התביעה ביצעה תפנית חדה ופסולה בטיעון אשמת רומן זדורוב

מדיווחים מן המשפט החוזר של רומן זדורוב עולה כי הפרקליטות טוענת כעת כי לפחות חלק מכתמי הדם שנמצאו במסלול שבין התא שבו נמצאה גופתה של תאיר ראדה לתא הסמוך לו אינן עקבות נעל כפי שטוענת ההגנה. זאת בניגוד למה שהיה מוסכם ומקובל ללא עוררין בכל הערכאות, כולל על ידי התביעה עצמה. משמעות היעדרן של העקבות היא שניתן ליישב את כתמי הדם עם הודאתו של זדורוב.

העקבות שהוסכם שלא היו עקבות נעליו של זדורוב, ושאינן מתיישבות עם הודאתו ושחזורו של זדורוב את הרצח מקימות השערה בדבר קיום רוצח שאינו זדורוב. בנוסף, קיומה של אותן עקבות שדם המנוחה זלג עליהן לא מתיישב עם תיאורית התביעה בדבר שיוכן למחלצי הגופה. זאת מפני שהדם לא יכול לזלוג, ללא טלטול מסיבי של הגופה, לאחר זמן כה רב. פשיטא שאם אין מדובר בעקבות השערת החפות שלכאורה אינה בת הפרכה זו מתאיידת כלא הייתה.

התביעה מנועה מלבצע תפנית זו בטיעונה. ההגנה נדרשה להיקף משאבים אדיר, משך שנים, לעורר ספק בקשר לתזה של התביעה. אין זה הוגן לדרוש מהנאשם להתגונן, בחלוף שנים, בפני תזה חדשה הסותרת לחלוטין את קודמתה. מפנה כה חד בעמדת התביעה מנוגד לעיקרון משפטי הידוע בשם "סופיות הדיון".

התביעה מבקשת הזדמנות שנייה להוכיח את האשמה בדרך שונה

יש לזכור כי רק הנאשם רשאי לבקש משפט חוזר ולא המדינה. משהפך זיכוי לחלוט למדינה אין הזדמנות שנייה להוכיח את האשמה. וכאשר התביעה משנה שינוי כה קיצוני את טיעונה היא דה פאקטו מבקשת הזדמנות שנייה להוכיח את האשמה בדרך שונה. הדבר מנוגד לרוח החוק. ברור כי אם טיעון חדש לא יכול לשמש כעילה לפתיחת משפט חוזר אין הוא גם יכול לשמש במשפט חוזר מתנהל. רוח החוק מחייבת שלא להשיב בדלת האחורית את מה שנאסר בדלת הראשית.

בנוסף, שינוי כה קיצוני בעמדת התביעה היא למעשה הודאה מצידה כי הראיות שהציגה בדיונים הקודמים אינן מוכיחות את האשמה מעבר לכל ספק סביר. התביעה למעשה מודה כי הרשעתו ומאסרו של זדורוב במשך כל השנים הייתה בלתי מוצדקת. אם כך מדוע בכלל הוחלט להעמידו לדין? אין אינטרס ציבורי בהעמדה לדין של מי שריצה ללא הצדקה 15 שנות מאסר ושהרשעתו בוטלה על מנת להשיג הרשעה חדשה שבצידה עוד כמה שנות מאסר. והאם שנות המאסר שיושגו יהיו כדין? הרי אם הטיעון הקודם אינו מספיק להרשעה, זכאי היה זדורוב היה לפסק זיכוי שהיה מונע מהתביעה לבקש משפט חוזר בגינו. לכן, הרשעה חדשה שלצידה שנות המאסר נוספות לא יהיו גם הן בדין. הכיצד במצב זה יש אינטרס ציבורי בהעמדה לדין של זדורוב?

לבסוף בל נשכח כי אותן עקבות נעל טבולות טיפות דם של המנוחה הן שהביאו את השופט מלצר להכריע בדבר משפט חוזר, וכי ההגיון בהחלטה על משפט חוזר כי יש באותן עקבות נעל להביא לכאורה לזיכוי זדורוב, אם לא ימצא הסבר אחר להן. אם כך הרי כבר בשלב ההחלטה על העמדה לדין במשפט החוזר היו סיכויי זדורוב להיות מורשע מחדש תלוים להשקפת התביעה בשתי התרחשויות לא פשוטות: האחת, שתפנית כה קיצונית בגישת התביעה היא מוצדקת משפטית ואינה מפירה את זכות הנאשם למשפט הוגן. והשנייה, שלגופו של ענין תצליח התביעה לשכנע על אף קיומן של ראיות סותרות (שכמובן אינן מתבטלות) בהליך הקודם כי אכן אין המדובר בעקבות נעל. התביעה לא יכלה בשום פנים לסבור מראש כי מירב הסיכויים ששתי ההתרחשויות אכן יתממשו ועל כן לא יכלה באמת להעריך כי בית המשפט יסבור שאשמת הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר, במילים אחרות לא היה בידי התביעה אותו סיכוי סביר להרשעה, שהוא תנאי מוקדם להעמדה (מחדש) לדין את זדורוב.

הכותב הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, ממחברי הספר (יחד עם איל גרונר) "אולי נפלה טעות - התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב" (נבו, 2021)