מניהול המו"מ עם הסורים לניהול בית הספר רימון: הסיפור המדהים של משה סיני

הוא שירת 20 שנה במודיעין, ואפילו הכיר את אשתו בקאנטרי קלאב ליד הבסיס, וכיהן עשור כראש עיר - אבל אהבתו למוזיקה הביאה אותו בסוף לבית הספר רימון, שאותו לקח עשרה צעדים קדימה • ראיון עם משה סיני

משה סיני. מנכ"ל בית הספר למוזיקה רימון / צילום: איל יצהר
משה סיני. מנכ"ל בית הספר למוזיקה רימון / צילום: איל יצהר

אישי: 64 + אב לשלושה וסב לחמישה, גר ברמת גן
מקצועי: מנכ"ל בית הספר למוזיקה רימון

אני: אותנטי, סקרן, מתמיד, מלא התלהבות. לא מתיימר לדעת הכל, יודע לזהות הזדמנויות ומודע לסיכונים.

משפחה: אבא הגיע ממשפחת סוחרים מאזור ורשה, שעם פלישת הגרמנים לפולין הוגלו לסיביר, למחנות עבודה. אחרי המלחמה אבי ושני אחיו עלו על ספינת מעפילים, נשלחו לקפריסין על ידי הבריטים ובסוף הגיעו ליפו. אבא עבד כפקיד בבנק מסד והיה ממקימי קרן ההשתלמות למורים. אמא הייתה מחנכת כיתות נמוכות. המשפחה שלה מכרה חפצי זכוכית ביאשי שברומניה, והוריה היו בגטו. גם הם הגיעו ליפו אחרי המלחמה, והקימו חנות ירקות. ההורים התאהבו ואחרי כמה שנים ביפו עברו לרמת אביב, שהייתה אז פרדסים וביצות.

ילדות: רמת אביב. הייתי ילד שקט, צנוע, דגרן בלימודים, ומאוד אהבתי מוזיקה. בגיל שבע ביקשתי מההורים ללמוד פסנתר. הם מצאו לי מורה, אבל פסנתר לא יכלו להרשות לעצמם וכדי להתאמן ציירתי קלידים על החול. בגיל תשע, כשחזרתי יום אחד מבית הספר, לא הצלחתי לפתוח כמעט את הדלת, כי הפסנתר שקיבלתי תפס את כל הסלון. למדתי שבע שנים, ניגנתי בקונסרבטוריון והופעתי בקונצרטים. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה להיות, אבל התעניינתי בפוליטיקה ובמזרח התיכון.

קריירה: התקבלתי לעתודה במזה"ת באוניברסיטת תל אביב, ונכנסתי לאגף המחקר במודיעין. שם הייתי בשורת תפקידים, ואז שירתי כסא"ל כאחראי על קשרי החוץ הביטחוניים. בשנים האלה התחילו הסכמי אוסלו ותפקידי היה בניתוח הסיכויים וניצול ההזדמנויות. ב-94' הצטרפתי לצוות השלום של שמעון פרס. בהמשך יצאתי לווי פלנטיישן עם הצוות שניהל מו"מ עם הסורים. אחר כך, תחת נתניהו, הייתי מזכיר צוותי המו"מ. פרשתי אחרי שני עשורים בצבא.

רונית: אשתי, הבסיס הרגשי של המשפחה, משענת, תמכה בכל אתגר שנכנסתי אליו. הייתה גננת 32 שנים ועסקה באימון אישי והדרכת קבוצות. כיום בפנסיה היא מתנדבת בעמותות. הכרנו בקאנטרי קלאב בגלילות, כשהיא היתה חיילת ואני קצין צעיר, ואחרי ארבעה חודשים התחתנו. יש לנו שלוש בנות, חמישה נכדים, ואנחנו גרים ברמת גן.

ראש העין: בסוף שנות ה-90 נכנסתי למועצת העיר בראש העין בהתנדבות וב-2003, בלחץ החברים, רצתי לראשות העיר ונשארתי שתי קדנציות. היה חשוב לי להעצים את ההון האנושי. הפכנו את ראש העין ל"עיר המוזיקה": הקמנו גני ילדים ובתי ספר מוזיקליים, בגרות של 10 יחידות במוסיקה, קונסרבטוריון. במהלך הכהונה כתבתי את הספר "המוזיקה של המנהיגות", שעסק ביצירתיות בשינוי עירוני. אחרי עשור בתפקיד, הפסדתי בבחירות.

רימון: לא עניין אותי להיכנס לפוליטיקה ארצית, להרים יד ולצעוק, חיפשתי משהו עם רוח. בדרך אקראית גיליתי שברימון מחפשים מנכ"ל עם מיומנות במגזר הציבורי־חברתי. היו יותר ממאה מועמדים ואחרי הליך של חצי שנה נכנסתי לתפקיד. איזנתי את רימון תקציבית, הכנסתי חשיבה של ניהול מודרני ושיווק, פתחנו מסלולי לימוד חדשים, הצערנו את הסגל ובנוסף, אנחנו פעילים מאוד בקהילה עם אוטיסטים וכבדי שמיעה.

טכנולוגיה, מוזיקה ויזמות: המחשב הוא כלי נגינה והשליטה בו קריטית לתהליך היצירה. פתחנו מסלול ליזמות וטכנולוגיה מוסיקלית, כדי שהבוגרים יוכלו להקים ולהשתלב בסטארט־אפים מוסיקליים. פתחנו גם מסלול מוסיקה למשחקי מחשב ומדיה. המסלול הכי גדול שלנו הוא לביצוע והפקה, שמייצר שילוב שמעניק ליוצרים כלים לא להיות תלויים במעבדים ומפיקים ולשלם להם כסף, אלא לעשות את העיבוד וההפקה בעצמם. יש לנו גם מסלול למחזות זמר, במטרה להכניס תנועה ועמידה על הבמה.

קורונה: גם לפני הקורונה התקציבים לתרבות היו זעומים ביחס ל-OECD. המגפה פגעה אנושות בתחום, אבל גם המחישה עד כמה מוסיקה מחברת בין אנשים בתקופות קשות. לא סגרנו את רימון ולא הוצאנו מורים לחל"ת, אלא עברנו מיד ללמידה מקוונת. כך למשל יזמנו תחרויות במדיה החברתית, הקמנו הרכבים קטנים למופעים בבתים וגייסנו תרומות למלגות לסטודנטים שנפגעו כלכלית.

תפיסת עתיד: ממשיך ברימון. חשוב לי להשקיע במיומנויות של המוזיקאים בטכנולוגיה כדי שיוכלו להתפרנס.

צרו איתנו קשר *5988