חוק הסרת תוכן מהרשתות - הרעיון טוב, הביצוע רע

"חוק הפייק ניוז" נועד להגן על משתמשי הרשתות מפרסומים פוגעניים או שקריים • הוא מאפשר למשתמשים לדרוש הסרת תכנים פוגעים, אך הוא נושא בחובו סכנה אמיתית לפגיעה בחופש הביטוי • לא בטוח שראוי ששופטים יהיו אלה שיקבעו מה נחשב "שקרי" או "פוגעני"

מארק צוקרברג, מנכ''ל מטא / צילום: צילום מסך
מארק צוקרברג, מנכ''ל מטא / צילום: צילום מסך

אם נדמה לכם שמאז שהשימוש ברשתות החברתיות הפך לדבר נפוץ השיח הציבורי הפך אלים יותר - אתם צודקים. רק לפני כחודשיים חשפה פרנסיס האוגן, בכירה לשעבר בפייסבוק, כי פייסבוק נותנת חשיפה רבה יותר לתכנים שמעודדים את הקרע בחברה וגורמים לאלימות אתנית ברחבי העולם. למעשה, הרשת החברתית מבליטה תכנים קיצוניים בעלי פוטנציאל נפיץ כי זה מביא לה יותר טראפיק, וטראפיק שווה לחברה המון כסף.

מול רצונם של אמצעי התקשורת להרוויח כסף ולהגדיל רייטינג עומד האזרח, שנפגע מהפרסומים האלה, אשר יכולים להכיל הסתה לאלימות, גזענות או סתם פייק. כשמדובר בפרסום המגיע מכלי תקשורת ממוסד ניתן לפנות לכלי התקשורת ולתבוע את הסרת הפרסום, לפנות לרגולטור או לתבוע פיצויים. אולם כשמדובר ברשתות חברתיות, הסיפור מסובך יותר. בכל יום מתפרסמים מיליוני פוסטים בשפות שונות ברחבי העולם, והרשתות אינן מסוגלות לנטר את כולן. מי שמפרסם את התכנים הם אנשים פרטיים, חלקם אנונימיים, ולא תמיד ניתן להתחקות אחריהם. הרשתות החברתית טוענות כי הן אינן אחראיות לפרסומים ואינן יכולה לשלוט בתכנים.

החוק החדש מנסה לתת מענה לסוגיה, והוא מאפשר לשופט להורות על הסרת התכנים השקריים או הפוגעניים מהרשת החברתית, ויש בו היגיון רב. אם הרשתות משלשלות לכיסיהן רווחים נאים מפרסומים שכאלה, מן הראוי שגם ייקחו אחריות ויסירו אותם. אך האם החוק רלוונטי ואכיף? בנוסף, מי יכריע איזה פרסום נחשב לפוגעני? מדוע החוק לא מתיר לאדם הרלוונטי לפנות ישירות לרשת החברתית ולדרוש את ההסרה?

כלים מיושנים

כפי שהחוק מנוסח כעת, אדם שחש עצמו נפגע אינו זכאי לפנות ישירות לרשת החברתית ולדרוש את ההסרה, אלא, מי שמוסמך להוציא צו להסרת תוכן הוא שופט בית המשפט המחוזי שהוסמך לכך על ידי נשיא בית המשפט העליון, לאחר שאדם שנפגע או גורם אחר יפנו קודם ליועמ"ש לקבל אישור. במקרה הטוב תהליך זה ייקח כיממה, זמן הנחשב נצח ברשתות החברתיות. אם נוסיף לאמור את העובדה שמערכת המשפט בישראל עמוסה מאוד, נראה כי החוק אינו רלוונטי ואינו יכול להתמודד עם המצב.

נראה כי המחוקק מנסה להילחם בתופעת הפגיעה האפשרית מהרשתות החברתיות בכלים מיושנים שככל הנראה לא יהיו אפקטיביים.

לטעמי, למרות שהחוק ראוי, יש לפעול בדרך שתהיה אפקטיבית יותר. ייתכן שהפתרון המתאים קיים ונמצא מתחת לאפינו והוא קשור להטלת אחריות על הרשתות החברתיות השונות.

בסוגיות של זכויות יוצרים, החוק בארה"ב קובע מודל של הודעה והסרה. היינו, אדם אשר סבור כי זכויותיו נפגעו רשאי לפנות לפלטפורמה אשר יכולה להיות רשת חברתית או כל גורם אחר שעל גביה נפגעו זכויותיו ולדרוש את הסרת ההפרה. במקרה שהפלטפורמה מסירה את ההפרה היא חסינה מתביעה ובמקביל ניתן למי שפרסם את המידע אפשרות להוכיח שאין המדובר בהפרת זכות יוצרים.

מודל זה אומץ בפסיקת בתי המשפט השונים בישראל הן לגבי סוגיות של הפרת זכויות יוצרים והן לגבי סוגיות של לשון הרע.

אימוץ מודל זה, בשינויים מחייבים, כגון קיצור זמן הבדיקה וההסרה של הפוסט הפוגע, מתן אפשרות למי שנפגע לפנות ישירות לרשת החברתית ומטיל על הרשת החברתית אחריות במידה שלא תסיר את הפוסט הפוגע תוך זמן סביר מהווה לדעתי פתרון יעיל ונכון יותר.

חשוב להבהיר: ישנו צורך במציאת איזונים ובלמים על מנת לשמר את חופש הביטוי. יחד עם זאת, ייתכן כי במקום להותיר את הנושא אך ורק בשדה המשפטי, יהיה נכון להקים טריבונל ייעודי או ועדה של אנשים רלוונטיים כגון אנשי ציבור, שופט בדימוס ועיתונאים, אשר ישמשו כערכאה בלתי תלויה שתדון במקרה שהמפרסם תוכן הפוגעני יעמוד על זכותו לפרסם תוכן זה. לטעמי מודל שכזה יהיה מהיר יותר, יעיל יותר, זול ונגיש יותר ואמין יותר, וכתוצאה מכך יהיה מקובל יותר ויפגע פחות בחופש הביטוי.

הכותב הוא בעל משרד עורכי דין לקניין רוחני לשון הרע ופרטיות

צרו איתנו קשר *5988