השיטה המעולה שלא עובדת: מה תמיד משתבש בסיעור מוחות

מי מאיתנו לא היה בעוד ישיבת "סיעור מוחות" שלא יצא ממנה כלום? הגיע הזמן להתבונן רגע ולהבין מה לא עובד שם

טרוור נואה, המנחה ב"דיילי שואו" / צילום: Associated Press, Evan Agostini
טרוור נואה, המנחה ב"דיילי שואו" / צילום: Associated Press, Evan Agostini

על ערן גפן ו"חצי שעה של השראה"

ערן גפן הוא מייסד G^Team חברה לייעוץ אסטרטגי שעוזרת להנהלות ומנכ"לים לפתח מנועי צמיחה חדשים. בעלת ניסיון בעבודה עם חברות מובילות בארץ ובעולם ביניהן: קוקה־קולה, מיקרוסופט, קימברלי קלארק שטראוס, וולט וסודה-סטרים. חברה קודמת שהקים נקנתה על ידי Wix. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה". רשימה זו מבוססת על פרק מספרו.

מבוסס על פרק מספרו של ערן גפן, מייסד G^Team

כשיש לנו אתגר עסקי יצירתי, כשצריך רעיון מיוחד לשירות או מוצר חדשים, הדבר הטבעי הוא לאסוף קבוצת אנשים מתוך החברה ל"בריינסטורמינג", סיעור מוחות. מקומות עבודה הסתמכו על השיטה הזו לאורך שנים. יש רק בעיה אחת עם השיטה הזו: לרוב היא לא עובדת. כלומר עובדת, אבל רק למעטים שעושים אותה נכון. הרוב מתברברים בדרך וחושבים שעשו סיעור מוחות, כשלמעשה זה היה יותר "סיוט מוחות" שלא יוצא ממנו הרבה.

אצלנו בחברה פיתחנו שיטה של איך לעשות את זה נכון, תהליך שעובר שכלול מתמיד, על בסיס מחקרים וניסיון של ארגונים קריאטיביים מצליחים כמו פיקסאר ו"הדיילי שואו".
"הדיילי שואו" היא תוכנית סאטירה אמריקאית ואייקון תרבותי, שבעבר הנחה ג'ון סטיוארט, וכעת מוביל אותה טרוור נואה. כשמה, היא תוכנית יומית, אתגר קריאטיבי שבכל יום מתחיל מחדש עם דף חלק, ומסתיים עד הערב עם תוכנית של חצי שעה.

אבל לפני הכל, כדי להבין למה אנחנו שואפים, נתייחס למחקר של פרופ׳ אדם גרנט, מומחה לתרבות ארגונית, שחקר את התהליך היצירתי שלהם וציין לטובה את הצלחת סיעור המוחות. הוא זיהה אצלם תופעה בשם Burstiness (התפרצויות) - צורה של שיחה, תקשורת קטועה ומתפרצת בין המשתתפים בדיון, כמו של משפחה קולנית בארוחת ערב. שיחה מתגלגלת שבה נזרקים רעיונות חצי אפויים, כשהאחד ממשיך את רעהו ואף אחד לא יודע של מי היה הרעיון המקורי. אנשים מפריעים זה לזה, אבל זה לא מרגיש כמו גסות רוח, כי הצוות נמצא בשיא יצירתי שבו כולם משתתפים ומאלתרים. אז איך מגיעים לפיק הזה? הנה כמה שיטות ומודלים.

המחלה: אגו. התרופה: מודעות

אגו הוא המחלה של כל ארגון. הוא קוטל כל חלקה טובה, בטח כאלה שדורשות שיתוף פעולה. בסיעור מוחות הוא ממש "מדכא חשק" שמונע התקדמות, בין אם בגלל אנשים שמאוהבים ברעיונות של עצמם, ובין אם בגלל חוסר פרגון לרעיונות טובים של אחרים ועוד. אני כבר למדתי שאגו הוא לא דבר שאפשר להשמיד (ולא בטוח שגם זה נכון). הדבר היחיד שאפשר לעשות עם אגו הוא לנהל אותו. או לכל הפחות להיות מודעים אליו - כל הזמן.

המחלה: בושה. התרופה: רעיונות טיפשיים

פעמים רבות אנשים שומרים על שתיקה בסיעורי מוחות כי הם מפחדים לצאת "סתומים", וגם אם הם מדברים, הם שומרים לעצמם את המחשבות הטיפשיות. העניין הוא שהרעיונות הכי קריאטיביים הם הכי מטופשים. לכן נהגנו להתחיל כל סיעור מוחות בתרגיל שבו כולם היו צריכים להציע את הרעיונות הכי "מטופשים". בזכות זה מחסום הבושה נעלם כי היה לנו "רישיון להיות מטופש". בסוף דווקא אלו מתניעים את הרעיונות היצירתיים ביותר.

המחלה: מחסום הדומיננטיות. התרופה: דמוקרטיזציה

אחת המחלות השכיחות של סיעורי המוחות היא השתתפות סלקטיבית. יש אנשים מבריקים וקריאטיביים שמדברים פחות כי הם ביישנים, או כי המעמד שלהם בחברה נמוך יותר, ועוד אלף סיבות שגורמות לכך שבקבוצה יש אנשים שמחסום הדומיננטיות מונע מהם להשתתף. גם הימצאות של הבוס הגדול הוא חסם לקבוצה כי אז כולם מדברים בעיקר אליו (ולא אל הקבוצה), ומושפעים מכל תגובה שלו במהלך הדיון.

ב"דיילי שואו", טרוור נואה, המנחה, נכנס אל הדיון רק שעה וחצי לאחר שהתחיל, כדי לאפשר שיחה שאינה היררכית. בפיקסאר מקפידים שכל המשתתפים יתרמו לדיון כחלק מהתהליך, ומעבירים את השרביט בין כולם.

המחלה: קונפורמיות. התרופה: רעיונות בהצבעה אנונימית

אחת התופעות היותר מוכרות היא שהקבוצה בחרה רעיון, אבל יום למחרת כולם מרגישים שזה רעיון ממש בינוני. מה קרה בעצם? מישהו הציע רעיון, מישהו נוסף תמך בו, יתר הקבוצה נסחפה כדי להגיע לקונצנזוס - הקונפורמיות ניצחה. לכן, תוך כדי תהליך העלאת הרעיונות, אסור לפסול או לבחור רעיונות, רק בסוף.

המחלה: הסתמכות על האחר. התרופה: להתחיל לבד

כמות הרעיונות בקבוצה קטנה יותר מזו שיפיק אדם אחד שישב וחשב לבד. אם למשל שעה של איש קריאייטיב תביא עשרה רעיונות, אז שעה של עשרה אנשים לא תביא 100 רעיונות. האחריות הקולקטיבית וההסתמכות על האחר מורידה את הפרודוקטיביות. הפתרון: להתחיל בכך שכל אחד יכתוב את הרעיונות לעצמו ויגיע לחלק הקבוצתי מוכן מראש.

המחלה: התפזרות. התרופה: מבנה סגור

סיעור מוחות פירושו לא לזרוק כמה אנשים לחדר ולקוות שיצא מזה משהו טוב. צריך מסגרת מסודרת מאוד, עם מטרות, זמנים ומבנה ברור. זה מתחיל במציאת נושא משותף כדי שכולם יהיו על אותו תדר.

ב"דיילי שואו" מתחילים בצפייה משותפות בקטעי החדשות מיום האתמול. לאחר מכן עוברים לחשיבה לבד, כל אחד מכין רעיונות משלו, ואחר כך עוברים לסיעור המוחות עצמו. כולם מדברים באופן שיתופי ושווה, עובדים במקטעי זמן של עשר דקות לכל נושא. אז עוברים לסיכום הרעיונות, ורק בסוף לבחירתם בהצבעה אנונימית.

ולבסוף, הדבר הכי חשוב הוא "אמון". רק כשיש אמון, כבוד הדדי והבנה שכולנו פועלים למען מטרה משותפת, בלי אג'נדות סמויות, אפשר להגיע אל אותו Burstiness, אל הגביע הקדוש של סיעור המוחות. וכשזה קורה, הקסם שנוצר כל כך מרגש שהוא שווה את הכול.

ערן גפן הוא מייסד G^Team, חברה לייעוץ אסטרטגי שעוזרת לחברות לצמוח. הוא בעל ניסיון בעבודה עם חברות מובילות בארץ ובעולם ביניהן: קוקה-קולה, מיקרוסופט, קימברלי קלארק וסודה סטרים. חברה קודמת שהקים נקנתה בשנה שעברה על ידי wix. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה". רשימה זו מבוססת על פרק מספרו.