בג"ץ ההפרדה באקדמיה: עשור של מחול שדים סביב "הדרת נשים" פיקטיבית עשה את שלו

בעבודה עקבית ומאומצת לאורך כמעט עשור, עלה בידיהם של גורמים אנטי-ליברלים ליצור עיקר אמונה, מושכל ראשון: הפרדה היא הדרת נשים; הפרדה היא פגיעה בשוויון. עיקר אמונה זה עומד בבסיס פסק דינו של בג"ץ בעניין ההפרדה באקדמיה. המסלולים הנפרדים אמנם שרדו, בקושי, לאור עוצמת האינטרס הציבורי שבשילוב חרדים, אך הקביעות העקרוניות עלולות לפגוע בבחירה בהפרדה "סתם"; בחירה שאין כנגדה ערך לאומי.

מאלף לקרוא כיצד ניתוח בהיר המוליך למסקנה אחת, כי אין פגיעה בשוויון כאשר ההפרדה רצונית - מסתכם בהצהרת אמונים למושכל הראשון; בקביעה לא מנומקת שהפרדה פוגעת בשוויון.

כך, השופט הנדל מסביר בפסק הדין: "בנות החברה החרדית רשאיות לבחור באופן חופשי האם ללמוד במסלול מעורב או במסלול נפרד. נתון זה מחדד את השאלה האם נפגעת בענייננו זכות חוקתית כתוצאה מההפרדה ... האם במקרנו יש פגיעה כזו? וכאן הקושי ... הפגיעה הנטענת היא על אף בחירתן ורצונן ... עסקינן בבני אדם בוגרים, שהחליטו את אשר החליטו. לא מדובר באדם נעדר בחירה חופשית מלאה, כגון קטין או קטינה. הטענה שמדובר בסוג של פטרנליזם כלפי בני ובנות החברה החרדית אינה נטולת הגיון".

הדברים הפשוטים אמורים היו להוליך למסקנה כי אין בהפרדה כשלעצמה פגיעה בשוויון; אך לא. חרף האמור קובע השופט הנדל, כי ההפרדה פוגעת בזכויות יסוד ומתיר אותה, במגבלות, רק כי לשיטתו הפגיעה היא מידתית. השופט הנדל מסביר, כי על פי הביקורת, הפרדה עלולה לפגוע ב" שוויון הכללי בין גברים ונשים "; כי " קיומו של מסלול נפרד עלול לפגוע בערכיה של מדינת ישראל ... בעיקר נוכח קיומו של מסלול נפרד לגברים "; כי כפי שמודגש בחקיקה, " על מנת להשיג שוויון, החוק חייב להגן על מעמדה של האישה ", ולכן " יש פגיעה מסוימת בקיומם של מסלולים נפרדים במוסדות להשכלה גבוהה. כך מנקודת המבט של ערכי הציבור במרחב הציבורי ".

מהו "שוויון כללי" ומה מקומו בדין? כיצד הפרדה רצונית פוגעת במעמד האישה? כאמור, דבריו הנכוחים של השופט הנדל עצמו מסבירים אחרת. מדוע קיומו של מסלול נפרד לגברים, לצד מסלול לנשים כמובן, הוא פוגעני? ממתי ערכים הם מושא לפגיעה חוקתית ואילו הם ערכי הציבור שנפגעים מאותה הפרדה רצונית? אין תשובות, ובכל זאת המסקנה היא כי הפרדה פוגעת בשוויון. הוא שאמרנו, מושכל ראשון. לא מהרהרים אחריו.

וכך דבריו הברורים של השופט מלצר: "בניגוד למופעים הפרדיגמטיים של 'נפרד אינו שווה' - במקרה שלפנינו מרבית התלמידים הלומדים במסלולים הנפרדים בוחרים בכך מרצונם החופשי, בהתאם להשקפותיהם הדתיות התומכות בהפרדה מגדרית כדרך חיים ... נוכח הנכונות של מרבית התלמידים והתלמידות ללמוד במסגרות הלימודיות האמורות והחלופות הקיימות... אינני סבור כי הוכחה כאן פגיעה משמעותית בזכות לשוויון של הסטודנטיות ". המסקנה המתבקשת היא דחייה של הטענה כי הפרדה פוגעת בשוויון.

תחת זאת, השופט מלצר קובע כי אינו נדרש לבחון את היקף הפגיעה בזכות החוקתית לשוויון - כאילו עצם קיומה של פגיעה זו אינו במחלוקת - גם משום שהמדינה התנדבה לאמץ את טענת העותרים לפגיעה בשוויון ומיקדה טענותיה בשאלת המידתיות. השופט מלצר קובע תנאים מגבילים להפרדה, אשר " ממזערים את הפגיעה בציבור העלול להיפגע מההפרדה, עד כמה שניתן ...". איזו פגיעה יש למזער? ומיהו אותו ציבור עלום? אין לדעת. עיקר אמונה.

שנים של מחול שדים סביב "הדרת נשים" פיקטיבית - בתקשורת, באקדמיה, במשרד המשפטים - עשו את שלהן. שופטי הרוב לא ההינו להסיק מסקנת כפירה, הנובעת במישרין מניתוחם שלהם.

שופטי המיעוט מרחיקים לכת הרבה יותר. כך, השופטת ברון קבעה כי ההפרדה היא אמצעי " משפיל ופוגעני כלפי נשים ", ואף אימצה את ההשוואה שנותרה עד כה מחוץ לפסיקה, בין הפרדה רצונית מטעמי צניעות להפרדה על בסיס גזע.

השופטת ברון קבעה כי ההפרדה במרחב הציבורי היא " אקט שמעצם טיבו וטבעו מפלה נשים, מקטין אותן, ומנציח פערי מעמדות מגדריים ותפיסות סטריאוטיפיות לגבי המין הנשי "; כי הפרדה " 'מחפיצה' נשים באשר הן, מנמיכה אותן ומנציחה את תפיסתן כנחותות מגברים ". מיותר לציין כי קביעות אלה נעדרות כל תשתית עובדתית ואינן אלא דעה אישית.

יתרה מכך: ידידות בית משפט, שורת נשות ציבור ואקדמיה דתיות, הגישו עמדה מפורטת ובה הבהירו כי ההפרדה נובעת מערכי הצניעות, ערכים תשתיתיים ביהדות ונעלים בעיניהן; כי שלילתה תפגע בהן פגיעה של ממש. אין בדעות המיעוט התייחסות ראויה לעמדה רווחת זו. שופטי המיעוט מפקפקים ביכולתן של נשים חרדיות לבחור, והשופטת ברון אף קובעת כי גם אם מדובר בבחירה חופשית - היא אסורה. כך, בשם הגנה על נשים, אלה הפכו בדעות המיעוט לאובייקטים; נלקחה מהן האוטונומיה השמורה לסובייקטים בעלי תבונה.

לא ההפרדה כי אם פסק הדין, בקביעותיו העקרוניות, פוגע בזכויות לכבוד, לחירות, לאוטונומיה ולשוויון של ציבור עצום בישראל.

ההכרעה הערכית שבפסק הדין עומדת בניגוד חריף לתובנות ליברליות בסיסיות ולכן לא יכולה להיוותר על כנה. בין שבית המשפט יחזור בו בהמשך ובין שהמחוקק יאמר את דברו, בסוף דרך החירות תנצח. השאלה היא כמה כפיה נספוג עד שזה יקרה.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה במשפט מינהלי וחוקתי, ייצגה בבג"ץ ההפרדה באקדמיה ידידות בית משפט שביקשו לדחות העתירה