במקום "משמורת", אמרו מעתה "אחריות"

כידוע, הקו המנחה בסכסוכי גירושים הוא עיקרון טובת הילד. למרות חקיקה ענפה, אינספור פסיקות ודוחות ועדות, נדמה כי טרם נמצאה הנוסחה שקובעת באיזה אופן נקבעת "טובת הילד".

אחת המחלוקות המעוררת רגשות עזים לאחר שבני זוג מחליטים להיפרד, היא סוגיית משמורת הילדים. במהלך השנים חזינו בלא מעט סכסוכי משמורת חריפים ודרמטיים, שחלקם הגיע עד כדי חטיפת ילדים בתוך הארץ ומחוץ לה ולעתים אף חמור מכך.

על-פי החוק, על-מנת שבית המשפט יוכל להכריע בסוגית המשמורת, הוא ממנה בתיק המשמורת מומחים מקצועיים שמבצעים בדיקת "מסוגלות הורית". אותם מומחים ומכונים מגישים לבית המשפט חוות-דעת עמוסות לעייפה בפרטים אודות מצב ההורים, מצבם של הילדים מבחינה נפשית ופיזית, מארג היחסים במשפחה וכו'. לצד זה מוצגים לבית המשפט תסקירים של עובדים סוציאליים לסדרי דין, שגם בהם מנסים לזקק את "עיקרון טובת הילד" ולפרט מה הראוי והטוב מבחינת טובת הילד במפגשיו עם שני הוריו לאחר הגירושים.

בשנים האחרונות יותר ויותר זוגות מבקשים לקיים "משמורת משותפת", זאת לאור המלצות ועדת שניט, לפיהן טובת הילד דורשת כי לא תיווצר היררכיה בין ההורים בעקבות פרידתם, וכי שני ההורים יהיו במעמד הורי שווה, וזאת ללא קשר לחלוקת זמני השהות.

הפסיקה, מצידה, נטתה לאפשר את קיומה של משמורת כזו, להבדיל מהעבר שבו הייתה קיימת נטייה לקבוע את משמורת הקטינים בידי האם. מציאות זו יצרה סכסוכים רבים בין ההורים והיוותה קרקע פורייה לתביעות משמורת הדדיות ועקובות מדם.

במקביל לכך, בשנים האחרונות הסתמנה מגמה להמעיט בחשיבות מושג "המשמורת", וחלק מבני זוג שמנהלים הליכי גישור או משא-ומתן ומאשרים הסכמים, אפילו לא קבעו את המשמורת בהסכם, שכן המשמעות של המונח להלכה ולמעשה רוקנה מתוכן בעקבות התמורות שחלו בתחום והחלה הרווחת של "האחריות ההורית המשותפת", במובן ששני ההורים, כאפוטרופוסים טבעיים של הקטינים, אמונים על טובתם ועל רווחתם.

לאחרונה התקבל בבית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין משמעותי, חשוב ומנחה, המבקש לקבוע מפת דרכים להורות שווה במקרה של פרידת בני הזוג.

כך למשל, נקבע כי יש לחתור לאפוטרופסות ולאחריות משותפת של שני ההורים. בנוסף קובע בית המשפט כי יש להימנע מהתייחסות למושג המשמורת מבלי שיהיה בו תוכן ממשי. בית המשפט סבור כי הימנעות ממשמורת תמנע מחלוקות מיותרות עימותים, וכי הדבר משרת בראש ובראשונה את טובת הילדים.

בית המשפט מבקש שלא להיתלות בהגדרה מקבעת, וסבור כי ראוי להימנע מהגדרת הורה זה או אחר כמשמורן. במקום הגדרה, בית המשפט מציע לצקת תוכן ולקבוע לגופו של מקרה את האחריות ההורית, וכי הסדרי השהות יהיו כאלה שיאפשרו את מימוש האחריות ההורית בצורה המטיבה ביותר מבחינת טובת הקטין.

בית המשפט מציע כי השיח המשפטי יתמקד באחריות ההורים לקבלת החלטות שהן "טפלות או אינהרנטיות" והנוגעות לטיפול השגרתי והיומיומי בקטין, זאת על פני שימוש במושג המשמורת וחלוקת זמני השהות, שמבחינת בית המשפט כיום הוא יותר טכני ועל כן גרר סכסוכים. בית המשפט מקווה כי שיח משפטי ברוח זו יפחית את מספר הסכסוכים על סוגית המשמורת גם בהקשר של "חזקת הגיל הרך" הקבועה בחוק.

לסיכום, המגמה שהלכה וצברה תאוצה בשנים האחרונות, ואשר קיבלה גושפנקא משפטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אך לאחרונה, היא להימנע מהגדרת המשמורת על הקטינים בידי הורה ספציפי - ותחת זאת קביעתה של "אחריות הורית משותפת", במובן זה שקבלת החלטות בעניינם של קטינים תיעשה במשותף, בעצה אחת ובהסכמה.

הכותב הוא בעל משרד עורכי דין, מומחה בדיני משפחה