הניסיון למצוא סימטריה הוא מותרות של הרוב

אלו היו השבועיים הקשים בחיי. כעיתונאי, כערבי וכאזרח. סיקרתי מלחמות עם עזה, צפיתי מקרוב במבצעים צבאיים בגדה המערבית, שרדתי פיזורי הפגנות אלימים, אך כל אלו יחד לא הרגישו כמו יום אחד מהימים שעברו עליי לאחרונה.

יש שיגידו שגודל הכאב ומספר ההרוגים באינתיפאדה השנייה לא מתקרב למה שקרה כאן בשבועות האחרונים, ומספרית הם צודקים. אך במובנים אחרים, מה שהתרחש כאן חמור מזה.

אי אפשר לנסות להבין את האירועים המסוכנים שעברנו פה, יהודים וערבים, בלי להסתכל על אירועי אוקטובר 2000. החברה הערבית איבדה אז 13 מטובי בניה. היא יצאה מדממת, פצועה והרוסה. לקח לה קרוב לעשור להשתקם. האשמים המרכזיים מבחינתה היו השוטרים והממשלה ששלחה אותם לשם וגיבתה אותם לאחר מכן. כך נותרנו עם משבר אמון עמוק שמלווה אותנו עד היום - המשבר בין האזרח הערבי לבין הממסד הישראלי.

אירועי 2021 ללא ספק מעמיקים את משבר האמון בין האזרח למדינה, אך עם תפנית אחת נוספת וחשובה. מה שהתחיל בכעס כלפי הממשלה והמשטרה בגלל פינוי המשפחות הפלסטיניות משייח ג’ראח, הצבת המחסומים בשער שכם בחודש הרמדאן ומניעת המתפללים ממסגד אל-אקצא, נגמר בכעס לא רק כלפי הממסד, אלא גם נגד האזרחים היהודים.

הפניית הכעס והתסכול של האזרחים הערבים על הקיפוח והיעדר האכיפה אל שכניהם היהודים במקום לממשלה, היא תפנית. תפנית שבמקרה הטוב תיגמר עד שהעיתון יודפס. אך ללא תוכניות רציניות ומקיפות של הממשלה, שאינה מתפקדת כבר מעל לשנתיים, למיגור הפשיעה והאלימות, להשקעה בתשתיות וחינוך, לתכנון בניה, ולרווחה; התפנית הזו תוליד שוב ושוב אירועים זהים בחומרתם.

מעשי האלימות וההצתות הפסולים שראינו השבוע אמנם נעשו על ידי קומץ צעירים אלים שלא מייצג את הרוב שיצא להפגין במחאה לגיטימית ודמוקרטית. אבל בפרספקטיבה רחבה שיח השנאה וההפרדה מחלחל ומערער את המרקם העדין ממילא של המקום הזה. הקרע האזרחי השליך גם על השיח התקשורתי שעסק בשאלת "הסימטריה" בין האזרחים הערבים ליהודים, אבל העיסוק בה היה שטחי ונטול הקשר - מי הרביץ יותר, מי מדמם יותר.

נכון שאין סימטריה: אין סימטריה בין רוב למיעוט, אין סימטריה בין חזק לחלש, אין סימטריה בין שולט לנשלט. אין סימטריה בין מספר ההרוגים בחברה הערבית ליהודית בכל יום שעובר בגלל ארגוני הפשיעה והאלימות, או בין מספר הפעמים שמסרבים להעסיק אותך בגלל השם שמסגיר את מוצאך כבר בקורות החיים. אין סימטריה בין כמות הפעמים שהשיחה עם בעל הדירה תנותק בגלל המבטא הבולט. הסימטריה היחידה שהאזרחים הערבים מכירים היא בין הכביש למדרכה, כי שניהם לא סלולים.

בחברה שבה פורעי חוק רצחו יותר מ-110 אזרחים בשנה שעברה ומתחילת השנה יותר מ-30, בחברה שיותר ממחציתה מתחת לקו העוני, ש-30% מצעיריה ללא שום מסגרת לימוד או תעסוקה - אין מקום לחפש סימטריה. במיוחד כשמי שמחפשים אותה, אלו אנשים שמעולם לא חיכו לאמבולנס יותר משעה כדי לפנות את אחד מקרובי משפחתם, או לניידת משטרה שהגיעה רק אחרי הרצח שהוזעקה כדי למנוע.

ועוד דוגמה אחת על הסימטריה שמחפש הרוב היהודי בקרב המיעוט הערבי ראינו רק בחודשים האחרונים: כשמפלגה ערבית אחת הלכה עשרה צעדים רחוק מכל מה שעשו שאר המפלגות הערביות בפוליטיקה הישראלית ונתקלה בסירוב בקרב הפוליטיקאים היהודים, משני הצדדים. מפלגה שעבדה שעות נוספות ב"מנגנון הגינוי" כדי לרצות את מי שכינה אותה שוב ושוב תומכת טרור.

הצעיר הערבי שפגשתי השבוע בלוד לא הכיר את שיח התקשורת בעברית, אך ידע להגיד לי בכעס רב כשעברו שכניו החמושים בליווי משטרתי: "הם לא רוצים אתנו בשום מקום".