בסוף המדבר מנצח את הכול: נסענו לערבה, ועקומת החרדה השתטחה

א. הנסיעה לערבה נקבעה לפני נצח, משהו כמו שלושה שבועות בסך הכול. זו הייתה אמורה להיות הארוכה והגרנדיוזית בסדרת המסיבות לזכר היציאה מהקורונה והחזרה לשגרה.

ארוכה בזכות חג השבועות שהתחבר לסופ"ש ויצר גשר מפואר של ימים פנויים, וגרנדיוזית עד כדי כך שמארגן האירוע כבר הכתיר אותה בשם "פסטיבל אופטימי". אמנם לפעמים אנחנו שוכחים שכל תוכנית שעושים בישראל כתובה על קוביית קרח המונחת על סיפו של הר געש, אבל בדרך כלל יהיה מה שיזכיר לנו: בתחילת השבוע שעבר, כידוע, קרסו מניות האופטימיות והפסטיבל התבטל - החשק לרקוד עבר, ואף אחד מאיתנו לא רצה לנסוע ולהשאיר את הילדים לבד באזעקות.

די מהר התברר שהתוכניות אכן על הקרח, אבל המקום כבר הוזמן והמקדמות שולמו במטבע קשה. לאחר התלבטויות קשות נלקחה ההחלטה: עם ילדים ובלי פסטיבל - נוסעים למדבר.

בדרך כלל אני בכלל לא מאלה שאוהבים לנסוע לחו"ל או לברוח לשממה כשקורים דברים רעים בישראל או כשמפציצים את תל אביב, להיפך. אני מהנשארים. גם הפעם הודעתי בקבוצה בקול גדול שאני לא מגיע.

אם כבר, האינסטינקט הראשון שלי הוא ללכת לכיוון האש, בלי להישרף; לראות, לחוות, לנסות להבין. כך גם הפעם; בליל שלישי שעבר הסתובבתי בלוד הבוערת, השונאת והכואבת עם שותפי לדבר סכנה, הצלם איל יצהר.

יום קודם נורה למוות מוסא חסונה בן ה־32 והאוויר היה כבד ושוחר רע. באותו לילה נרצח יגאל יהושע בן ה־56 בידי פורעים ערבים. הוא נפגע מלבנה בראשו ומת מפצעיו כמעט שבוע אחר כך. באותו לילה ראינו גם פורעים יהודים מיידים אבנים על רכבים של ערבים.

בין לבין, השתטחנו כשהיה צבע אדום. זה היה לילה נוראי, מלא דם ומטחים כבדים שהותיר בי רושם עז ואפל. דברים שראינו שם כבר לא נוכל שלא לראות. "אולי רִשמֵי הרגע קרובים מאוד", כתב המשורר פרננדו פסואה בניסיון להרגיע. הם לא רק קרובים מאוד, פרננדו יקירי, הם גם עמוקים.

חזרתי הביתה מלוד עם לב במשקל של 12 טונה. המעלית בקושי סחבה אותי. צנחתי כמו אבן לשינה טרופה ומלאת ביעותים, שנקטעה על ידי עוד אזעקה. עמדנו מרוטים בחדר המדרגות והבטנו ברצפה בשתיקה. בבוקר הספיק לי מבט אחד במראה כדי להבין מה כולנו צריכים עכשיו.

אנחנו באים למדבר, כתבתי בקבוצה.

ב. נסענו דרך ים המלח כדי לעקוף גם את מרחבי הצבע האדום וגם את הכבישים שבהם התפרעו הבדואים. הנוף היה מרהיב והיה לי הרבה זמן לחשוב על כל הדברים שבמהלך השבוע המקולל ניסיתי לשכוח. כמה הכול שביר, הא?

כל המתים שלנו נוגעים ללבי, אבל נגע במיוחד גרשון פרנקו ז"ל, תושב רמת גן בן 55 שנהרג בשבת מפגיעת רקטה. ההרוג העשירי במניין. בתחילה עוד טעה ראש העיר כרמל שאמה הכהן וטען שפרנקו היה ניצל לו "היה שומר על הוראות פיקוד העורף", אבל מהר מאוד התברר סיפורו: תוך חמש שנים איבד פרנקו את אמו, אביו ואחותו הקטנה. כולם מתו מסרטן.

פרנקו, שגם הוא חלה בסרטן, איבד הכול (מלבד אחות קטנה) והידרדר לחיים ברחוב. אף שהיה נכה 100 אחוזים, הרשויות כולן התעלמו ממנו לחלוטין, ורק חבריו דאגו לשכן אותו בצריף נטול ממ"ד בסמוך למסעדה שבה עבד. הוא לא יכול לרוץ לממ"ד, גם לא ללכת, בגלל הכאבים העזים ברגליו. וכך מת. "לאף אחד לא היה אכפת ממנו", אמרה אחותו.

כמה עוד גרשון פרנקואים יש בישראל ולמה אי אפשר למצוא אותם ולעזור להם לפני שהם מתמוטטים ומתים?

ג. על כביש 90 חשבתי שאני לא יכול ולא רוצה להבין את צורת המחשבה שלפיה, רגשות הזעזוע והזעם והבושה שאני חש כלפי מעשי לינץ’ שמבצעים יהודים באים על חשבון רגשות הכאב העמוק, הצער העצום ושותפות הגורל שאני חש כלפי יהודי שנפגע. ולהיפך.

אני לא רואה בזה משחק סכום אפס - העצב לא פוחת בגלל הבושה, והזעם לא עוצר את דמעות הצער - בעיניי, אלה שני הצדדים של אותו מטבע, מטבע השייכות. אני ישראלי יהודי; כשישראלי זוכה - אני מריע, כשישראלית ממציאה - אני גאה, כשישראלים מפסידים - אני עצוב, כשיהודים נפגעים - כואב לי וכשיהודים נוהגים כברברים - אני מזדעזע. אם כבר, אני חושד יותר באלה המתעקשים שלמטבע יש רק צד אחד. פשוט כי אין מטבע כזה בעולם.

אנשים אומרים לי, "מה אתה משווה" - אבל מבחינתי אין פה שום השוואה: אני לא חולם להשוות בין מעשי לינץ’ - שניהם מתועבים - או אפילו בין המבצעים: ברמה האישית, אני לא רואה שום הבדל בין ערבי שמטיח לבנה בראש יהודי לבין יהודי הבועט בעוצמה בראש של ערבי. שניהם איבדו את האנושיות שלהם. אני אפילו לא משווה את העצב שאני חש: זה אולי לא הדבר הכי קוסמופוליטי שתשמעו היום, אבל כן - כואב לי הרבה יותר על היהודי שמת. הוא בן עמי.

והצד השני: כשערבים מאבדים אנושיות ומבצעים לינץ' ביהודי, אני לא חושב עליהם בכלל כבני אדם. שהעם שלהם ידאג להם. אבל כשיהודים ישראלים מבצעים לינץ' ומאבדים את האנושיות שלהם, הם גורעים מהאנושיות שלי, מהיהדות שלי, מהישראליות שלי. הם משמידים משהו בתוכי. בתוכנו.

אני מתאר לעצמי שאפשר לראות גם בכל מה שאמרתי כאן בסך הכול עוד פן מתחסד, מתייפייף ומיתמם של עליונות יהודית. זו תהיה טעות: היהודים לא עליונים על אף אחד - למרות איינשטיין, מרקס, שפינוזה, דילן (שהשבוע יגיע לגבורות), ישו ורבים אחרים - זה פשוט העם שנולדתי אליו ושאליו אני שייך. הכי קל היה להגיד שהפורעים היהודים הם לא מהעם לנו - אבל הם ממש כן. הם אמנם שוליים בשוליים, אבל הרוב לא עושה דבר כדי להיפרע מהם. בינתיים הם מהרסים ומחריבים אותנו מבפנים.

ד. הגענו לערבה. כולם עשו מאמץ הרואי, גם אם די כושל ברובו, להתנתק מהאירועים, אבל לאף אחד לא היה סיכוי להצליח עד שלא הפסקנו לנסות. בתחילה עוד נשלחו הידיים מאליהן אל הטלפונים וכולם התעדכנו בלי הפסקה. אפשר היה לראות עלינו את המחיר שגבו הלילות האחרונים. רובנו היינו מרוטים ומודאגים.

אבל בסוף המדבר מנצח את הכול, גם אם לפעמים לוקח לו כמה שעות של שקט ורוח. העדכונים המשיכו לזרום, אבל באין אזעקות ובאין בומים עמומים שמגיעים מרחוק, נרגעו הילדים ונרגעו ההורים והמוזיקה התנגנה והעקומה בנפש טיפה השתטחה והרי אדום נישאו במרחק והשמש התיכה את החרדות וחשבתי שטוב שנסענו, ושאולי בעצם פרננדו צודק ורִשמֵי הרגע באמת קרובים מאוד, אולי קרובים מדי.

ואף שהכול נראה רע ושביר כרגע, הרי שיש גם מספיק דברים טובים ועמידים שאפשר וצריך יהיה להישען עליהם כשכל זה יירגע מעט.