חיים לצד הקורונה – אסור שזו תהיה רק סיסמה

מגפת הקורונה היא אירוע של פעם במאה שנה - אך גם הזדמנות של פעם במאה שנה להשתנות לטובה • על ממשלת ישראל לדרוש מכל המשרדים והמערכות הרלוונטיות להתאים את עצמם ולהיערך באמת לווריאנטים ולגלי התחלואה שאולי ועוד יגיעו בהמשך

כיתה ריקה. מערכת החינוך היא דוגמה לחוסר גמישות והתאמה לתקופת הקורונה / צילום: אביבה גנצר
כיתה ריקה. מערכת החינוך היא דוגמה לחוסר גמישות והתאמה לתקופת הקורונה / צילום: אביבה גנצר

האמירה כי עלינו ללמוד לחיות לצד הקורונה חוזרת על עצמה בגרסאות שונות החל מסוף גל הקורונה הראשון אי-אז בחודש מאי 2020. האמירה הזו הייתה נכונה אז ובוודאי נכונה היום, כאשר ישראל היא אחת מן המדינות המחוסנות בעולם, חלוצת חיסון הדחף. מובן לכולם כי הקורונה כאן להישאר, וכי סגר הוא פתרון אחרון בהחלט אשר יישמר מעתה אך ורק למקרה קיצון.

הבעיה היא שהאמירה הזו, "ללמוד לחיות לצד הקורונה", נותרה במשך כשנה ויותר כמס שפתיים, כמשפט שנאמר כתפיסת עולם, אך לרוב ללא תוכן ממשי וקונקרטי שיש לו משמעות בחיים האמיתיים לצד הנגיף.

כחלק מתפיסת החיים עם קורונה, השכילה המדינה מצד אחד לקדם מערך חיסונים נרחב ומודל תו ירוק ולייצר יכולת בדיקה של מעל מאה אלף בדיקות קורונה מדי יום, ולכך נוספו לאחרונה בדיקות האנטיגן המהירות והביתיות; אך מן הצד השני, מערכות הממשל והמשק השונות כמעט ולא עשו התאמות ושינויים בפעילותן לעומת העידן טרום הקורונה.

את הדוגמה המשמעותית והאקטואלית ביותר לחוסר גמישות והתאמה לתקופת הקורונה ניתן למצוא במערכת החינוך. כאשר בוחנים את מתווה פתיחת שנת הלימודים, מגלים כי כל שכבות ההגנה (בדיקות סרולוגיות, בדיקות מהירות, כיתה ירוקה לקיצור בידוד, מגן חינוך ואורחות חיים) מתבססות על בדיקות בעיקר וכלל לא על שינוי משמעותי במערכת החינוך עצמה באופן שימנע הדבקה - דוגמת עבודה בקבוצות קטנות, מהלך של אוורור כלל הכיתות, למידה מובנית בחוץ וכדומה. מהלכים כאלה נכונים גם ללא קשר לקורונה אך מחויבי המציאות בעת הזו.

מערכת שכן ביצעה ועודנה מבצעת שינויים והתאמות כל העת היא מערכת הבריאות, הנמצאת בחזית ההתמודדות עם הקורונה, דבר שדרש ממנה להשתנות. מראשית המגפה ובזמן שיא הוסבו מחלקות וכוח-אדם בבתי החולים לטובת מחלקות קורונה ייעודיות, הואץ השימוש ברפואה מרחוק, וקודם מתווה לאשפוזי בית. בנוסף, הוקצו תקנים לצוותים רפואיים ומינהליים במערכת האשפוז ובקהילה, אשר קרוב לוודאי יישארו במערכת גם לעתיד לבוא.

דוגמה מעניינת נוספת על שינוי במערכת הציבורית ניתן למצוא בפתיחת רכבת ישראל לציבור בסוף גל הקורונה הראשון. תחילה נטען כי לא ניתן לווסת כלל את כמות הנוסעים ברכבת, ולכן יש לפתוח את הנסיעה ברכבת כרגיל, אך לאחר מאמץ והעמקה גיבשו מנהלי הרכבת מתווה מוסכם עם משרד הבריאות, אשר כלל רישום מוקדם לנסיעה באפליקציה ייעודית ואיפשר פתיחה של הרכבת תוך ויסות של כמות הנוסעים בקרונות.

בדומה למערכת הבריאות ולמקרה הרכבת, על המערכות הציבוריות והשלטוניות בישראל להעמיק ולעשות התאמות פרטניות וספציפיות אשר יאפשרו חיים בטוחים לצד הקורונה. ולא - מסכה וריחוק פיזי לבדם אינם מספיקים.

מגפת הקורונה היא אירוע של פעם במאה שנה אך גם הזדמנות של פעם במאה שנה להשתנות לטובה. על ממשלת ישראל לדרוש מכל המשרדים והמערכות הרלוונטיות - החינוך, התחבורה, המסחר והתעשייה התרבות והספורט, התיירות ועוד - להתאים את עצמם ולהיערך באמת לווריאנטים ולגלי התחלואה שאולי ועוד יגיעו בהמשך.

מובן שלמערכות גדולות ומורכבות קשה להתגמש ולהתעדכן, ומובן כי שינויים משמעותיים דורשים משאבים (אשר גם כך יוצאים בצורה כזו או אחרת למאבק בקורונה) - אך אם לא עכשיו, אימתי?

הכותב הוא ראש מטה מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר 

צרו איתנו קשר *5988