כשהמציאות התכנונית כה עגומה, מדינת ישראל זקוקה לחולמים בשירות הציבורי

בשנים האחרונות כולנו נחשפים לרמזים לכך ש"המחר", גם אם עדיין לא ידוע, יהיה שונה מאוד מ"היום" • דווקא היום חשובה מתמיד היכולת של כל אחד מאיתנו לתכנן את עתידו, וחשוב אף יותר תפקידן של הרשויות

היכלות לתכנן חשובה לעתיד שלנו / צילום: Shutterstock
היכלות לתכנן חשובה לעתיד שלנו / צילום: Shutterstock

משברים סביבתיים שמתחילים באמזונס ומציפים את המכולת ברחוב, "הפרעות" טכנולוגיות גלובליות שמעבירות את שותפי מהמשרד אל תוך מסך, מהומות גיאופוליטיות ליד הבית ואפילו מגיפה אחת: בשנים האחרונות כולנו נחשפים לרמזים בוטים לכך ש"המחר", גם אם עדיין לא ידוע, יהיה שונה מאוד מ"היום".

בכל זאת, כל כך קשה להפנים עד כמה חיי ילדינו וחיינו שלנו יהיו זרים ומוזרים (ויתכן שאף פחות קלים). עם יד על הלב, כמה זה נראה מובן מאליו שבעוד עשרים ואפילו עשר שנים עדיין נטוס תדיר לחופשות, ניסע מדי בוקר לעבודה, או אפילו נאכל בשר כדבר שבשגרה? האם כך זה יהיה באמת? היכולת של כל אחד מאיתנו לתכנן את עתידו מעבר להרחבה המנחמת של הכאן והעכשיו חשובה מתמיד. כושרן של הרשויות לדמיין את עתידנו המשותף חשוב שבעתיים.

ארגונים רבים מקדמים פתרונות חיוביים לשיפור מצטבר של הקיים, אך מעטים עוסקים בשינוי פרדיגמות. קחו לדוגמה את מאמצי המדינה, הרשויות המקומיות וארגונים אזרחיים להרחבת השימוש בתחבורה ציבורית או באופניים. אלה יעכבו, אולי, את הצטברות הנזקים הסביבתיים והגודש מתחבורה, אבל, האם זה באמת מספיק? האם נוכל, למשל, לאזור אומץ, לתכנן ולבנות סביבות חיים שהתנועה בתוכן שונה מהותית מהמוכר? כאלה המבוססות על עבודה מרחוק או על תחבורה שיתופית-אוטונומית-חשמלית? ומה לגבי תפיסות חדשות לעצם התנועה - האם נעז לחלום באופן מעשי על פיתוח של מרחב ציבורי וירטואלי מקיף המשמש לעבודה, לימודים, תרבות ופנאי (מעין 'מטאוורס' - מרחב ווירטואלי לחיים עצמם)?

בנוגע לחינוך, האם במקום פעולות הדרגתיות לשיפור בתי הספר יהיה לנו האומץ לדמיין את החלפתם בשיטה אחרת, למשל, כזו המבוססת על הנגשה ותיווך של האוצרות הפדגוגיים הטמונים בשכונות, בערים ובאנשים הגרים בהן? ומה ביחס לשאר ההיבטים של חיינו?

'חלום ציבורי' הוא רעיון, תוכנית או פעולה, המיועד לחולל שינוי באורחות חיים או בתפיסת המציאות של הציבור. כל עוד החלום נותר חלום, הוא טרם נוסה ותוצאותיו אינן ידועות, ובכל זאת, הוא מהווה מקור להשראה או לחיקוי. אנו זקוקים ל'חלומות ציבוריים' כדי למצוא אפשרויות לא מוכרות להתמודדות עם משבר האקלים, המשבר בניידות, התפוררות המרקם החברתי ואתגרים רבים נוספים שהרעיונות והכלים המקובלים אינם יכולים להם.

אולם, לא קל לחלום בזמננו. השאיפה לשימור מציאות נוחה ומוכרת, העדפת הדחוף על החשוב, הפירוש של חדשנות כאופטימיזציה (ואף ביסוס) של הקיים, קידוש הישימות והכדאיות כתנאי מוקדם לחשיבה - הם רק חלק מהגורמים לרוח שמרנית ומגבילה שאינה פוסחת על גופים ציבוריים, אקדמיים ועסקיים. יוצא שדווקא כעת, כאשר אנו זקוקים יותר מתמיד לשאיפות חדשות כדי לשפר את עתידנו, נוצר מחסור חמור בחלומות.

כדי לצמצם את 'פערי החלימה', יש לאמן באופן סדיר מנהלים ומנהלות בממשלה, ברשויות המקומיות ובגופים אחרים בחשיבה יצירתית צלולה על העתיד. למשל, באמצעות מרכז הכשרה ארצי - 'בית ספר לחלימה ציבורית'. צריך לקבוע מרחב בטוח לפיתוח תפיסות רדיקליות ולשיתופי פעולה, לדוגמה במסגרת פלטפורמה דיגיטלית לחשיפה של רעיונות, סדנאות עיתיות לאימון בחלימה, הוספת מרכיבי חלימה לתהליכי עבודה ארגוניים ועוד.

במסגרת תהליכי פיתוח חשוב לשלב אומנים ואנשי רוח באופן מובנה, חיוני ליצור מסגרת לתמיכה מוראלית וגיבוי לחולם ולחולמת אל מול חששות וקשיים בקידום רעיונות מערערים, למשל באמצעות ליווי אישי וקבוצות תמיכה הנותנים מחסה לחולמים. יש לשמור, לתעד, לקטלג ולהנגיש את הרעיונות החדשים והיוזמות במסגרת 'ספריית חלומות' פתוחה, כמקור קבוע להשראה ולפעולה.

ההתמודדות עם הנטייה האישית והציבורית המובנת, להדחיק את המחר, עוברת דרך יצירה משוחררת של אפשרויות חדשות לעתיד, גם, ואולי בעיקר, אם הן נראות לנו כעת רדיקליות או לא ישימות. זה הזמן להפסיק להתבייש ולהתחיל לחלום באופן שיטתי, רציני ומחייב.

הכותב הוא אדריכל ומתכנן רב-תחומי עצמאי, מרצה בשנקר, מפתח שיטת "בית המלאכה לאוטופיות" במסגרת יוזמת ישראל 100 המקדמת פעולות אסטרטגיות מקומיות לקראת 2048

צרו איתנו קשר *5988