הממשלה החדשה איננה ממשלת ריפוי אלא הממשלה הליברלית הראשונה בתולדות ישראל

הקרב בין "גוש השינוי" ל"בלוק הימין" שנדמה שבא לסיומו עם ממשלת בנט-לפיד נוהל במהלך השנתיים האחרונות כפוליטיקת זהויות טהורה: חברי הבלוק הצהירו נאמנות לבנימין נתניהו וחברי הגוש התחייבו להחליפו. בארבע מערכות הבחירות האחרונות נראה היה שבכל הנוגע לאידיאולוגיה, נתניהו הפך לחזות הכל.

אלא שמבט נוסף על הרכב מפלגות הצדדים חושף הבדל משמעותי נוסף בין הקבוצות: מפלגות ה"בלוק" - הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה הן כולן מפלגות שמרניות בריש גלי, וגם הליכוד פופולרי בעיקר בקרב קהלים מסורתיים: בפריפריה ובחברה הדתית. מנגד, מפלגות ה"גוש" - כחול לבן, העבודה, יש עתיד, מרץ, תקווה חדשה ואפילו ימינה במידה מסוימת, הן כולן מפלגות שנושאות את הדגל הליברלי. למעשה, החצייה של ליברמן ממחנה לנתניהו למחנה מתנגדיו, זו שהתחילה את הפלונטר הפוליטי, היוותה המכה המכריעה בחלוקת הכנסת לשני מחנות נגדיים ושונים שפוליטיקת הזהויות אינה אלא תירוץ להגדרתם - השמרנים והליברלים.

הקרב הפרלמנטרי הזה הוא סימפטום של השסע המרכזי שחוצה את ישראל בתקופה הנוכחית. כאשר מחצית מהמדינה נלחמים עבור זכויות להט"ב ושבירת מונופול הרבנות, החצי השני שלה נלחם עבור שמירה על ערך המשפחה ועל הסטטוס קוו בענייני דת-מדינה. השסע השמרני-ליברלי משאיר אבק לכל ויכוח אחר שאולי מעסיק את אזרחי ישראל, והוא מהווה את סלע המחלוקת בכל המגזרים, מהחרדים ועד החילונים, כלפי חוץ ובתוך הבית פנימה.

מדיניות כלכלית וביטחונית לא נמצאת בסדר היום של האזרח הפשוט בזמן שגרה, אבל אוטובוס שנוסע או לא נוסע בשבת יגרור קול צעקה, הפגנות ואף שביתות. אפילו בתקופת הקורונה הוויכוח הציבורי המשמעותי ביותר היה החרגת התפילות אל מול החרגת ההפגנות בימי הסגרים. מבלי ששמנו לב, מוסתרת מאחורי שכבות של ביביזם ואנטי-ביביזם, מתנהלת מלחמה ציבורית כלל אזרחית על אופייה של מדינת ישראל.

השסע השמרני-ליברלי נוגע בחיים הפרטיים של אזרחי המדינה, ונוכח בהיקפים מסוימים בכל מגזר בחברה הישראלית. ויכוח על זכויות להט"ב או הדתה בבתי ספר לא נשאר רק מחוץ לקירות הבית, הוא חודר פנימה ומכריח את האזרח הפשוט לבחור צד. מסוגיות משמעותיות כמו רמת המורכבות של יציאה מהארון ובחירת מוסד לימודים לילד, ועד לתגובה האינסטינקטיבית לדיווחי אסון מירון, הכל נמדד במיקומך על הציר השמרני-ליברלי. אין זה ויכוח פשוט של חילוקי דעות. מדובר פה על סך האמונות והערכים על פיהם אדם חי, על הזהות שלו.

הממשלה החדשה שנרקמה לה במסדרונות הכנסת אינה ממשלת "ריפוי", אי אפשר לרפא שום דבר עם 61 מנדטים. גם מיתוג ה"אחדות" לא תופס כשכמעט חצי מנציגי הציבור נשלחים לאופוזיציה. הממשלה הזאת היא הממשלה הליברלית הראשונה מאז קום מדינת ישראל, וכך היא צריכה למתג את עצמה. נכון, זה לא יהיה קל כשהיא צריכה את תמיכת חברי רע"ם השמרניים, אך האג'נדה הליברלית היא המכנה הרחב ביותר בין מפלגות הקואליציה והיא הסיבה להקמת הממשלה מלכתחילה. לולא הרעיונות הליברלים כל יעדי הממשלה שיישארו יסתכמו בסילוק נתניהו, וכשזה יקרה היא תתפרק במהרה

אם ממשלת הליברלים רוצה להאריך ימים, עליה לפתוח ברפורמות בתחום הדת והמדינה, במיוחד פירוק מונופול הרבנות הראשות שזה תחום עליו יש קונצנזוס קואליציוני. צעדים כאלה ימקדו את מהותה של הממשלה ויתנו לה זכות קיום, בלי להבריח את חברי הקואליציה הערבים. זו מלחמה שתפתח צוהר לאגף הליברלי בליכוד שלא מרוצה במיוחד מהברית עם איתמר בן גביר ואבי מעוז, מה שיגרום לרוב ליברלי בכנסת להעביר חוקים משמעותיים גם בתחומי להט"ב והשוויון המגדרי.

במערכות הבחירות נעשו פעולות רבות מצד המפלגות להעביר מצביעים בין האגפים. הבטחות לסיפוח, ליד קשה בטרור, לחוקי הגבלת כהונה ולרפורמות במערכת המשפט פוזרו מכל מיני כיוונים, אך הצלחתן הייתה מוגבלת מאוד. אנשים לא נוטים לשנות את סך האמונות ודרך החיים הערכית שלהם ברגע אחד וזה התבטא בקלפי. ש"סניק יכול להצביע מחל בלי לוותר בצורה משמעותית על סט הערכים השמרני שלו, לתומך גנץ זה יהיה קשה הרבה יותר. מבחינת האני-מאמין הפנימי שלהם, נפתלי בנט דומה הרבה יותר לאיציק שמולי מאשר לשותפו בדימוס, בצלאל סמוטריץ'. השתלטות השסע השמרני-ליברלי על הכנסת נשמע כמו תחילת חורבן הבית, אבל אולי בפעם הראשונה מזה שנים רבות נקבל אנשי ציבור שנלחמים על ערכים, ולא על כיסאות.

הכותב הוא סטודנט לתקשורת באוניברסיטת אריאל