אינך צריך להיות ממעריצי יאיר לפיד, כדי להודות שהוא החכים וגדל כטקטיקן פוליטי. חוגים למדע המדינה יוסיפו לעיין בתרגיל לפיד גם בעוד מאה שנה. הוא הפגין לא רק וירטואוזיות של טכסיסן, אלא גם התאפקות וענווה, שאינן מייחדות את הרוב העצום של הפוליטיקאים.
אמנם קשה לדעת מה הוא בדיוק מקווה להשיג בממשלת ההפכים שהקים, אבל הבה נגיד באופן לא בדוק, שהוא הצליח לעצור, או לפחות להאט את תנופת יריביו. יתכן בהחלט שהתנופה תתחדש, אבל הצורך לחזור ולמתוח את המפרשים הוא כמעט תמיד יותר קשה מהסתמכות על מפרשים פתוחים. אינרציה היא האופציה הטבעית של רובנו.
בהנחה הלא-מוכחת שממשלת ההפכים תאריך ימים, ללפיד מזומנות עכשיו שנתיים במשרד החוץ. בזמן כתיבת הרשימה הזו הוא עדיין לא נשא נאום פרוגרמטי ממין זה שנושאים למשל מזכירי מדינה אמריקאים נכנסים. אף על פי כן הוא אמר לפחות דבר אחד הראוי לתשומת לב: "הדמוקרטים [בארה"ב] כועסים, ואנחנו צריכים לשנות את דרך העבודה מולם".
הצבעים הדומיננטיים
שנתיים הן מעט מאוד. משרד החוץ היה בידי הימין 32 מ-41 השנה האחרונות. אדוני המשרד היו לעתים קרובות בקוטב הלאומני של המחנה הלאומי. א.נשי המקצוע של משרד החוץ לא ויתרו על המקצועיות, והוסיפו כבוד לדגל, אבל כיווני המשרד ודגשיו בהכרח נצבעו בצבעים הפוליטיים הדומיננטיים. את הצבעים האלה יהיה קשה לגרד, או לכסות בשכבה חדשה, במיוחד בהתחשב בזה שרוח גדעון סער תרחף בקרוב על פני המים.
השאלה היא אפוא אם לפיד יוכל להועיל לתיקון ארוך טווח של התרבות הדיפלומטית. זו התרבות שהיטיבו כל כך לייצג שני שגריריו של בנימין נתניהו בוושינגטון, מייקל אורן ורון דרמר, לצד שגרירו באו"ם דני דנון. השגריר הכפול הנוכחי לוושינגטון ולאו"ם, גלעד ארדן, רק הספיק לרמוז על מומיו, בטרם אריזת-המזוודות.
זו תרבות של התרסה, של הקנטה, של התחסדות, של התנשאות - ושל חוסר ענווה. זו תרבות, המרשה לעצמה להתערב בגלוי בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, לבחור מנצחים, לחלק ציונים, להטיף מוסר. זו תרבות המנוגדת לגינוניהם של מיליוני אמריקאים ולציפיותיהם. היא מטרידה במיוחד, מפני שנושאי הדגל שלה נולדו וגדלו באמריקה, והיו מסוגלים להוסיף הבנה וניואנסים, לא לגרוע אותם.
להתנצח. בעיקר להתנצח
לפני די הרבה שנים, נגיד 32, פרצה מחלוקת סביב מי שהיה אז שגריר ישראל בוושינגטון, דיפלומט מקצועי שלא שירת מפלגות פוליטיות. הוא עיצבן את משה ארנס, שר החוץ בממשלת יצחק שמיר, שהכריז כי בוושינגטון "אנחנו צריכים גבר, לא נער". ארנס, שהכיר היטב את הזירה האמריקאית, והיה בעצמו שגריר בוושינגטון, הניח בזה את היסוד לדור המרפקים הבא של הדיפלומטיה הישראלית באמריקה.
מזמן שחזר ונכנס לראשות הממשלה, ב-2009, נתניהו עשה פנייה חדה ומודעת אל הימין האמריקאי. את שליחיו בוושינגטון הוא עודד לעשות מה שהוא עצמו נהג לעשות: לשבת בסאלונים של הימין הרדיקלי, לפלרטט עם מליצי יושר ניאו-קונסרבטיביים, לחזר אחרי אוונגליסטים (לגיטימי), לעורר אי-נוחות גוברת אצל כל השאר - ולהתנצח. בעיקר להתנצח.
דיפלומטיה ציבורית צריכה להתמודד לא רק עם השאלה מי-צודק, אלא גם עם הציפיה האנושית הטבעית, שנציגיה של ארץ זרה, שנויה במחלוקת ומסובסדת בנדיבות מיוחדת, ירכינו מפעם לפעם את ראשיהם, ויאזינו. האזנה אמנם אינה מתיישבת עם הרגלי המדיה החברתית. התחרות בטוויטר מתנהלת על סימני קריאה, על אירוניה ועל סרקזם. אבל אם שר החוץ רוצה ברצינות למצוא מסילות את לבו של דור דמוקרטי חדש, הוא יצטרך לשקול סגנון חדש; ההיפך מן הצמד אורן-דרמר.
דוגמה לגסות רוחה של התרבות הדיפלומטית הזו ולצרות אופקיה, נתן ד"ר מייקל אורן (כבר לא דיפלומט) ברשימה נוטפת לעג ב'וול סטריט ג'ורנל' בספטמבר שעבר. הוא ראה צורך להודיע לאמריקה, ש"הסכמי אברהם" היו "השפלה ל'תעשיית השלום'" מיסודה של המפלגה הדמוקרטית. ששה שבועות אחר כך, הדמוקרטים עלו לשלטון.
ועדת חקירה?
השנתיים הבאות לא ישנו את מדיניות החוץ של ישראל, ולפיכך לא יקטינו את ההתנגדות למעשיה בשטחים. השאלה היא אם אפשר להועיל במידה כלשהי לשמה הטוב באמצעות דיפלומטיה של פרופיל נמוך, שתתנקה מן האגרסיביות החצופה והמזיקה של שגרירי נתניהו.
מי יודע. השינויים בדעת הקהל המערבית אינם נוגעים רק לישראל. מאבקים מתנהלים עכשיו באמריקה ובמערב אירופה נגד עצם ההיסטוריה של המערב ונגד מורשתו. דיוקן המלכה מורד מקיר של קולג' מפורסם באוקספורד; העבדות מתוארת כ"חטא הקדמון" של אמריקה, שעליו היא צריכה להתוודות ולכפר; עליית המערב מתוארת כאקט תוקפני של "עליונות לבנה"; ניסיון של ארה"ב להתגונן מפני התפשטות סינית מתואר כאיום גזעני על אמריקאים ממוצא אסיאני. ישראל היא רק מרכיב אחד במשוואה אנטי-מערבית מתרחבת. לפעמים התשובה "אנטישמיות" הולמת; אבל לפעמים היא כלל אינה ממין השאלה.
אין זה מן הנמנע שמשימתו החשובה ביותר של שר החוץ החדש היא להניח את העובדות האלה על שולחן הציבור, אולי באמצעות ועדת חקירה. אין טעם לחפש את הדמוקרטים, אם הלוך רוח טראמפיסטי בישראל עצמה דן לסגירה מיידית את הערוץ שמר לפיד רוצה לחזור ולפתוח. שטות תהיה להניח ששינוי צליליה של הדיפלומטיה הישראלית כשלעצמו, יאזן את ההסתייגות הגוברת ממדיניותה של ישראל. אבל אולי זה יהיה הצעד הראשון בניסיון להפוך את ההאזנה לביקורת להרגל, גם בישראל וגם ברב-שיח בין ישראלים לאמריקאים.
כתבות
ני"ע
