במחאה ראינו שגם לכלב השמירה של הדמוקרטיה יש בעלים

המחאה יצרה דיסוננס משמעותי בקרב כלי תקשורת רבים: מצד אחד, רבים רצו לתמוך במחאה מבחינה אידאולוגית, אך מצד שני, השלכותיה יכלו לפגוע בהם מבחינה כלכלית • בסופו של דבר, אצל רבים הכלכלה הכריעה

הפגנה במחאה החברתית, קיץ 2011 / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
הפגנה במחאה החברתית, קיץ 2011 / צילום: Associated Press, Ariel Schalit

רבים מאיתנו נוהגים להכניס את כלי התקשורת לתוך תבניות אידאולוגיות ופוליטיות ומשם לגזור מסקנות על אופן הסיקור שלהם. אולם, עשור לאחר המחאה החברתית, נראה כי אחד הפרמטרים המשפיעים ביותר על אופן הסיקור הוא דווקא פרק הזמן שבו נושא מסוים נמצא על סדר היום. בסופו של דבר, גם לכתבים ועורכים יש יכולת עמידות מוגבלת מול לחצים כלכליים אתם הם מתמודדים מבית.

דיסוננס משמעותי

סיקור המחאה החברתית בקיץ 2011 הוא דוגמה טובה לכך, שכן הוא יצר דיסוננס משמעותי בקרב כלי תקשורת רבים. היו אלה כלי התקשורת המסורתיים אשר מצד אחד רצו לתמוך במחאה מבחינה אידאולוגית-חברתית, אך מצד שני, השלכותיה יכלו לפגוע בהם מבחינה כלכלית. בימים הראשונים של המחאה ניתן היה לראות כי כלי התקשורת בישראל מסקרים את המחאה בהתאם לאופיים האדיאולוגי, וכי רובם מספקים סיקור כה אוהד ואינטנסיבי, עד שניכר היה כי כלי תקשורת מסוימים הפכו לכלי הפרסום ויחסי הציבור החינמי הטוב ביותר שמארגני המחאה יכולים היו לבקש לעצמם. כך למשל, באותו שער מפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" מהתאריך 4.9.11, שכותרתו הייתה: "כיכר המדינה" ושם הוכרזה הפגנת המחאה בכיכר רבין כ"אם כל ההפגנות", זאת לאחר שבימים שקדמו להפגנה זכו המארגנים לפרסום אינטנסיבי אודותיה בעיתון.

למעשה, רוב כלי התקשורת סיפקו תהודה משמעותית למסריהם של מארגני המחאה נגד מדיניות הממשלה, ולמשך פרק זמן משמעותי (עדיין) לא בא לידי ביטוי אותו פרדוקס פנימי המתבטא במבנה הכלכלי של העיתון ושל בעליו, לעומת האדנים עליהם נשענה המחאה וניסיון המוחים ליצור סדר חברתי-כלכלי חדש.

הלחצים התגברו והשפיעו

אך עם התקדמות המחאה, החלו הלחצים להתגבר. הרי מצופה מאנשי התקשורת המסקרים את המחאה להתייחס להשקפת העולם של מארגניה ולערכים החברתיים-כלכליים העולים ממנה, אך מה קורה כשהמבנה הארגוני-קפיטליסטי, הוא הוא בלב הארגון שלהם? האם ניתן לשבת באולפנים ולדבר רק על "תיקונים חברתיים" באופן כללי, או שצריך לרדת לרזולוציות שייתכן שתהיה להן משמעות ואחיזה במציאות הארגונית של אותם עיתונאים? בכל מקרה, במציאות של סיקור המחאה, ככל ששמועות על לחצים כלכליים פנים-ארגוניים בתוך כלי התקשורת החלו לצוץ, ניכר היה שמשהו מתחיל לדעוך. מארגני המחאה החלו לדרוש כי יינקטו פעולות כלכליות-מסחריות קונקרטיות, מה שכבר לא הסתדר לבעליהם של כלי התקשורת. כשהם החלו להבין את המשמעויות בשטח, כמו למשל ירידה בהכנסות מפרסומות, חלחל המסר מהר גם לעורכים ולכתבים. התוצאה: ירידה משמעותית בסיקור בזמן שהמחאה בשטח עוד ממשיכה באותה עצימות.

אין בטענה כדי לומר שלכלי התקשורת המסורתיים ב־2011 לא הייתה השפעה על אקלים הדעות, להפך, ניתן לראות עד היום כי העיתונות הכלכלית מושפעת מאותה מחאה, אולם, על אף תמיכתם של רוב כלי התקשורת במחאה, ושינוי מסוים בדפוסי השיח, ניכר שגם כיום, יש גבול טבעי לאופן שבו יכולים כלי התקשורת מסוימים לתמוך במחאה שמערערת את המבנה הכלכלי שלהם. בסוף, גם לכלב השמירה של הדמוקרטיה יש בעלים.

הכותבת היא מרצה וחוקרת תקשורת באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת אריאל

צרו איתנו קשר *5988