ועידת גלזגו הסתיימה באקורד צורם: "האנשים שייצרו את המשבר, לא יהיו אלה שיתקנו אותו"

שיחות האקלים בגלזגו נסגרו בשבת בלילה לאחר דרמה של הרגע האחרון שהובילה למפח נפש נוסף. "אני מצטער מעומק הלב", הכריז נשיא הוועידה וחבר הפרלמנט הבריטי, אלוק שארמה. לאחר שבועיים של משא ומתן וביקורת רבה על נוסחאות הסכם מרוככות, ברגע האחרון וללא דיון מסודר, התקבלה דרישתה של הודו לעמעום נוסף של סעיף משמעותי בהסכם.

שארמה ידע שאת הוועידה הזו הוא כבר לא יסיים כמנצח, ושהוא בין מהנדסי הכישלון. "אני מבין את האכזבה העמוקה", אמר לפני שנעל את הכינוס שהוכתר כ"גורלי" עבור עתיד האנושות, והסתיים באכזבה קשה עבור רבים.

196 מדינות סיימו משא ומתן שמטרתו העיקרית הייתה להגיע להסכמות רחבות בנוגע בנוגע לדרכים למתן את התחממות כדור הארץ. ההסכם הבינלאומי שנחתם בנושא - הסכם פריז - הוא הסכם וולונטרי, ולכן לא ניתן לכפות על אף מדינה לבצע צעדים להפחתת הפליטות.

כך ישבו להם המנהיגים 'עד שיצא עשן לבן' כדי להגיע להסכמות שכלל המדינות מוכנות לקיים - גם אלו אשר מתפרנסות למעשה מתעשיית הדלקים המאובנים ושכדי לבלום את משבר האקלים, יאלצו להצטמצם מאוד. לבסוף, לפי המנהיגים עצמם, ההסכם "משאיר את השאיפה להימנע מהתחממות של יותר ממעלה וחצי בחיים", אך המציאות עצמה מורכבת מכך, ומלאה בניסוחים עמומים ובאותיות קטנות שהופכות את ההסכם שניפקו בסוף השבוע המנהיגים לאנושות - לחלש.

המטרה הראשית - להגביל את עליית הטמפרטורה במעלה וחצי עד סוף המאה, לא הושגה, וההחלטות בנושא נדחו לשנה הבאה. למרות ההבטחות והמילים היפות בפתח הוועידה, אף מדינה גדולה יישרה קו עם אותה מטרה, כאשר היעדים שהוצבו לשנת 2030 נמוכים במיוחד ולא מגיעים למטרה הנדרשת: הפחתה של כמעט מחצית הפליטות עד סוף העשור.

ההתחייבויות של המדינות בתום הוועידה מציבות את האנושות על מסלול התחממות של 2.5 מעלות, אילו יקוימו במלואן לפי הערכות האו"ם. אף שמדינות רבות הציבו יעדים של איפוס פליטות עד 2050, היעדים הדלים שהוצבו לעשור הקרוב דוחים את ההתמודדות לעשורים ולמנהיגים העתידיים, אז כבר תאלץ האנושות להתמודד עם השפעותיו הקשות יותר של משבר האקלים. עבור מיליוני בני אדם ובעלי חיים ברחבי העולם, עלייה כה חדה בטמפרטורה, משמעותה גורל אכזר במיוחד.

מדוע כל שבריר מעלה חשוב? בהתחממות של מעלה וחצי, כ-14% מאוכלוסיית העולם יהיו חשופים לגלי חום קשים לפחות פעם בחמש שנים. בהתחממות של שתי מעלות, מדובר ב-37% מהאוכלוסייה העולמית. זו רק דוגמה אחת, כאשר כל מערכות תומכות החיים של האנושות - תהיינה מושפעות מעליית הטמפרטורה.

הבצורות ילכו ויתרבו, גובה פני הים יעלה, הסיכונים הבריאותיים יגברו. בארגון הבריאות העולמי מזהירים מהשלכות משבר האקלים שכבר בלתי ניתנות למניעה, וצופים כי בצורות צפויות לעקור מביתם 700 מיליון בני אדם עד שנת 2030 לבדה.

"הסיכוי שנוריד את הפליטה העולמית במחצית עד סוף העשור אינו קיים כאשר סין מצהירה שהיא תעלה את הפליטות עד אז ורק אחרי כן תתחיל להוריד אותן", אומר פרופ' דניאל רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית ומחבר המדענים של ה-IPCC. "הודו אינה יותר טובה מבחינה זו. המצב דומה לקריקטורה aבה המונים עומלים לסתום חורים בדלי דולף, כאשר הגברתנים שבחבורה קודחים חורים גדולים חדשים".

בהיעדר מנהיגות דוחים את ההחלטה

לבסוף הוחלט כי בשנה הבאה, יאלצו המדינות ובעיקר הפולטות הגדולות, לחזור עם תוכניות שאפתניות יותר לוועידת האקלים שתתקיים בשארם א שייח. זוהי משימה קשה אמנם, אך היא מעידה שוב על סימפטום קבוע בהיעדר מנהיגות בזירת האקלים: דחייה במועד פתרון הבעיות. כשכל הקלפים והמידע היו על השולחן לאורך השנים האחרונות, מנהיגי העולם הרשו לעצמם להיכשל סביב שולחן הדיונים בגלזגו, ולדחות שוב החלטות לשנה הבאה.

לפי מדעני האו"ם, לאנושות יש 8 שנים לחתוך את פליטות הפחמן ב-45% ולאפסן עד אמצע המאה, כדי להימנע מהשלכותיו הקשות ביותר של משבר האקלים. פספוס היעד, יעלה את ההסתברות של האנושות לחצות את לנקודות האל חזור, להוביל לקריסת מערכות ביולוגיות, המסה מואצת של קרח ועליית מפלס ים מהירה.

אירועי קיצון אותם אנחנו חשים כבר היום כמעט בכל פינה בכדור הארץ, יהפכו תדירים, עוצמתיים וממושכים יותר. בעוד שהמנהיגים בגלזגו דיברו על "התקדמות יפה" המערכות האקלימיות אדישות למילים, ומתקדמות לפי כללי הפיזיקה, הרחק משולחן הדיונים. שם, הפוליטיקאים נמדדים במעשים מוחלטים, ולא בהתקדמות מועטה שנעשית לאט מדי, מאוחר מדי, ובעיקר בהצהרות.

גם המדינות מעוטות ההכנסה והיכולת, נותרו ללא פתרון מספק. 100 מיליארד הדולר שהובטחו בשנה למדינות שתרומתן למשבר האקלים היא הפעוטה ביותר אך הן הראשונות לסבול מתוצאותיו המרות - לא יסופקו לפני 2023, אף שהובטחו כבר לפני עשור כיעד ודאי לשנת 2020.

המדינות הללו נדרשות להתמודד כבר היום עם עליית טמפרטורה עולמית ממוצעת של 1.1 מעלות בהשוואה לעידן הטרום תעשייתי, ועם נזקים חסרי תקדים. אך בקרן ההפסדים והנזקים שהוקמה כדי לסייע למדינות הפגיעות ביותר ולפצותן על גלי חום, שיטפונות ובצורות הפוגעים בחלשים ביותר, ישנם רק 2 מיליון דולר - סכום זעום.

מילים פתלתלות לא יביאו שינוי

גם ההישגים הנקודתיים בהם מתגאים הפוליטיקאים בהסכם, הותירו טעם חריף של החמצה. ההצהרה הסופית של ועידת גלזגו, הותירה פתח רחב לפרשנות לכל המרבה במחיר: "המדינות יפחיתו בהדרגה שימוש בפחם", ולא יפסיקו, זאת בשל לחץ שהפעילה הודו ברגע האחרון, שהותיר את הניסוח השאפתני מחוץ להישג יד.

ולגבי הסובסידיות שמעניקות מדינות לתעשיות מזהמות? לאחר לחץ של רוסיה, סין, סעודיה ומדינות נוספות, הנוסח המרוכך שהוגש לציבור הוא: "המדינות יבצעו מאמצים להפסקה הדרגתית של סובסידיות לא יעילות של דלק מאובנים". מהן "סובסידיות לא יעיילות"? תקבע כל מדינה בעצמה.

רק כדי לסבר את האוזן - ההשקעה של מדינות G20 ובנקים בינלאומיים בפיתוח דלק מאובנים בשלוש השנים האחרונות היתה פי שניים וחצי יותר מהסכום שהוציאו לפיתוח אנרגיות מתחדשות. תחת מילותיו הפתלתלות של הסכם האקלים החדש, ספק אם נראה איזשהו שינוי בשטח.

מופע של לוביסטים לתעשיית המאובנים

בזמן שמחוץ לוועידה התרחשו הפגנות באופן רצוף לאורך שבועיים, בשטחה עבדו במרץ בעלי האינטרס. יותר מ-20 מדינות ניפקו אישורי כניסה כחלק ממשלחתן ללוביסטים של תעשיית הגז, הנפט והפחם, ובכך, הפכו נציגיה של התעשייה עליה הוועידה אמורה הייתה לקרוא תיגר - למשלחת הגדולה ביותר בכנס, יותר מאשר זו של כל מדינה ברחבי הגלובוס. יותר מ-500 לוביסטים של תעשיית המאובנים, נאבקו על 'עסקים כרגיל' עבור התעשייה שלהם, אל מול פוליטיקאים שלא אחת גם מקבלים מהם תרומות נדיבות.

כך למשל, רגע לפני פתיחת הוועידה, נחשף שחברים במפלגה השמרנית הבריטית - בראשה עומד ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, קיבלו תרומות של 1.3 מיליון ליש"ט מאז 2019 מבעלי אינטרס בתעשיית המאובנים ומספקני אקלים.

לאחר שסיים ג'ונסון את נאומו הנרגש בפתח הוועידה ואף 'גנב' את מילותיה של גרטה טונברג בבקשתו מהמנהיגים להימנע מקטסטרופה אקלימית ולא להסתפק ב'בלה, בלה, בלה', הוא מיהר לתפוס בחזרה טיסה פרטית ללונדון, רק מרחק 4 שעות ברכבת, כדי לאכול ארוחת ערב במועדון גברים סגור עם עורך לשעבר של ה'דיילי טלגרף', שבטוריו הכחיש את משבר האקלים.

עם סיום הוועידה, למרות האכזבה, הלחץ מבית במדינות השונות לא ייפסק - ויכול אף להניע תהליכים מלמטה ולאלץ את הפוליטיקאים לפעולה. "הוועידה הסתיימה עם מאמצים של עשרות אלפי אנשים שהתאדו ותקווה של מיליונים שנמוגה. האמת? תחושת דיכאון", מסכמת עבורנו שירה ליברטי, מנהלת תחום האקלים בחברה להגנת הטבע, שהשתתפה בוועידה. "עכשיו צריך לקחת נשימה עמוקה ולחזור למציאות. האנשים שייצרו את המשבר, ככל הנראה לא יהיו אלה שיתקנו אותו. האחריות היא עלינו".