף לחלל".

חברים, וודקה ומסיבות

שיי שייך לדור הישן של כוכבי סטארטאפים מעמק הסיליקון. הוא קנה את תהילתו בגיל 24 כשמכר ב-1998 את החברה הראשונה שלו, חברת פרסום באינטרנט. הונו החדש, כ-32 מיליון דולר, אפשר לו לקנות לעצמו מוניטין של חבר נדיב ולהקיף את עצמו בחברים שנהנו מוודקה, סיגריות ומסיבות.

אחרי התפוצצות בועת הדוט-קום, שיי מצא דרך חדשנית ורווחית למכור נעליים, והציע ללקוחות ברשת כמה סגנונות, מידות ומותגים - בלי להחזיק בעצמו מלאי של הנעליים. לזאפוס, האתר שהקים, לא היו חנויות או מוכרים. גם לא היה לו צורך בתנועת רגליים של לקוחות בקניונים או ברחובות הראשיים. הוא איפשר לאנשים לעשות קניות 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ישירות מהמחשב האישי שלהם.

שיי שם את הדגש על שירות הלקוחות, על משלוחים מהירים ועל קלות בהחזרת מוצרים. החברה הלכה והתרחבה וב-2009 שיי מכר את זאפוס לאמזון תמורת יותר ממיליארד דולר. הוא נשאר מנכ"ל החברה עד אוגוסט באותה שנה.

בזאפוס, שיי ערך ניסוי ניהולי גלוי לכול שבו נתן לחברה לפעול ללא מנהלים ובלי תארים רשמיים. בעקבותיו הוא קנה לעצמו מעריצים רבים: קהילת המנהיגים העסקיים ופקידי ממשלה עלו לרגל למשרדי זאפוס מדי שנה כדי לחזות בשיטת הניהול הייחודית הזו.
באותם ימים שיי היה ידוע בכך שמעולם לא פספס פגישה או איחר לאירוע, אבל בחודשים האחרונים של חייו הוא היה רחוק מכך. לפעמים היה כל כך מסטול מגז צחוק ומסמים אחרים עד שלא היה יכול לדבר כהלכה במהלך ישיבות שערך לגבי השקעות בנכסים ובעסקים אחרים.

 שיי (קיצוני משמאל). בתמונה עם מנהלים בכירים בתעשיית המסחר המקוון, בהם גם ביל גייטס (במרכז) / צילום: Associated Press, Stephen Brashear

הפמליה שלו בפארק סיטי, תמיד נאמנה לתשוקותיו, ערכה דיונים לגבי גידול פטריות הזיה במקום לקנות אותן, כך ניתן ללמוד מפתקים שהגיעו לידי הוול סטריט ג'ורנל. הם הקדישו זמן בלו"ז לפינוי מכלי גז צחוק ריקים מחדר השינה של שיי. בני משפחה וחברים שחששו לגבי בריאותו של שיי טענו שאנשי הפמליה הללו שמרו על שיי מבודד ודחו ניסיונות מבחוץ לעזור לו. אבל גם שיי עצמו הסתכל על כל התערבות כגילוי של חוסר נאמנות, ואף אחד מהחברים סביבו לא רצה להיות מתויג כלא נאמן.

מה הוביל למותו של שיי? הרשויות הרפואיות בקונטיקט קבעו שהמוות שלו, תשעה ימים אחרי שכבאים חילצו אותו מהבקתה הבוערת, נגרם בשל סיבוכים משאיפת עשן. אבל בפן הרחב יותר בין החברים הרבים שרכש היזם לאורך חייו, היו שאמרו שסיבת המוות שלו משתרעת על פני חודשים רבים, והייתה ברורה לכל מי שפגש אותו. רופא ששכרו בקיץ האחרון אנשי הפמליה שלו בפארק סיטי קבע כי אם שיי לא ימעיט את השימוש שלו בסמים ובאלכוהול, הוא עלול למות תוך חצי שנה.

רהוט, שנון ומלא ביטחון עצמי

ב-2013, כששיי העביר את משרדי זאפוס ללאס וגאס, החברה העסיקה כבר יותר מ-1,500 עובדים והכנסתה השנתית עברה את רף ה-2 מיליארד דולר. הוא קנה שטח של כ-240 דונם והציב בו יותר מתריסר מכולות גדולות כדי להפוך אותו לאזור פיתוח שאותו כינה "פארק המכולות". המהלך הזה היה חלק מהשקעה של כ-350 מיליון דולר שעשה בחלק מוזנח של מרכז לאס וגאס.

בכניסה לפארק המכולות, שיי הציב פסל ענק של גמל שלמה שרכש מפסטיבל ברנינג מן. הפסל, בגובה כ-13 מטר, דרש מפעילים משלו, וכל לילה שני המחושים של החרק ירו לשמיים סילוני אש.

"כל העניין היה חדש ומרענן, זה היה חלק מתקווה גדולה לשיקום של מרכז העיר לאס וגאס", אמר דאג מקפייל, מנהל לשעבר ביוזמות הפיתוח של שיי בלאס וגאס. מקפייל נזכר כי הוזהר מראש לפני פגישתו הראשונה עם שיי: "אם הוא לא אומר כלום במהלך ארוחת הצהריים, אל תיעלב". אלא ששיי התברר כדברן לא קטן.

כשהיה על הבמה, באירוע כלשהו או בזאפוס, הוא היה רהוט, שנון ומלא ביטחון עצמי. בשיחות אחד על אחד היה לו פחות נוח. בלאס וגאס מצא חברים חדשים, ורבים מהם עברו לגור לידו במקבץ של מכולות לא רחוק מהפארק שהקים. בקהילה הקטנטנה הייתה במה להופעות אורח וכמעט כל לילה נערכו שם מסיבות.

ניסיונו של שיי להחיות את מרכז העיר לאס וגאס נכשל בסופו של דבר. הניסוי שערך בזאפוס, ניהול בלי מנהלים, הוביל לחיכוכים בין העובדים. עד סוף 2019, חברים קרובים החלו לחשוש לבריאותו הגופנית והנפשית של שיי. התנהגותו הפכה לתזזיתית. הוא הלך ל"ריטריטים" שונים בהובלת שמאנים שהתמקדו בשימוש בסמי הזיה. על מנת לשפר את תפקודו הנפשי, החל לצרוך סם מסוג קטמין.

בתחילת השנה שעברה, חברים שכנעו את שיי להיכנס לתוכנית שיקום במרכז שיקום מפורסם בפארק סיטי. אחרי ששהה שם שבועיים, הוא התכוון להישאר בעיר במשך חודש נוסף. בסופו של דבר, מגפת הקורונה שפרצה וגרמה לסגרים ברחבי ארה"ב, גרמה לו פשוט להישאר בפארק סיטי.

מקדש של מיינדפולנס וסמים

לשיי הייתה אובססיה עם מה שהוא כינה "חיכוכים בין אנשים" כדי להצית את הרעיון הגדול הבא, והוא האמין שחללים משותפים הקלו על זה. זו הייתה התקווה שלו לפארק סיטי ולאחוזה הגדולה שלו שם קרא "החווה".

בחודשים שאחרי יציאתו מתוכנית השיקום מסמים ומאלכוהול הוא שכנע קבוצה קטנה של אנשים להצטרף אליו לפארק סיטי, ואלה הפכו בסופו של דבר למה שהוא כינה צוות הליבה שלו. בחזונו ראה בחווה מקדש שיתמקד במיינדפולנס ובצמיחה אישית - מסע רוחני, שהונע לפחות בחלקו על ידי אלכוהול, גז צחוק ופטריות הזיה.

הרעיונות שהיו לו באותה תקופה באו לידי ביטוי באמצעות אלפי פתקים שיצרו על קירות החווה פסיפס של הצבעים ירוק, צהוב וכתום. שיי הוציא כ-70 מיליון דולר על נכסים בפארק סיטי, בעיקר בתים, כהשקעות, וכדי ליצור מקום לחברים חדשים. באחד הפתקים משורטטת תוכנית לעסקאות נדל"ן שעלותן מוערכת בעשרות מיליוני דולרים נוספים. הוא שכר צוות של כתבי חצר שעקבו אחריו ודיווחו על הרעיונות שלו.

אחת מחברות צוות הליבה, סוזי ביילסון, פגשה את שיי בלאס וגאס בערך בזמן שהקימה את העסק שלה. ביילסון עבדה עם אנשי פארק סיטי על תוכנית בריאות עירונית, ואירחה את ראש העיר, אנדי בירמן, ב"חווה". בירמן התלהב ממה שתיאר כרוח החיובית של הקבוצה. "רמת ההתלהבות שלכם מזכירה לנו כמה התמזל מזלנו לחיות כאן", כתב ראש העיר לביילסון בספטמבר.

עוד חברה בצוות הליבה של שיי הייתה אליזבת פצלו, שעבדה כמתאמת ספורט ימי בפלורידה. הארוס שלה, ברט גורמן, מנהל השקעות בתפקידו הקודם, קיבל משיי משכורת של יותר מחצי מיליון דולר בשנה על תפקיד שכלל הוצאה של עיתון יומי בשם "חדשות יומיות מהחווה של בליזי".

בסדרה אחת של פתקים ירוקים שנמצאה בחווה רשומים שמות "אנשי הצוות של טוני שהאושר שלהם תלוי בו". ברשימה כלולה גם פצלו לצד ביילסון ואחיו של טוני, אנדי שיי.
מימי פאם, העוזרת האישית של שיי זה זמן רב, לא גרה בפארק סיטי, מה שלא מנע ממנה להמשיך לקבוע עבורו נסיעות ולנהל קבלנים שעבדו עבורו. תמורת עבודתה היא קיבלה עמלה בגובה של 10% משווי החשבונות.

התקף פסיכוטי בטיול קבוצתי

שיי החל להשתמש בגז צחוק מיד אחרי שחזר מהשיקום. גז כזה, שלרוב קושרים בינו לבין הליכים רפואיים, גורם לרמות שונות של אופוריה, בלבול ודיבור איטי. בטווח הארוך הוא יכול לגרום לנזק מוחי. הגז הפך לפופולרי במסיבות ובפסטיבלי מוזיקה, שבהם מעריצים שואפים ממנו מלוא הריאות ונהנים מ"סוטול" שנמשך דקות ארוכות.

שיי צרך גם אלכוהול וסמים אחרים. במהלך טיול קבוצתי לחווה במונטנה ביוני האחרון הוא בלע פטריות הזיה וחווה מה שחברים תיארו כהתקף פסיכוטי, כשצעק ופסע הלוך ושוב במעבר באוטובוס. מאוחר יותר באותו חודש, שיי היה מסטול מפטריות באחד הבתים שלו בפארק סיטי והתחיל להרוס את הרהיטים, בהתקף זעם שבמהלכו כלא שתי נשים בתוך הדירה.

ביילסון מצוות הליבה עזרה לשתי הנשים לברוח, כחלק ממאמץ של הקבוצה למנוע מצב שבו דיווחים על צרותיו של שיי יגיעו לכלי התקשורת. עוד חברה בקבוצה שכנעה שוטרים לקחת את שיי לבית החולים, במקום לעצור אותו.

באוגוסט, שיי עזב בפתאומיות את תפקידו כמנכ"ל זאפוס. באותו חודש גילו הוריו, ריצ'רד וג'ודי שיי, שהוא היה מאושפז והם שכרו יועץ שיארגן "התערבות" לטובת בנם. היועץ ניסה פעמיים להיפגש עם שיי בחווה, אבל בשני המקרים סירבו להכניס אותו פנימה.
הוריו של שיי שלחו ליוטה את אחד מאחיו הצעירים, אנדי, שקודם לכן עבד בזאפוס. אלא שטוני שיי הציע לאחיו מיליון דולר כדי שיישאר בפארק סיטי, ואנדי נבלע חיש מהר בקבוצה. המשימה שקיבל אנדי מאחיו הייתה "להשיג הליקופטר מלאס וגאס וחזרה" ו"להיפגש עם ספקי טקילה".

אחת מחברותיו הוותיקות של שיי, הזמרת והיוצרת ג'ול (Jewel), הגיעה לחווה באמצע אוגוסט כדי לערוך בה הופעה פרטית, ומאוחר יותר כתבה לשיי מכתב בן שני עמודים שבו אמרה שהיא מודאגת בגלל השימוש שלו בסמים, וחוששת שהאנשים שסביבו לא מציבים את האינטרס שלו בראש מעייניהם. חלקים מהמכתב שלה דווחו לראשונה על ידי מגזין פורבס.

"אתה צריך לשאול את עצמך שאלה אחת: האם אתה רוצה למות השנה או בשנה הבאה", כתבה. "האם סיימת לעזור לעולם? אני אומרת זאת באהבה, וגם בתור הבן אדם היחיד במעגל שלך שכנראה לא מקבל ממך משכורת".

בסופו של דבר, המכתב הוצג באחוזה של שיי והפך שם לבדיחה. סביבו הודבקו פתקונים דביקים שנראה היה שלועגים לדאגה שביטאה ג'ול. "אני מרגישה שאני חייבת לכתוב", נכתב ציטוט מהמכתב שלה על פתק אחד. "אני לא חושבת שאתה בסדר", נכתב בפתק אחר.

שיי התעקש באותה תקופה בשיחות עם אנשים שהוא מרגיש בסדר גמור, וראה כבגידה כל ניסיון לרסן את התנהגותו. הוא יצר שיטת דירוג שהראתה לו מי בצוות שלו היה לטובתו, ואף אחד לא רצה לאבד נקודות. לפחות חבר אחד שהיה מעורב בהבאתו למרפאת השיקום של פארק סיטי, איבד בעקבות זאת את הקשר אליו.

היו חברים בקבוצה שניסו לעזור לשיי בדרכים שחשבו שהוא יסכים לקבל. תוכנית אחת בסגנון הזה הייתה להעסיק רופא שיבוא לפי קריאה. אבל שיי סירב לנהוג לפי עצותיו של הרופא והוא התפטר.

במהלך הקיץ, שוטרי פארק סיטי הוזעקו לאחוזה של שיי לעיתים קרובות. הם בדקו אם התנאים בה מסוכנים ועשויים להוביל לשריפה, וטיפלו בתלונות על רעש והפרעות חניה. ביקורי השוטרים הגיעו גם בעקבות קריאות של חברים שרצו שהרשויות יבדקו את מצבו הבריאותי. אלא שעם הגעת השוטרים אנשי צוות הליבה היו מונעים מהם לדבר עם שיי.
חברים שלא היו שייכים לקבוצה של פארק סיטי אמרו שביילסון אמרה להם להפסיק לבקש מהמשטרה לבדוק מה מצבו של שיי כי זה יוצר לה עוד עבודה. אחת המטלות שלה, כך אמרה להם, הייתה להספיק להיפטר ממכלי גז הצחוק ומאביזרים אחרים הקשורים בשימוש בסמים. היא גם הייתה צריכה לוודא ששיי לבוש כשמגיעים השוטרים.

ביילסון מסרה בתגובה לדברים הללו ש"ההאשמות נגדי הן מבישות ואין בהן שמץ של אמת". היא הוסיפה כי "זה בלתי נסבל לקרוא את הרמיזות, הרכילות והשקרים שהופצו אחרי מותו בטרם עת של טוני".

בהמשך, הוריו של שיי ואחיו, אנדי, גייסו את ג'ול וצוותה כדי לשכנע את שיי לבקר בבית חולים מקומי ולעבור הערכת מצב בריאותית. הם קיוו כי בעזרת עורכי דין ויועץ התערבות נוסף יוכלו להתחיל בתהליך של הערכה פסיכולוגית ולבסוף לקבל את האפוטרופסות עליו.

עזבון שנרשם על פתקים

כשהשריפה הקטלנית פרצה בבקתה באותו יום בנובמבר האחרון, אנדי שיי וגורמן שברו את החלון שלה וניסו להציל את שיי.

פצלו התקשרה למשטרה. "למה הם הסתגרו בפנים?", שאל אותה המוקדן, "האם ניסו לפגוע בעצמם?". פצלו לא ידעה לענות. היא גם לא ידעה להשיב למוקדן כששאל אותה על גילו של שיי. "אנא מהרו, זה דחוף", היא התחילה לבכות.

שיי נותר בחיים בזכות תמיכת מכשירים. אלה הוסרו ממנו ב-27 בנובמבר לבקשת המשפחה. הוא לא הותיר צוואה. אביו ואנדי שיי מונו לאחראים על עזבונו. בגלל שהרבה מהמחויבויות של שיי היו רשומות על פתקים דביקים, המשפחה נאבקת כדי להבין את העזבון.

בסוף ינואר, חוקרי משטרה ומכבי האש בניו לונדון סיימו את חקירתם. במכבי האש לא יכלו לקבוע את סיבת השריפה, אבל לא פסלו "התנהגות לא אחראית או הצתה מכוונת", מצד שיי. המשטרה לא מצאה עדויות להתנהגות פלילית כלשהי.

 טוני שיי. שלט לזכרו / צילום: Shutterstock

מפקד מכבי האש של ניו לונדון נשאל במסיבת עיתונאים אם השריפה הקטלנית הייתה יכולה להימנע. "בכל מצב מהסוג זה", אמר לעיתונאים, "ניתן למנוע את הדברים".
דוברת של משפחת שיי סירבה להגיב. כמה אנשים ששמם מוזכר בכתבה זו לא החזירו שיחות לבקשת תגובה; אחרים סירבו להגיב.