הקמת רשות ייעודית ופיצויים: ההמלצות לטיפול בפגיעה מינית בילדים

רשות ממשלתית להגנה על הילדים בישראל ורפורמה בשירותי הבריאות כך שתכלול הכשרות לזיהוי פגיעה ומניעת טראומה נוספת: אלו הצעדים שעולים מדוח הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות שהגישו מכון חרוב ואוניברסיטת תל אביב לנשיא המדינה יצחק הרצוג.

מן המחקרים שהוצגו לוועדה עלה כי 50% מהפגיעות המיניות בוצעו על ידי אנשים מהמשפחה, מורחבת או גרעינית. 41% נוספים היו בידי אדם שהיה מוכר לילד אך לא מהמשפחה, ויתר הפגיעות היו מזרים. 71.5% מהפגיעות היו בעלות אופי מתמשך, ו-25% היו חד פעמיות. הגיל הממוצא שבו החלה הפגיעה בילדים היה גיל 8, אך ב-25% מהמקרים הפגיעה החלה כאשר הילד או הילדה היו מתחת לגיל 5.

הוועדה שמעה עדויות לגבי חוויות הנפגעים במערכת הבריאות והחינוך, כ-505 עדויות לאורך שנה, בכתב ובעל פה. העדויות הם של בנות ובני 18 ומעלה שחיים בישראל ועברו פגיעה מינית בילדותם.

רק ב-9% מהמקרים הוגשה תלונה למשטרה

כרבע מהפונים והפונות דיווחו כי הם עדיין חווים קשיים, ביניהם כלכליים, בשל הפגיעה בילדות. מהם 50% התקשו לטפל בעבודה ו-40% דיווחו על עלויות כספיות כבדות בשל טיפולים נפשיים. 11% מהפונות והפונים לוועדה מתקיימים מקצבת נכות בלבד.

רק ב-41% מהמקרים הפגיעה נחשפה בילדות, ומתוך הילדים שחשפו את הפגיעה, רק אחד מכל שניים הופנה לקבלת סיוע מרשויות המדינה. לדברי כותבי הדוח: "הממצאים מציגים תמונה קשה של חוויות הנפגעות והנפגעים בהקשר למערכת הבריאות. מערכת החינוך מתוארת לפעמים כמי שתגובתה הייתה מכחישה, לא מותאמת ולעיתים מאשימה או פוגענית. מבחינת רשויות החוק, הם לא עוברו ברוב המקרים".

מבחינת מערכת הבריאות, עולה כי הנבדקים והנבדקות סובלים מבעיות בריאותיות מרובות, חלקם תוצר ישיר של הפגיעה שעברו או תסמונת פוסט טראומטית. חלקם זכאים לשירותי בריאות, אבל השירותים מאוד לא נגישים. "תפיסתן של נפגעות הילדות הייתה כי רק אם יש חבלה חמורה ניתן לפנות למערכת הביראות וכך הן נותרו שנים ארוכות, כואבות ופצויות ללא מענה", נכתב בדוח.

"הנפגעות מתארות בעדויותיהן בעיות בריאותיות כמו כאבים חוזרים, בעיות עיכול, בחילות, בעיות גניקולוגיות, דלקות חוזרות וכדומה. ואולם, על אף הביקורים החוזרים בשירותי בריאות, לא נשאלו על ידי רופאים או צוותים רפואיים אחרים האם עוברות פגיעה כלשהי. ישנן נפגעות שמתארות כי כל האבחנות שניתנו להן לאורך הדרך - הפרעות אכילה, דיכאון וחרדה, הפרעת אישיות גבולית - כל אלו הם למעשה דבר אחד: התעללות מינית בילדות".

הקושי לקבל מענה ממערכת הבריאות המשיך כשהנפגעות והנפגעים התבגרו. נפגעות דיווחו כי חשו קושי במהלך בדיקות ותהליכים רפואיים, שנחוו כפולשניים ואזכרו את החוויה הגשה. רפואת שיניים, בדיקות גניקולוגיות ולידה מתוארות כחוויות קשות שיכולות לעורר את הזיכרונות הטראומטיים ולייצר חרדה, וכאשר המערכת לא מודעת או לא ערוכה להתמודד עם כך, נוצרת טראומה חוזרת.

הנפגעות מתיינות כי מערכת הבריאות מתייגת אותן כמטופלות פסיכיאטריות, לעומת פוסט טראומטיות. המערכת רואה את הבעיה בהן, ולא בפגיעה, גישה ש"משקפת את העיוורון של המערכת מול הבעיה ממנה הן באמת סובלות. הנפגעות משתפות שהטיפול שקיבלו לא היה רגיש ומותאם למצבן, התמקד בעיקר במתן תרופות הרגעה, והתעלמות מהפגיעה שעברו והשלכותיה". הגישה הזו הובילה לפעמים לנטישת הטיפול.

באשר למערכת החינוך, נמצא כי הילדים מנסים לחשוף את הפגיעה באמצעות התנהגות פוגענית כלפי עצמם או אחרים, אך בתי הספר אינם יודעים עדיין לפרש את ההתנהגויות הללו כתמרור אזהרה לפגיעה, והטיפול הוא משמעתי. כאשר ישנה פגיעה, בחלק מן המקרים מערכת החינוך מצליחה לעזור, וישנם נפגעיות שטוענות כי המערכת "הצילה אותן". במקרים אחרים מתוארת כאמור תגובה מכחישה או מאשימה. מערכת החינוך אינה מעורבת בטיפול שמקבלים הילדים לאחר הפגיעה.

רק ב-9% מהמקרים הוגשה תלונה למשטרה, בעיקר בשלל החשש לפגיעה משנית ותחושת חוסר התוחלת של הפניה. במקרים שבהם הנפגעות כן פנו למערכת המשפט, תוארה חוויה קשה ואי שמירת זכויות כמו הזכות למידע, כבוד, השתתפות וייצוג, הגנה וצדק. הנדבקות ציינו כי הן הרגישו שקופות בפני מערכת המשפט, וטענו כי ענישת הפוגע היא לא מה שעוזר להחלמה, אלא הן זקוקות לאמון, נראות ותוקף.

המלצה לפיצויים לבוגרים שנפגעו מינית בילדותם

כאמור, הומלץ להקים רשות להגנה על ילדים. תפקידה יהיה לפעול כצוות בכיר קבוע לשיפות מתמיד של מדיניות, נהלי עבורה, ושיתוף פעולה בין משרדי. הרשות הזו לא תפעל רק במישור המדיניות, אלא ממש תלווה את הילדים כדי להנגיש את השירותים עבורם. הרשות תהיה נוכחת בפריסה ארצית, בהתאמה תרבותית.

ההמלצות למשרד הבריאות הם הכשרות חובה לכל צוות הבריאות בנושא זיהוי ואיתור פגיעה מינית, מניעת טראומה חוזרת, ופתיחת מסגרות מיוחדות שמותאמות לנפגעי פגיעה מינית, בכל ההקשרים של הטיפול הרפואי לאורך החיים.

למערכת החינוך הומלץ לספק מערכי שיעור בכל הגילאים לגבי זכויות ילדים, מניעת פגיעה והמענה שהם יכולים לקבל מאנשים שעומדים לרשותם במקרים של פגיעה. הצוותים יקבלו הכשרה לזהות ולאתר את הילדים הנפגעים. בנוסף, הוחלט, לקדם מערכת רווחה ספציפית לזכויות ילדים שבה תהיה בקרה על כך שיש רצף טיפול ובנוסף שיתוף הילדים עצמם בתהליכים.

עוד הומלץ על פיצויים לבוגרים שנפגעו מינית בילדותם, ויש לפתח תהליך רגיש להכרה של המדינה בנפגעים, שכן התהליך הקיים שתואר על ידי הנפגעות והנפגעים הוא משפיל, לא מותאם, לא מונגש ומשחזר את הטראומה.

חברות הוועדה הציבורית הן השופטת בדימוס נאוה בן אור, יו"ר הוועדה; פרופסור כרמית כץ, חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב וראש תחום מחקר במכון חרוב, מנהלת הוועדה; יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית; עו"ד עופרה בן מאיר, מנהלת קמפוס חרוב לילדים; ענת אופיר, עו"ס, מנהלת המיזם למניעת התעללות בילדים, מכון חרוב; צביקי פליישמן, ממייסדי #לא תשתוק, פסיכולוג בשירות הציבורי; רחלי ניקולא, דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית אוניברסיטת תל אביב, רכזת הוועדה הציבורית; אפנאן אטרש-נג'אר, דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית אוניברסיטת תל אביב, רכזת צוות המחקר של הוועדה הציבורית.

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר כי: "חשוב שכלל המערכות הממשלתיות המטפלות בילדים נפגעי ונפגעות תקיפה מינית תלמדנה היטב את ממצאי הדוח המקיף והחשוב הזה. יש לעשות הכל על מנת להיות קשובים לצורך להפחית עד כמה שאפשר את הפגיעה המשנית באותם ילדים המטופלים על ידן".

מנהלת הוועדה, פרופ' כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, אמרה כי "הוועדה התמקדה בפגיעה מינית בילדים מתוך הבנה כי מדובר בבעיה חברתית חמורה בעלת השלכות קשות ושכיחות גבוהה שאינה זוכה למענה הראוי ברמה החברתית והמדינית. אנו סבורים שיש צורך לגבש בהקדם תוכנית אסטרטגית מקיפה על מנת להבטיח כי הילדים שנפגעו יקבלו את המענה המתאים והראוי ביותר תוך מימוש זכותם לחיי ביטחון במדינת ישראל".