דמוקרטיה | פרשנות

למה האמריקאים הפסיקו להאמין בדמוקרטיה ומה זה אומר על העולם

מספר גדל של אמריקאים, מצד ימין, חדלו להאמין בדמוקרטיה • הם חושבים שיש להם הזכות, או החובה, להציל את ארצם מפניה • ואם ארה"ב אינה מחוסנת, מי כן

האבות המייסדים של ארה״ב לא סמכו על רצונו החופש של ההמון. ציור של ג׳ורג׳ טראמבלת, 1819 / צילום: מתוך ויקיפדיה by John Trumbull
האבות המייסדים של ארה״ב לא סמכו על רצונו החופש של ההמון. ציור של ג׳ורג׳ טראמבלת, 1819 / צילום: מתוך ויקיפדיה by John Trumbull

סקר דעת קהל מסוף השבוע שעבר המחיש את שיעור הקיטוב בארה"ב במידה עוצרת נשימה. כמעט חצי מהרפובליקאים (47%) הסכימו עם החיווי, ש"יום יבוא ואמריקאים פטריוטיים יוכרחו לקחת את החוק לידיהם". 55% סמכו את ידיהם על החיווי, "אורח החיים האמריקאי המסורתי נעלם במהירות כה גדולה עד שאפשר שיהיה עלינו להשתמש בכוח כדי להציל אותו".

בסופו של דבר, הרבה יותר אמריקאים לא הסכימו אף עם אחד משני החיוויים. אבל בעצם הימים שבהם ועדה של בית הנבחרים בוחנת את נסיבות ההתקפה על בניין הקונגרס לפני שמונה חודשים, בעינו עומד הפוטנציאל של התקפה חדשה, אולי קיצונית ואפקטיבית מקודמתה. יתר על כן, מחשבות לא-דמוקרטיות מפורשות מנסרות עכשיו בחלל הפוליטי.

"רפובליקה, לא דמוקרטיה"

"הדמוקרטיה האמריקאית" הייתה תמיד תפיסה מורכבת ורבת סתירות. הנוסחה החוקתית העומדת ביסודה אינה מייצגת את האופטימום הדמוקרטי, זה של כיכר השוק באתונה. הדמוקרטיה האמריקאית הייתה מלכתחילה יציגה ומחושקת, לא ישירה ופתוחה.
הפרדת הרשויות המהוללת נועדה בין השאר להבטיח, שרצון העם לא יקבל ביטוי מלא.

מנסחי החוקה, שהיו אנשים מלומדים ויודעי ספר, חששו מפני רצון קולקטיבי המובע במפורש. כמובן, הם הגבילו את עצם זכות הבחירה לגברים לבנים בעלי רכוש, אבל אפילו בעלי הזכות הוגבלו. המנסחים המציאו שיטת בחירות, שהעניקה כוח דיספרופורציונלי למדינות קטנות, לא רק בבחירת הנשיא אלא גם בחקיקה. הם יצרו סנאט, שהייצוג בו אינו משקף את גודל האוכלוסיה, והעניקו לו סמכויות נרחבות.

אפשר להגיד על הדמוקרטיה האמריקאית שיש בה מרכיבים של מה שקראו פעם "רפובליקה אריסטוקרטית"; והיא שואבת השראה מן הרפובליקה הרומאית העתיקה, שסנאט לא-נבחר משל בה, יותר מאשר מן הדמוקרטיה האתונאית. האבחנה הזו אינה חדשה. "רפובליקה, לא דמוקרטיה" הוא איפיון של השיטה הפוליטית, שחזר ונשמע במרוצת השנים, לפעמים בביקורת, לפעמים בהצטדקות, לפעמים בגאווה. אפשר לשמוע אותו בתכיפות גוברת בשנים האחרונות.

ערב הבחירות לנשיאות, מכון מחקר שמרני חשוב בוושינגטון פירסם דוח, שהסביר באריכות את הרעיון הזה. הוא הטעים את הצורך "להגן על ארצנו מפני ההפרזות הפוטנציאליות של רוב דמוקרטי" (לא "דמוקרטי" במובן של המפלגה הדמוקרטית, אלא במובן של שיטת בחירות). בעל הדוח הזהיר מפני הנהייה הגוברת אחר שוויון, המאיימת לערער את המבנה "החברתי, המשפחתי, הדתי והכלכלי" של אמריקה. שמירת החירות הפוליטית מחייבת למתן את "קנאותם" של שוחרי השוויון ואת ערגתם המסוכנת ל"דמוקרטיה מושלמת וצודקת".

סנאטור רפובליקאי בולט, מרק לי, הכריז במהלך מערכת הבחירות, "אנחנו איננו דמוקרטיה. דמוקרטיה אינה היעד; חירות, שלום ושגשוג הם [היעד]... דמוקרטיה מלאה עלולה להכשיל את זה".

אם "דמוקרטיה מלאה" אינה היעד, מן הסתם היא גם אינה האמצעי. ואם היא אינה האמצעי, מה בדיוק הוא האמצעי? זה התברר חודש ופחות לאחר ציוציו של הסנאטור לי. דונלד טראמפ סירב לקבל את תבוסתו בבחירות לנשיאות. ב-6 בינואר 2021, המון מוסת של תומכי טראמפ הסתער על משכן הקונגרס במהלך ישיבה שנקראה לאשר את תוצאות הבחירות.

קצת פחות מצביעים, בבקשה

בשורת מדינות של ארה"ב, שבהן הרפובליקאים מחזיקים בכהונת המושל, או שולטים באסיפה המחוקקת, התחילו יוזמות חקיקה המיועדות לשנות את סדרי ההצבעה. הרפובליקאים טוענים שזה נחוץ כדי להבטיח את תקינות הבחירות. אבל מאחר שהשינויים יצמצמו את אופציות ההצבעה ויקשו על בוחרים להגיע אל הקלפי או להשתמש בחלופות (דואר, קלפיות מקדימות) סביר להניח שמספר המצביעים יקטן בהרבה. יש סיבה להניח, שהקטנה כזאת תועיל לרפובליקאים. בעיני הרבה אמריקאים, כולל הנשיא ג'ו ביידן, זה ניסיון לחזור ולכונן הגבלות, ששללו במשך כמעט מאה שנה את זכות ההצבעה של שחורים במדינות הדרום.

חלקים לא מבוטלים של הימין האמריקאי, המבורכים בדרגה של רציונליות ושל כושר התאפקות, החליטו לתמוך בדונלד טראמפ, נגד נטיותיהם הטבעיות, מפני שהגיעו למסקנה כי סכנה קיומית נשקפת לאורח החיים שבו הם דוגלים. אין טעם לגנות את תומכי טראמפ באופן סוחף על "גזענות", או על "עליונות לבנה", אף כי ברור שרובם הגדול לבנים. גינויים כאלה מקשים על הבנת מניעיהם ועל צפיית התנהגותם.

דוגמא מובהקת אחת היא של שר המשפטים בממשל טראמפ, ביל באר. הוא אינו שייך לשום אספסוף. הוא איש כבד משקל וכבד ראש, שכיהן עוד בממשל בוש האב, לפני 30 שנה. אבל הוא נתן את ידו לנשיא, שאסר מלחמה על מוסדות הרפובליקה, כדי להציל את הרפובליקה.

אכן, פרדוקס: כדי להציל את הרפובליקה צריך תחילה להרוס אותה, או לפחות להשעות אותה. זה מה שעשו הרומאים העתיקים, עד ש"הדיקטטורה הזמנית" שלהם התארכה כדי 450 שנה.

פעיל פוליטי מן הימין הרדיקלי, אדם ברנדון, פירסם באחרונה ספר ששמו "רפובליקה, לא דמוקרטיה". הוא מייחס לאבות המייסדים של ארה"ב את ההזהרה מפני "הדיקטטורה של הדמוקרטיה הטהורה". בדעה הזה הוא משתף את אפלטון, אשר הקדים להבחין כמעט לפני 2,500 שנה ש"לכל דיקטטורה קודמת דמוקרטיה טהורה".

טראמפ עצמו הכריז בנאום פומבי באריזונה, ב-24 ביולי: "מה שקורה בארצנו התרחש למרבה העצב בהרבה ארצות אחרות. אנחנו נמצאים בראשיתה של שיטה קומוניסטית. רדיקלים תופסים את השלטון, והורסים כל מה שיקר לנו כאמריקאים".

על זה אפשר להשיב, כי "למרבה העצב" רטוריקה כזאת כבר נשמעה בהרבה ארצות אחרות. להיות-או-לחדול, להציל את "מה שיקר לנו", היו אמצעים אפקטיביים בתהליך ההריסה של שיטה דמוקרטית.

צרו איתנו קשר *5988