בין אומנות לסקרנות: 5 שיעורים בחדשנות מלאונרדו דה וינצ'י

רשימה זו מבוססת על פרק מספרו של ערן גפן, מייסד G^Team

אם יש אדם אחד בהיסטוריה האנושית המסמל יותר מכול את המודל של "האדם החדשן", זה שכולנו יכולים ללמוד ממנו על יצירתיות, מדע והמצאות - זה לאונרדו דה וינצ'י. אני מוצא את עצמי חוזר אליו בכל פעם שאני מחפש לתת קצת השראה ואנרגיה למנהלים ומנהלות שמנסים להוציא מעצמם חשיבה חדשנית.

לכאורה זה נשמע יומרני ללמוד ממנו - הוא הרי סוג של סופר-אדם ששיחק בליגה אחרת מאיתנו בני התמותה. אבל האמת שבכולנו יש לאונרדו קטן שרק מחכה שנאפשר לו להפציע.

הביוגרפים שלו מתארים אדם כמוני-כמוך. שלא כמו איינשטיין, לאונרדו לא התנהג כמו איזה סופר-גאון. הוא התנהג כבחור נורמלי פחות או יותר, לא כל כך טוב במתמטיקה, כזה שלא מסיים פרויקטים ועם כישלונות רבים שרשומים על שמו. לאונרדו היה הכי אנושי שאפשר לתאר.

הוא היה גיי מחוץ לארון, איטר יד ימין, צמחוני, מעולם לא סיים לימודים מסודרים. במחברות שלו, באותם דפים שבהם תיעד את התצפיות שלו איך עננים נוצרים, הוא כתב לעצמו גם את השמות של האנשים שחייבים לו כסף. הוא גם הסתבך עם החוק לא פעם: הוא נעצר על אורגיה עם עוד שלושה גברים ונחשד במעשה סדום.

אז מה אפשר ללמוד מהאייקון הזה של חדשנות?

1. חדשנות נמצאת בתפר שבין אמנות למדע

לאונרדו: דה וינצ׳י שילב בעשייתו מגוון תחומים בצורה מושלמת. הוא חקר למשל לעומק את תחום האנטומיה - ניתח גופות, חקר את מבנה האדם והחיות. מצד שני, יכולות הציור שלו אפשרו לו לתאר את אותן תגליות לא במילים, כמו שעשו מדענים אחרים, אלא ברישומים מדויקים ומלאי חיים.

לאורך כל חייו, תחום אחד נתן השראה לאחר. כך למשל, כדי לתכנן מבנים הוא חיפש השראה בגוף האדם, כי הוא רצה ליישם במבנה אותן פרופורציות. לשם כך הוא ביצע 230 מדידות מדעיות של גוף האדם האידאלי, אותן מדידות שהפכו מאוחר יותר לרישום המפורסם של האדם במרכזו של משולש וריבוע. לתפיסתו של לאונרדו, מדע זה יופי ויופי הוא מדע, והוא שילב בצורה מושלמת בין חשיבה אבסטרקטית לחשיבה מדעית.

ואנחנו: גם בעולם העסקי של היום, המדע והאמנות נפגשים. הגדולה של סטיב ג׳ובס, למשל, הייתה אותו שילוב בין העולמות. ג'ובס עצמו אמר פעם כי סוד ההצלחה של אפל הוא בצומת של טכנולוגיה ואמנות. הוא עצמו למד קליגרפיה ומוזיקה וגייס לחברה מוזיקאים, משוררים ואמנים, זואולוגים והיסטוריונים. כקהל יעד למק, הוא בחר באנשים קריאטיביים, והרקע שלו בקליגרפיה גרם לו לשלב פונטים רבים במערכת ההפעלה.

כולנו חייבים מצד אחד להיפתח אל המדע, לא להירתע ממתמטיקה, אלגוריתמים, תכנות וחשיבה אנליטית. מצד שני, את הקסם האמיתי, היופי וההשראה - מקבלים מיצירה, מהיכולת לספר סיפור, מהדמיון ומהיכולת ליצור דברים ששובים את העין ואת הלב.

2. יופי ואסתטיקה הם לא דברים שטחיים

לאונרדו: דה וינצ׳י עסק באופן אובססיבי בטיפוח המראה שלו. הוא התאמן ארבע שעות ביום ורקח לעצמו תכשירים קוסמטיים. ביומן שלו, לצד הגילויים המדעים, הוא כתב שהוא מוטרד משיערו המאפיר והמציא שיטה למיצוי שקדים כדי ליצור משחת צבע לשיער. הייתה לו נטייה לצייר סלפי של עצמו בבגדים מינימליים. בקיצור, ליאו היה סוג של נטלי דדון.

אבל זה לא היה שטחי. החיפוש אחר היופי היה המנוע העיקרי שלו. הוא ראה ביקום, באסתטיקה, בטבע ובמדע דבר מופלא. היופי של פרח, היופי של מבנה כנפי הציפור, היופי של גוף האדם - כולם נתנו לו השראה. נראה שהמשיכה שיש לרבים מאיתנו לבר רפאלי למשל הייתה נראית לו מובנת מאליו. אולי אפילו הוא היה עוקב אחרי קרדשיאן באינסטגרם.

ואנחנו: סטיב ג׳ובס השתמש במושג "יפהפה" בכל השקה. הבשורה שהוא הביא לתעשיית המחשבים והאלקטרוניקה הייתה די פשוטה: המוצרים לא צריכים רק להפגין ביצועים טובים, הם גם חייבים להיות יפים, מרהיבים. זה הסוד של אפל עד היום.

בכל מה שאנחנו עושים כמנהלים וכאנשים יוצרים, אנחנו חייבים לרדוף באופן מתמיד, כמעט אובססיבי, אחרי היופי. אפילו גיליון האקסל צריך להיות אסתטי וכמובן גם המוצרים שאנחנו יוצרים ומשווקים. כל אלו אינם דברים שטחיים, זו לא "רק עטיפה". הטבע כולו בנוי סביב יופי, והאנושות כבר הוכיחה לא אחת שהיא מעדיפה תמיד את היפה.

3. סקרנות, סקרנות, סקרנות

לאונרדו: דה וינצ׳י אמר שהמזל שלו שהוא לא למד במסגרת מסודרת אלא לימד את עצמו לבד באמצעות המון סקרנות והתנסות. כל דבר סקרן אותו. איך נראית הלשון של הנקר? מדוע צבע השמיים כחול? איך נראים האיברים הפנימיים שלנו?

הוא גדל בדיוק לאחר מהפכת הדפוס של גוטנברג והוא טרף ספרים באופן אובססיבי. הוא קרא יותר מ-4,000 ספרים וביצע יותר מאלף ניסויים. היכולת הזאת ללמד את עצמו ולדחוף את עצמו להיות סקרן יותר, פתוח יותר למסתורין ובעל תשוקה לפצח אותו, הייתה סוד ההצלחה שלו.

ואנחנו: כשאנחנו ילדים, אנחנו סקרנים ופתוחים ללמוד ולקלוט את כל היופי שבעולם. ככה אנחנו מתחילים, אבל אז מערכת החינוך והחיים מלמדים אותנו להפסיק לשאול "למה", ולקבל דברים כמות שהם. לאונרדו העיד על עצמו שבסך הכול הוא שמר את אותה סקרנות של ילד, עם מבט מתפלא וחוקר על העולם.

אם כל אחד מאיתנו יהיה סקרן יותר לגבי הסובב אותנו, לא רק שנצליח יותר בעסקים ובקריירה, אלא יהיו לנו חיים טובים ועשירים יותר.

4. החיים הם משחק מלא בדמיון ובפנטזיה

לאונרדו: העבודה העיקרית של דה וינצ׳י לאורך מספר שנים הייתה מפיק הצגות ונשפי ענק, כלומר העשייה שלו נועדה לשעשע, לבדר אנשים ולהמם אותם בחוויה טובה. מעטים יודעים זאת, אבל שרטוטי ההליקופטר המפורסמים שלו החלו בכלל כתפאורה להצגה.

גם יצירות האמנות שלו עסקו בסטוריטלינג וביכולת להעביר נרטיב. בציורו "הסעודה האחרונה" הוא העמיד את השולחן ואת היושבים אליו כמו על במה, כולם במבט כלפי הצופה. הבעות הפנים של הדמויות כל כך תיאטרליות, עד שאפשר ממש לחוש את המתח באוויר כאשר ישו שואל מי הבוגד.

הקריירה של לאונרדו מלאה בפנטזיות לא ממומשות ולא מבוססות. הרשימות שלו מטשטשות את הקו בין מציאות לדמיון, וגם הוא עצמו היה קצת גוזמאי. במכתב ששלח לשליט מילאנו, פטרונו, הוא תיאר את עצמו כמי שיכול לאפשר לו לנצח במלחמות עם המצאות כמו הטנק וחפירת מנהרות בשקט (לתשומת לב חמאס וחיזבאללה). כל אלו היו הבטחות שבאותו זמן לא היה להן בסיס במציאות.

לאונרדו ניסה הכול, כמו משחק. הוא התחיל אינסוף ציורים ועבודות ולא סיים, קפץ מרעיון לרעיון ומפנטזיה לפנטזיה. בדרך היו לו גם הרבה דברים שנכשלו, אבל מה שהניע אותו הוא התפיסה של רעיון גדול והריגוש שמאחוריו. אחר כך הוא כבר לקח לעצמו את הזמן. את המונה ליזה, למשל, לקח לו 14 שנה לסיים!

ואנחנו: פעמים רבות אנחנו מפחדים לנסות, מפחדים להיכשל, מנסים להתמקד, מתביישים בסקיצה הראשונית שעשינו, גונזים אותה ולא חוזרים אליה שוב. אנחנו מתביישים לפנטז ולנסות לטשטש את גבולות המציאות, לעיתים אנחנו פשוט רציונליים מדי.

חדשנות נוצרת תמיד באותו מרווח משחקי שמאפשר את הביטחון להציע ולחשוב על רעיונות טיפשיים, לנסות אותם, לזנוח אותם - ואולי לחזור אליהם שוב ולשנות בעזרתם את המציאות.

5. חדשנות דורשת יצירת מרחב פיזי

לאונרדו: דה וינצ׳י תואר כמי שממכנסיו משתלשל באופן תמידי פנקס הקשור בחוט לחגורתו. הוא הבין שכדי להיות יצירתי, צריך לעזור לזה, פיזית. הוא הקפיד לרשום את כל רעיונותיו במחברות שאסף בצורה אובססיבית, והנציח את מחשבותיו גם בציורים ובאיורים.

הוא עצמו גדל במה שנקרא "סדנת אומן", של אומן בשם ורוקו. זה היה מקום עבודה ויצירה פיזי שקיבץ אנשי הגות, פילוסופיה ורעיונות שעבדו ויצרו יחד. בסדנה של ורוקו עסקו בכול - מייצור תפאורות, דרך פרזול ועד כתיבה. לאונרדו האמין ש"היכל רעיונות" הוא הכרחי - מקום קבוע, אסתטי, שבו צוות יכול להתכנס ולאפשר לעצמו להעלות רעיונות תוך השתטות מוחלטת.

ואנחנו: חדרי הישיבות שלנו נראים תמיד אותו דבר, עם שולחן העץ המכוער עם החור באמצע לכבלי החשמל. אילו החלטות רעננות יכולות כבר להתקבל עליו? כמה יצירתיות מתפרצת יכולה כבר להיווצר מתוך החדרים הפלורסנטיים עם מצגות הפאוור-פוינט?

לאונרדו האמין שכדי להיות יצירתי, יש חשיבות לסביבה הפיזית ולכלים שבה מתעדים אותה - מסוג המחברת ועד לחומר של השולחן. לא מדובר בתפאורה אלא במשהו עמוק יותר, וגם אם זו תפאורה, אפשר ללמוד מאיש התפאורות בעצמו את העוצמה שלה.

בכולנו יש לאונרדו קטן

לאונרדו לא היה רק גאון אלא גם מהפכן שלא מפחד לטעות. מומחה לשום דבר, חסר השכלה, קצת חרטטן ומגלומן אבל סקרן ענק ואומן יוצר. רוב האנשים כיום לא עושים שום דבר מעניין כי הם מפחדים להיכשל, אבל לכולנו יש את מתנת היצירתיות.

העמוד האחרון שכתב דה וינצ׳י ביומן עדיין עסק בניסיון לרבע את המעגל, אתגר קדום שלא באמת ניתן לפתרון, אבל בתחתיתו הוא הוסיף עוד משפט שמוכיח כמה הוא היה אנושי, כמונו: "מילא, שיהיה, אבל בינתיים המרק למטה מתקרר". 

ערן גפן הוא מייסד G^Team, חברה לייעוץ אסטרטגי שעוזרת לחברות לפתח מנועי צמיחה חדשים. הוא בעל ניסיון בעבודה עם מנכ"לים והנהלות של החברות המובילות בארץ ובעולם בהן קוקה קולה, וולט, מיקרוסופט, שטראוס וקימברלי קלארק. חברה קודמת שהקים נרכשה על ידי WIX. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה".

gefen@gteam.org